Good Girls Love Bad Boys

פרק 17

ישבנו על הרצפה במעגל, אני, אלירן ושעראל. כולנו היינו במצב ישיבה מזרחית. שיראל הסתכלה על הציור ראשונה ואז העבירה לאלירן שהעביר לי.
כך עשינו עם כל הציורים.
"וואו זה יפה" לחשה שיראל ואני הצצתי, ציור של בלרינה. עיניה עצומות וידיה מונפות כלפי מעלה. היא לבושה בשמלה יפיפייה ועדינה ונועלת נעלי בלט ורדרדות.
היא העבירה את הציור לאלירן שהביט בו ואז נישק את הלחי שלי כשהוא לוחש "חברה שלי כל כך מוכשרת".
חייכתי והחזרתי "הכי מוכשרת" ואז קרצתי לו.
הוא חייך בחזרה.
שיראל העבירה עוד ציור של ילדה קטנה, גבותיה מכווצות בצער, על לחייה חרוטות דמעות, שיערה מתנופף ברוח ועיניה הגדולות נוצצות מבכי. בצד נכתב באנגלית: אחרי הגשם מגיעה השמש.
אלירן הביט בציור ממושכות ואז הסתכל עליי בתמיהה.
לקחתי את הציור מידיו בעדינות, מסמנת לו שזה כלום.
כשישראל אחזה את הציור הבא בידיה כבר זיהיתי אותו. לא רציתי להביט בו ובטח שלא רציתי ששיראל ואלירן ייחשפו אליו. אבל הציור כבר היה נתון בידיה של שיראל שניסתה להבין מה מצויר בו.
אלירן נטל אותו מידיה הקטנטנות והסתכל בציור. גם בלי להסתכל יחד איתו ידעתי בדיוק מה הוא רואה.
חומה בסמטה חשוכה ועליה צללית של גבר גבוה וחסון , ידו מורמת כלפי צללית של אישה רזה וגבוהה, הוא רוצה להכותה , זה מובן. בקדמת התמונה ילדה בעלת מבט מפוחד בעיניים. ידיה אוחזות בדובי קטנטן וקרוע.
הילדה תאמה בדיוק לתווי פניי. השפתיים, העיניים, השיער, האף, המצח. הכל.
אלירן קלט בדיוק את מה שקורה בציור והרים את עיניו אליי. השפלתי את ראשי, מסרבת לפגוש במבטו.
"שיראל, תצאי מהחדר" הוא ציווה עליה.
"אבל לא סיימנו לראות את כל הציורים!" היא רטנה ורקעה ברגלה על הרצפה .
"פעם אחרת. עכשיו תצאי ותראי טלוויזיה בסלון".
שיראל יצאה בכעס ואני התרוממתי לעמידה, אלירן התרומם איתי.
"את רוצה לספר לי מה קורה?"
"כלום לא קורה"
"אז תספרי לי מה קרה"
"לא"
"אני יכול לעזור" הוא לחש .
"לא אתה לא" החזרתי.
"כן אני כן"
"אתה לא יודע כלום! " צעקתי עליו.
"אז אולי תספרי לי כבר??!" הוא צעק בחזרה.
שתקתי למשך כמה שניות ואז התפרקתי בבכי. הוא אסף אותי אליו בחיבוק אוהב ותומך. הנחתי את ראשי עליו ונתתי לו ללטף אותי, להרגיע כל איבר ואיבר בגופי.
כשנגמרו הדמעות התיישבנו על הרצפה אחד מול השניה, הוא הביט בי וחיכה שאדבר. לא לחץ, רק תמך במבטיו.
"כשהייתי בת ארבע אבא שלי עזב את הבית. המשטרה אסרה עליו להתקרב לאיזור שלנו . הכל התחיל כשאמא שלי נשברה והחליטה להגיד נגדו תלונה במשטרה. הוא הכה אותה, די הרבה מסתבר. אני לא זוכרת את זה כמעט, קטעי זכרון קטנטנים ,הייתי רק בת ארבע. אבל אני שומעת רמיזות מכיוון אמא שלי ושאר המשפחה . אפילו אב שלי והמשפחה ששלו אומרים דברים שמהם אני מבינה בדיוק מה קרה. אבא שלי הכה את אמא שלי . זה נורא לחשוב על זה. הוא היהבמעצר בית לתקופה מסויימת וגר בעיר רחוקה, כמה שיותר רחוקה .
ממה שמובן ממשפטיו אני רואה כמה שהוא נוטר טינה לאמא שלי, כאילו שהיא אשמה.כשיוצא לנו לדבר על הילדות שלי בחיקו , הוא לא מזכיר את העובדה שהיה בעל מכה לאמא שלי, אבל ממשיך להאשים אותה בזה שלא נתנה לנו להפגש כשהייתי קטנה יותר. איך הוא מסוגל להאשים אותה? הוא זה שדפק את הכל! אני לא חושבת שהיא יכלה לנהוג אחרת! היא רצתה להגן עליי ממנו,כך אני מניחה. ועובדה שעכשיו אנחנו יכולים להפגש והוא בכל זאת לא מגיע, למה? בגלל העבודה המזורגגת שלו!"
סיימתי את שטף דיבורי ופרצתי בבכי נוסף. אלירן נאנח ועטף אותי בחיבוקו .