הזאבים שלי

פרק 1

נ.מ ריין
אני יכול להרגיש את השלג הקפוא נוחת ונמס על פניי כשאני רץ במהירות הרוח אחרי שלושה זאבים ענקיים שרצו לפניי. אני יכול להרגיש איך עינייהם סוטות אחורה מדי פעם כדי להסתכל בי. כני מוצא את עצמי מחכה בשקיקה לרגע שאחת מעיניהם תפגוש בי ואוכל לראות את הניצוץ האוהב הזה עוד פעם.
רצנו ביער ענקי,הכל היה מכוסה בערפל כבד ולח והרבה טחב, מראה שרק הוסיף עוד יותר קסם לסיטואציה.
פתאום שמתי לב שרגלי הפסיקו ליצור עקבות בעירבוביה של הבוץ והשלג ושאני כבר לא מתקדם אחרי הזאבים.
הם שמו לב מיד, מסתובבים בחדות ומיללים בכאב.
רציתי לצעוק להם שאני כאן אבל לא הצלחתי, כמו תמיד.
המילים נתקעו לי בגרון, שורטות אותי מבפנים ומסרבות לצאת.
ניסיתי, באמת שכן.
הם נראו מאוכזבים, פגועים, ורצו עם זנבות שמוטים לכיוון שממנו באנו.
שמעתי קול בראשי, קול עבה ששילב מספר טונים וצלילים.
"אנחנו נמצא אותך ריין."
-----
קמתי מתנשף, זיעה זולגת במורד רקתי כאשר אני מתיישר במיטה, מנסה להסדיר את נשימתי.
אני מביט לעבר השעון שמימני רואה שהשעה שש וחצי בבוקר.
בדיוק מתי שתכננתי לקום, השעון ציפצף פעם נוספת ואני הנחתתי את ידי עליו, משתיק אותו.
קמתי מהמיטה באיטיות נכנס לחדר האמבטיה שנמצא במקביל לחדרי,מרגיש את כאב הראש מזדחל באחורי ראשי עקב הראייה המטושטשת שלי.
המשקפיים שלי הונחו על השידה ומתחתם הבגדים שלי להיום. אני מפהק בעדינות ופותח את זרם המים החמים, נותן להם לפגוע בגבי החשוף בנתזים עדינים. אני אוחז בבקבוק השמפו ולוחץ קלות, שופך את הנוזל הריחני לידי. אני מתחיל לעסות את הקרקפת שלי, נותן למחשבותי לנדוד.
יש לי עוד שבוע יום הולדת שבע עשרה.
אני אהיה בן שבע עשרה.
תהיתי האם באמת יקרה בזמן הזה משהו מיוחד כמו שאמא תמיד סיפרה לי מאז גיל עשר.
התלבשתי, מוודא שהג'ינס יושב עליי כמו שצריך לפני שפניתי למזדרון הקטן שהוביל למטבח ולסלון.
יש לנו דירה קטנה יחסית, בעלת שלושה חדרים. חדר השינה שלי, חדר השינה של אימי והסלון.
כשהייתי קטן קינאתי באנשים עם הבתים הגדולים, היפים והמרווחים ואז הבנתי שזה אולי המקום בו הם גרים אבל זה לא אומר שהם מרגישים בו בבית.
אני אוחז את קופסאת הדגנים ושופך קצת מתכולתה לקערה, מציף אותה בחלב.
כשאני מתיישב השעה שש חמישים בדיוק,
וכמו בכל בוקר היא נכנסה למטבח בחיוך.
"בוקר טוב רייני! איך אתה?"
היא שאלה בנמרצות מתחילה להכין לעצמה קפה
'אני בסדר' סימנתי וחייכתי,מבטי עוקב אחריה עד שהתיישבה.
"נו עוד שבוע יום הולדת לקטן שלי!" גיכחתי
'קטן קטן אבל בן 17' היא חייכה עוד יותר כשסיימתי את המספר, אם זה בכלל עוד  אפשרי...
"טוב אני צריכה לצאת יפה שלי...אל תאחר בבקשה אהוב." היא נשקה למצחי ויצאה מהבית בטריקת דלת עדינה.
למרות היותה בת חמישים ושש היא אף פעם לא התלוננה על העבודה שלה, ותמיד ממנה אותי ואותה בצורה מספקת.
פתחתי את הספר שהיה מונח על השולחן עוד מאתמול- ללכת בדרכך, שוקע בעלילה.
