חצויים? הוגוורטס? פחחח נגיד *גמור**

'לא אספר עוד שקרים'

אני אומרת מראש, אני בקושי זוכרת משהו אז סליחה אם משהו יוצא לא נכון או גרוע, אבל באמת שאני משתדלת.. תהנו:)

נ.מ פרסי

התעוררנו כולנו, כל הבנים-
אני, ליאו, ג'ייסון, פרנק, ניקו ו-ויל.
מעניין מה עם הבנות.

''בוקר טוב'', אמרתי לויל שהתארגן. הייתי עוד טיפה מובך ליד ניקו, אבל זה שמח שיש לו את ויל. הם כאלה חמודים! מעניין אם אני ואנבת' נראים ככה...

כולנו התארגנו, ושמנו את הבגדים המזוויעים. ירדנו לאכול כשראינו את הבנות באות גם, כבר הלכתי אוטומטית לאנבת'.

''איך ישנת?'' ידעתי שהיא לא תגיד טוב, גם לי היו יותר מדי סיוטים הלילה.
''רגיל. סיוטים וזה.'' היא אמרה ונשקתי קצרות ללחייה. היו לי פרפרים בבטן עדיין אפילו מלראות אותה, או מלדמיין. שילבתי את ידי ואצבעותינו, והמשכנו להתקדם.
התיישבנו מול החבורה מאתמול- הארי, הרמיוני, רון וג'יני. ''היי, איך ישנתם?'' שאלה הרמיוני, עם אותו זיק התלהבות מאתמול. ''ישנו מעולה!'' אמר ליאו, עם חיוך מזוייף.
ראיתי את רון אוכל בכמויות, מזכיר אותי טיפה.
המנהל, דמבלדור, התחיל לומר כל מיני דברים.
אני הייתי עסוק בלאכול.
השיעורים התחילו, והתקדמנו לעבר השיעור הראשון שלנו- התגוננות מפני כוחות האופל. ממש גיכחתי לגבי השם.

זה היה השיעור עם הגברת הורודה, החיוך שלה היה כה מאולץ עד שרצית לתת לה בוקס ולתלוש אותו מהפרצוף. לא שזאת בעיה.

כל השבעה ישבו בסוף אבל קרוב זה לזה, בזוגות, אז התיישבתי ליד אנבת'. זה היה מעולה! ואני פשוט יעתיק ממנה... לניקו ו-ויל לא הייתה ברירה אלא לשבת אחד ליד השני. כאלה חמודיםם.

''נראה לך כדי להוציא שרביט?'' שאלתי את אנבת', כשראיתי שזה מה שחלק מהתלמידים עושים.
''חכה, נראה מה המורה תגיד.''

''שלום תלמידים, אני פרופסור אמברידג' ואהיה המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל. אני אלמד אני השיעורים ע''פ הוראות משרד הקוסמים, כך שלא יהיה צורך בשרביטים.'' לכולם היו הבעות מבולבלות, וראיתי את הרמיוני מרימה יד.
''כן, העלמה גריינג'ר.'' 'פרופסור' אמברידג' אישרה לה לדבר, והיא התחילה, עם נימת כעס. ''איך נלמד להתגונן ללא השרביטים? וללא עשייה אלא רק שינון קריאה וכתיבה?''. ''את מטילה ספק בשיטות הלימוד שלי?'' אמברידג' שאלה, והרמיוני מלמלה ''לא'' מעוצבן.
''שום דבר לא יתקוף אתכם בבית הספר. אתם מוגנים לחלוטין.'' ''איך את מסבירה את החזרה של וולדמורט כ'מוגנת לחלוטין'?'' שאל הארי, והיו מלמולים. שלחתי מבט לניקו וכל השאר, שנהיו מרוכזים פתאום.

''זה-שאין-לנקוב-בשמו לא חזר, התאונה משנה שעברה הייתה מקרה מצער ואתה תבוא אליי למשרד כעונש, על הפקפוק והזילזול למורה.''
אם יש משהו שאני לא אוהב בבית ספר, חוץ מהבית ספר, זה מורים כאלה.
ראיתי את ניקו קם, בקושי מודע למעשיו כנראה, והתחיל לצעוק עליה:''אני ראיתי את וולדמורט בחלומות שלי. ואני שמעתי אותו מדבר אליי, ומכוון אליי את השרביט שלו. זה סימן מספיק טוב בשבילך, 'פרופסור'?'' אמר לעברה בזלזול. כן, הוא בהחלט לא היה מודע למעשיו.
ויל הניח יד מרגיעה על כתפו, ואמברידג' צעקה עם מבט מרותח:''אדון די אנג'לו, תצטרף למשרדי גם אחרי השיעור עם מר פוטר.''

