Man up! (Larry stylinson)

פרק 23

נקודת מבט לואי:

אז אחרי שחטפנו צעקות מסמנתה, המורה לספרות אנגלית, שלא מקבלת איחורים בסבלנות נכנס המנהל. ״שלום לכולם. אני שמח שתפסתי אתכם בשיעור של שתי השכבות. אנחנו מארגנים נשף הלווין בבית הספר, וההכנות יתחילו היום. בשעה השלישית כולם מתבקשים לבוא לאולם הספורט ונתחיל להתכונן לנשף. חשוב לציין שאסורה הכנסת אלכוהול או סיגריות. בהצלחה לכם ויום טוב״ הוא סיכם ויצא מהכיתה. סמנתה המשיכה ללמד, אף פתאום תקף אותי גל של חרדה- עם מי אלך לנשף? אני הייתי רוצה ללכת עם הארי, אבל אני די מפחד. מה אם הוא לא ירצה? מה אם הוא יעזוב אותי שוב אם אני אתקדם מהר מידי? דבר אחד למדתי מהארי. להזהר ולשים לב למה שאני עושה, אחרת הכל עלול להתנפץ. מחשבותי נקטעות כשלאזני מגיע הצלצול הרועש.

״...אפשר גם לחתוך דלעות״ מציעה סוזן. כנראה שעל זה נלך בסוף, כי לא עולה במוחי רעיון טוב יותר לקישוטים, עליהם הקבוצה שלנו אחראית. הקבוצות התחלקו לשלשות, והאחראים על הקישוטים הם סוזן הארי (שמגניב לי מבטים בסתר, שסוזן לא תראה) ואני. תחילה כששאלתי את סוזן אם תסכים שהארי יהיה בקבוצה שלנו היא עשתה פרצוף, אך לאחר מכן נכנעה והסכימה. אני רואה שהארי מנסה להזהר לידה, לא בדיוק יודע האם לפנות אליה ואיך. אני מבין את הארי, הוא מתוסבך בכל הדברים האלה, עכשיו גם אפשר להבין מאיפה זה בא אחרי שפגשתי את אימו ואת הקשר המנותק שלהם. אבל...אני מבין גם את סוזן. עברתי איתו דבר דומה. הארי פשוט לא טוב בלהיות מחויב כנראה, מפני שמפחד לפגוע או להפגע. אבל הוא רגיש, אני בטוח בזה, גם אם לפעמים הוא בלתי נסבל. ״לואי?״ שואל הארי. ״אה...מה? כן, נחתוך דלעות״ אני מבלבל את המילים והארי שולח לעברי מבט של ׳מה קורה איתך?׳ אני מניד בראשי וממשיך לחשוב על כמה שהכל יפה ומסובך.

״מה עשית אצל הארי אתמול?״ שאלה אותי אמא ברגע שנכנסתי הביתה. ״ישנתי״ אני עונה לה במבוכה ומבין עד כמה מוזר זה להתרגש מדבר כה בסיסי. מלישון. אך בכל זאת הפרפרים בבטני לא מפסיקים להתעופף. ״אמ...אז עכשיו אתם ביחד?״ אני רואה שהיא קצת חוששת לשאול כדי לא להביך אותי, אבל אני בעצמי לא לגמרי יודע את התשובה לכך. ״כן, אני מניח״ אני עונה לה בפיזור נפש. ״יופי. אתה רוצה פסטה?״ היא מעבירה נושא אך אני רואה עד כמה היא שמחה שאני שמח. מה שמחזיר אותי לחשוב על הקשר המבולבל של הארי ואמא שלו. אני מחליט בהחלטה אמיצה למדי לשאול את אמא. היא תמיד יודעת לנתח סיטואציות כאלה באמפתיה. ״אמא...את...מכירה את אן סטיילס במקרה?״ אני רואה שפניה של אימי משתנות ברגע, והבעתה מוזרה, לא ניתנת לפענוח. ״אמא...הכל בסדר?״ שאלתי בחשש. ״א...אני מכירה אותה, כן. למה אתה שואל?״ היא התעשתה. עניתי:״כי היא אמא של הארי, זו הסיבה שאני שואל. סתם קצת סיקרו אותי״ אני אומר ומתחרט על ששאלתי. ״מה אתה רוצה לדעת?״ היא שואלת קצרות. ״סתם, אמ...מה הסיפור שלה?" אני שואל בזהירות בתקווה שהתעלומה שנקראת אן סטיילס תיפתר במוחי. ״אן למדה איתי בתיכון. היינו חברות ממש טובות...לא ידעתי שהיא גרה באזור״ אמא פתחה דבריה. ״היא הייתה ילדה ממש טובה,״ היא ממשיכה ואני לא מתאפק ושואל ״אז למה הפסקתן להיות חברות?״ ומקווה שלא שאלתי יותר מידי. ״היא...היא היתה מלאה בשמחת חיים, ונהנית מכל דבר...ואז כשהיא נכנסה להריון היא עברה דברים קשים ששינו אותה״ היא הסבירה ברמז, שוקולת מילים והחלטתי להניח לנושא בינתיים, כי אני רואה כמה זה קשה לה.

אני נוקש בדלת ביתו של הארי, ומוחי מבולבל. אני לא רגיל פשוט להופיע בבת-ים של אנשים, והחרדה שמא לא יהיה הארי זה שיפתח לי את הדלת מתגברת ומאיימת לשתק אותי. והמחשבה מתגשמת, כאשר פותחת לי אימו את הדלת בפרצוף נוקשה וחוסר חשק. ״מה אתה רוצה?״ היא מסננת לעברי והידיים מאיימות להתחיל לרעוד. ״הו, אמ...קיוויתי לפגוש את הארי...אבל אם הוא לא פה אולי מוטב שאלך...״ אני פונה ללכת כשאן תופסת לי בקפוצ׳ון. ״לא, תיכנס״ היא אומרת באותו טון חסר חשק. ״אה״ אני מתחיל להכנס. ״הארי כאן?״ אני שואל שאלה רטורית, אך מקבל תשובה הפוכה משציפיתי ״לא״. אני חושב מה להגיד, אבל אני מרגיש שבלעתי את לשוני. היא מביאה חפיסת סיגריות, מוציאה מצית ומתחילה לעשן. ״שב״ יא פוקדת עליי, ואני עושה כדבריה. ״עכשיו תקשיב לי טוב״ היא אומרת באיום, ״אם אני אראה אותך עוד פעם אחת שם יד או מתקרב להארי, אתה תצטער על זה. הבנת, יא מתרומם?״ היא מצביעה לעבר הדלת בפיזור נפש ואני עף משם.