הרגשתי שעבר זמן, אך כמו תמיד לא מיהרתי לעזוב את הספר, רק הצצתי בחטף לעבר השעה
שבע שלושים, טוב נו, אני ממשיך לקרוא כשההבנה נוחתת עליי, שבע שלושים.
אני צריך לצאת.
נעלתי את נעלי הספורט שלי שהיו נעלי היחידות,זורק את תיקי על גבי ויוצא.
היה יום בהיר ויפה,ולא הציפורים לא צייצו.
אבל היה יפה. השמש זרחה בעדינות, משתקפת מעבר העננים הדקים, הלכתי כעשר דקות עד שמבנה בית הספר נגלה לפני, גדול,ישן ומפוצץ תלמידים.
היה חם אבל בכל זאת לבשתי קפוצ'ון, וכמו תמיד הכובע הרך הגן על ראשי ופניי.
הרכנתי את ראשי ונכנסתי בצעדים מהירים למבנה מתנגש באנשים ללא כוונה, עובר את זה בשלום יחסי. אני מנווט בבניין המסובך ונכנס לכיתת האם שלי, מתיישב במקומי.
במושב הכי רחוק, בכיסא הכי רחוק בשורה הכי רחוקה.
אף פעם לא השתתפתי ולא רציתי להשתתף. המורים הכירו אותי מספיק טוב כדי לא לתת לי להשתתף, התיישבתי מניח את ראשי על השולחן בעדינות. מחשבותיי נודדות כרגיל, ונעצרות, איך לא, במצב החברתי שלי.
כולם רואים אותי כנכות שלי.
לא כילד נחמד שאפשר לדבר איתו, לסמוך עליו או חס וחלילה להתחבר איתו. אלא כנכות, וזהו.
הרגשתי מכה חזקה על ראשי והרמתי אותו במהירות, עיניי פוגשות בפניו של ג'ונס והחבורה שלו .כן, אני יודעת מה אתם חושבים. יש לי חבורת ביריונים שמציקה לי, בדיוק כמו כל תלמיד אמריקאי אחר.
"בוקר טוב לך אילם קטן!מה שלומך?אה נכון.אתה לא מדבר...." הוא צחק בקול וכך גם חבריו, הוא דוחף את הכיסא שלידי ומתיישב עליו בסתמיות, מביט עליי עם שעשוע רצוף בעיניו.
"אז מה שלום החבר הכי טוב שלי?כבר ניסית להתאבד כמו שהמלצתי?עושה פלאים!אה רגע...אמא שלך מתה כבר?" הוא שאל, ואני נפלתי בזה כמו כל פעם מחדש, אוחז במפרק ידו,
הוא צחקק וחבריו תפסו בכתפיי, מקימים אותי וממקמים אותי מולו, כמו שק חבטות.
"חושב שאתה מאיים?"
הוא בעט בבטני
"טועה."
הוא העיף לי אגרוף לפרצוף
"בואו הנכה הזה לא שווה את זה."
הם התמקמו בקדמת הכיתה ודיברו בקול.
רציתי לבכות אבל לא הרשתי לעצמי, במקום זאת התכווצתי בכיסא והוצאתי ספר.
---
"כולם להיות בשקט!" המורה נכנסה לכיתה ודפקה על הלוח מספר פעמים, מנסה להסיג את תשומת ליבנו ללא הצלחה. לאחר ניסיונות כושלים היא הצליחה והכיתה השתתקה. היא מחייכת לעצמה בסיפוק ומסדרת את משקפיי הססגוניים על גשר אפה.
נאנחתי וסגרתי את הספר מרגיש צורך לא מוסבר לבוקר לסדר את משקפיי גם כן.
" בוקר טוב," היא חייכה חיוך מאולץ "היום יגיעו אלינו תלמידים חדשים אז אני מבקשת לקבל אותם יפה."
גלגלתי את עיני, מרכין את ראשי חזרה לספר. תלמידים חדשים צריך לקבל יפה, לעשות רושם ולאהוב כמו אוצר אבל על תלמידים ישנים את לא שמה זין. בתזמון מושלם אני שומע את הדלת חורקת ומרים את ראשי, רואה שלושה נערים גבוהים נכנסים לכיתה. הם דומים באופן מחריד, וכשאני סורק את תויי פניהם אני מבין שאין סיכוי בעולם שהם נערים. הנוכחות שלהם צרחה 'גבריות'. הם יכולים להיות דוגמנים ללא בעיה.
אני מביט ישירות לתוך העיניים של כל אחד מהם, וצמרמורת עוברת בי כשאני רואה את העצב הרב הממלא את עינייהם.