אחרי זה השיעור המשיך להיות רגיל ומשעמם למדי, עד שניקו והארי התקדמו לעבר אמברידג'.

נ.מ ניקו
יש. ריתוק. איזו מורה נהדרת!
''באמת חלמת עליו?'' לחש לי הארי, הנהנתי אליו והוא שלח מבט כאילו הוא יודע איך זה.
''שניכם כאן? טוב ויפה. בואו נלך למשרדי.'' אמרה קרפדה ורודה, והתקדמנו אחריה. ''שבו כאן, ותכתבו על הדף 'לא אספר עוד שקרים''' היא אמרה, והושיטה לנו דף. עמדתי להוציא את ה... נוצה? שלי, עד שהיא עצרה אותי ואמרה:''יש לי עט משלי לזה. אתה אפילו לא תצטרך דיו.''
לקחנו את העטים, והתחלתי לכתוב. הרגשתי עקצוץ מוזר ביד, וראיתי שגם הארי. ''מה קורה פה?'' שאלתי אותו, והוא ענה לי:''אין לי מושג!''. ''קרה משהו?'' שאלה
אמברידג'. ''לא, פרופסור.'' ענינו שנינו. המשכנו לכתוב, ומילאתי את כל הדף. זה כאב, אבל היו דברים.. יותר כואבים. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל ויל יכול לתקן את זה. או רק אמברוסיה ונקטר.

התקדמנו לעבר חדר המועדון, כשראיתי את כל השבעה מדברים ביחד. התקדמתי לעבר הספה, בין ליאו לויל. ''ויל, אפשר קצת נקטר או אמברוסיה?''
''למה? קרה משהו?'' הוא שאל. יכולתי לראות את הדאגה בעיניים. אוף למה הוא רופא כזה מסור.
''אמברידג' עשתה את זה..'' הסברתי לו מה קרה, והוא הביא לי. ישר הרגשתי טוב יותר.

המשכנו לדבר ככה עד שהגיע זמן לישון, וכרגיל איך אם לא, היה סיוט. התעוררתי וראיתי שגם הארי ער.
''סיוט?'' שאל אותי, והנהנתי. ''גם אתה חולם עליו?'' שאלתי אותו, והיה תורו להנהן.

נ.מ פרסי
חזרנו לישון, והתעוררנו. הלכנו לאכול והכל היה רגיל.
''מה יש עכשיו?'' שאלתי את אנבת', שענתה:''גילוי עתידות. בוא נקווה שבלי ה'גילוי או ה'עתידות'.''
''זה לא שרייצ'ל תבוא פתאום...''
אמרתי, מנסה להקל על העבירה והיא ציחקקה.

התקדמנו לכיתה, והתיישבנו סביב השולחן, קרוב לכל השבעה האחרים.
''היי ילדים, אני פרופסור טרלוני. כאן אני אלמד 'גילוי עתידות'.'' היא אמרה, והסבירה על השיעור:''תסתכלו בזוגות על כדור הבדולח שמונח על השולחנות. נסו לחזות את העתיד של חבריכם על דף העזר.''
התקדנו שנינו לעבר הכדור. ''אני אתחיל.'' אמרתי עם חיוך קטן.
בהיתי בעינייה האפורות שהיו שלוות. שיערה הבלונדיני והעדין שהיה אסוף בקוקו, אפה החמוד ושפתייה הרכות.

הסתכלתי בכדור, וראיתי גל. חה, כמה מתאים. בדקתי מה זה אומר בדף, ולא הבנתי. כי כמובן, אין כאן יוונית.
''אה, פרופסור? מה כתוב כאן?'' שאלתי אותה בנימוס. תתפלאו אני לא רק משסף או נלחם. אני נחמד כשצריך.

היא התקרבה לעברינו וחייכה. ''יש הרבה דגים, אבל את שלך כבר מצאת.'' הסמקנו. ידעתי את זה, כמובן, אבל היה כל כך טוב לדעת שזה באמת.
(ה.כ אין לי שמץ על טרלוני קראתי ממזמן..
וניסיתי קטע פרסבת' כי חייבבבב חחח סליחה על הכושלות😅)
היא חייכה אליי את חיוכה המדהים, ואני השבתי לה.
לפתע שמענו את ויל משתנק, ואת טרלוני חוששת.
''נו, ויל! מה זה אומר!'' ניקו צעק לעברו, ו-ויל מחוויר.

הייייי איך הפרק?

איך הסיפור?

אני עם מחסום קטן... אבל זה סבבה. מוזמנים לשלוח רעיונות להמשכים או סתם להגיב.
אפילו להצביע😁
בייייי