חצויים? הוגוורטס? פחחח נגיד *גמור**

סאנ-מן

נ.מ ויל

הלכנו בחזרה למועדון, אחרי ארוחת הערב שבעים למדי. עד שליאו צעק:''איש החץ!''
''מה?'' שאל ג'ייסון, לא מבין כמו כולנו.
''השם של ויל. בבוקר הוא נתן לי שם, אז הוא עומד לשלם על זה'', הסביר עם חיוך זחוח.
''עם 'איש החץ'? באמת אתה מסוגל ליותר טוב'', התגריתי בו, יודע מה יקרה.
הוא חייך, משתתף בהתגרות וחשב לרגע.
''סאנמן! ניקו לקח את השם סאנשיין, אז אתה סאנמן.'' אמר, וניקו שלח לעברו מבט מקפיא.

אם מבטים יכלו להרוג.... כל העולם היה מת.
''בסדר בסדר הבנתי, אוף איתכם. אני פשוט יקרה לך בלונדי או משהו, אבל שתבין זה לא נגמר.'' אמר, עם כעס ציני.

המשכנו לדבר ככה ולצחוק, עד שהתכוננו לישון.
''נגיד שלילה טוב, וגם לך, בלונדי'' אמר בהדגשה.
חייכתי לעברו, ובאתי עם ניקו שנמשך אחרי ללא רצון, לכורסא שלנו.

משכתי אותו אליי, קרוב כמו בריקוד למרות חוסר הרצון הבולט והרטינות השקטות שלו, ונרדמתי לשינה צפויית סיוטים.

נ.מ ניקו
נרדמתי בעוד ויל מושך אותי אל חיקו, ומחבק אותי תוך כדי.
בדיוק באמצע השינה, באמצע הסיוט, הרגשתי משהו זז לידי. יותר נכון רועד.
פקחתי את עיניי, מנסה להבין וראיתי את ויל לצידי מתפתל וצורח חלושות. הכרתי את ההרגשה, אבל לא ידעתי מה לעשות.
נלחצתי, כולם ישנו ומי יודע מה קורה לו.

ואז נזכרתי מה הוא היה עושה.
אני כל כך עומד להתחרט על זה. לעזעזל עם הילד הזה.
חיבקתי אותו, מקרב אותו אליו ומנסה לחמם אותו למרות קור גופי. הבאתי שמיכה שהייתה זרוקה בצד וכיסיתי אותו, בו זמנית לוחש לו דברים מרגיעים בלי שאף אחד ישמע.
''ויל, קדימה. זה רק חלום. אתה יכול לעבור אותו, תעמוד לו מול הפרצוף ותצחק.'' לחשתי, ללא שמץ של מושג מה אני אמור להגיד.

''ויל, אם זה וולדי-משהו-, תנגן לו באוזן את הנעימה הכי צורמנית שיש. או תשיר, אני יודע שאתה מסוגל.''

ואז התחילו לצאת דמעות. ולא קצת.
הוא מילמל מילמולים, ואז אמר-לחש קצת יותר חזק ''אמא''.
נזכרתי בסיפור שסיפר לי על אימו, נעמי סולאס.
הוא המשיך לבכות מתוך החלום, זה הגיוני בכלל?!
''תעזוב אותם!'' הוא כמעט צעק, אך אף אחד לא התעורר.
''לא. לא. לא לא לא! תעזוב אותו!'' הוא לחש, שמעתי את הפחד בקולו אבל הייתי משותק.

הוא תמיד שמח וחייכן, לא... עצוב וכועס.
הייתי משותק, ובבת אחת הוא לחש בשקט בשקט את מה ששיחרר אותי בשנייה מההלם.
''ניקו'' הוא לחש, והתפוצץ. בשנייה אחת הוא פרץ עם דמעות, אך נאבק להשאר בסיוט, ככל הנראה לראות מה יקרה.

''ויל, ויל אני פה. ויל! תתעורר! ויל, זה לא צחוק! וזה לא אמיתי, אז לעזעזל איתך תתעורר כבר!''
הוא לא התעורר, זה הגיוני? ניסיתי לסטור לו בעדינות. הוא כמעט פתח עיניים אך ברגע האחרון, רצה לנסות להשאר. אם הוא לא מת עכשיו, אני הורג אותו אחרי זה.