הם מתחילים לסרוק את הכיתה, כל אחד מהם מסתכל לכיוון אחר בעודי ממשיך לסרוק אותם. ההבנה נופלת עליי, הם הבנים של סבסטיאן ואלכס אולריק.
הם בנים של אנשי הפשע הכי מבוקשים. הממשלה לא הצליחה להוכיח את האשמה של אף אחד מהוריהם והם גם לא ניסו.
בלעתי את רוקי, מסיט את מבטי בפעם הראשונה מאז שהם נכנסו לכיתה.
הם המשיכו לסרוק את כולם לאט ואז, כאילו התחלתי לזהור בצהוב מבהיק הם נעצו את עיניהם בי, בתזמון מדויק ואני מוצא את עצמי מתכווץ במקומי.
מבטם עובר על פלג גופי העליון, ואז על פניי עד שבסופו של דבר הם מגיעים לעיניי. אני מרגיש כאילו ברק פגע בי כשמבטם חודר לשלי.
המורה כיחכחה בגרונה ופתחה את רשימת התלמידים, מבטה נוצץ בחשש ובהערצה מסוימת
"תציגו את עצמכם בנים."
"לוגן." קול עמוק בוקע מהגרון של התאום כהה השיער שעומד בצד ימין,
"טום" הג'ינג'י מלמל, מעביר מבט משועמם על בכיתה וחוזר להביט בי, ואני נשבע שאני מרגיש את הסומק עולה ללחיי.
"אייס" האח שעומד באמצע אומר בקול קפוא, מעביר יד בשיערו המיוחד, אשר שילב את גווני החום והג'ינג'י של תאומיו.
"אני אשמח אם תשבו פה ליד הכני...." המורה מחייכת, מחווה ביד כחושה על השולחנות הראשונים בכיתה כשלוגן הרים את ידו וקטע אותה, "אנחנו יושבים שם." הוא הצביע על השולחן הריק מולי ועל המושב הפנוי לידי.
בלעתי את רוקי.
"אבל אדוני הוא אילם...."
"לא אכפת לנו." טום קטע אותה בגסות
והמורה הנהנה בפחד מאשרת את הבקשה שלהם במלמול קל.
הם מתקדמים באיטיות, מבטם נעוץ בי ואני מרגיש כמו טרף קל.
הם נעצרו ליד השולחנות לדקה ובסופו של דבר התיישבו, אייס וטום מקדימה ולוגן לידי.
הם הדיפו ריח חזק של בושם לגברים ועוד משהו, ריח קלוש שהרגיש לי מוכר, מוכר כל כך. אני יכול להרגיש דמעות עולות לעיניי אך אני מוחה אותן בזריזות.
המורה החלה ללמד מתמטיקה, עדיין נועצת בספק נערים ספק גברים מבטים מידי פעם.
אייס וטום סובבו את פניהם לכיווני וכך גם לוגן.
אך זה לא נדמה כאילו הם הולכים לדבר.
אבל אז טום לחש, קולו קשוח אך מלטף, מציף אותי בחום ופחד, "מה השם שלך?" בלעתי את רוקי, נכנס לפאניקה מהרעיון של לנסות ולדבר. אני יודע שהסיכויים קלושים, אך החלטתי שאני לא מוותר על זה, 'ריין', סימנתי מקווה שהם, למרות כל הסיכויים, יודעים שפת סימנים.
'שם יפה.' הם סימנו בבת אחת, אצבעותיהם נעות בצורה חלקה, כאילו הם סימנו זאת מאות פעמים. הפתעה ממלאת את מבטי ואני מביט בהלם על אצבעותיהם, לוגן גיכח.
'ידענו שנפגוש אותך מתישהו רק לא ידענו מתי אז התכוננו מראש.' הוא סימן ולקח לי מספר שניות לעכל את מה שהוא אמר, אך מוחי הבין זאת ונרטע לאחור.
זה היה מלחיץ.
מאוד.
'סליחה הוא דביל הוא סתם מנסה להלחיץ אותך...' אייס סימן, מביט על לוגן במבט מצמית  והוא גלגל עיניים בתגובה.
'תרצה לאכול איתנו היום בהפסקה?' טום שאל, הסימונים שלו חלקים אך מחוספסים, מלאים ניסיון.
למה שהם ירצו לשבת איתי? מה הם רוצים ממני? אבל הם נראו נחמדים, למרות העובדה שהם ממשפחת פשע...
ובמשך כל שאר השיעור שלוש זוגות עיניים לא ירדו ממני.