הזאבים שלי

31

נ.מ ריין
קמתי מהכיסא שלי , עולה במדרגות לכיוון החדר שלי.

אני לא מצליח להתאפס על עצמי היום.
אני כל הזמן חושב עליהם.
אני לא יכול להתעלם מהעובדה שאני אוהב את השגרה הזאת, להשאר רוב הזמן בבית ולחכות להם.
מהעובדה שהם מחבקים ומלטפים אותי.
מהעובדה שאני משתוקק למגע שלהם,
ולפעמים רוצה לשבור את הגבול שאני בעצמי הצבתי, הגבול שמונע מהם לגעת בי בצורה הכי טהורה. הגבול שמונע ממני לגעת בהם.
ואני מתחרפן מזה.
אני לא יכול שלא לחשוב על התואר שאני עומד לסיים, על כמה הם יהיו גאים בי.
אני לא יכול שלא לחשוב על העתיד שלנו....
תמונות קטנות מרצדות במחשבות שלי,
חתונה,
בית,
ילדים...
אני יודע שהם אוהבים אותי בלי סוף, אבל אני מפחד.
מפחד לעשות טעות קטנה שתשבור הכל בינינו.
כי המצב הזה,של השתוקקות ושל אהבה עדינה זה מצב שביר, כמו כוס קריסטל מלאה ביין שמתנדנדת על קצה שולחן בסכנת נפילה.

בלי לחשוב הוצאתי מהארון חולצה עם איורים צבעוניים ומכנסיי ג'ינס, לובש אותם על גופי בהיסח דעת.
ירדתי חזרה לסלון והשארתי פתק על הספה
' היי יצאתי לשיעור באוניברסיטה,
אחזור ב16:30
אוהב אתכם'
הקפצתי את מפתחות הרכב ויצאתי מהאחוזה.
הנסיעה לאוניברסיטה הייתה קצרה והגעתי במהרה, נכנס לקמפוס בצעדים בטוחים.
עיניי סרקו את מרחביי הדשא האינסופיים מחפשות את רובין.
מצאתי אותה יושבת בצל עץ ביחד עם חברה שלה ומיהרתי לכיוונן.
רציתי לרוץ מהר ולהגיע אליהם אבל הצורך לשמור על המהירות האנושית מנע ממני, בצורה מעצבנת, לבצע את זה.
כעבור שלוש דקות הליכה הגעתי אליהן.
ממרחק מאה מטרים שמתי לב שרובין צבעה שיער מחדש, ועכשיו הוא בולט בטורקיז בהיר.
מיהרתי לעמוד מולן ורובין הרימה את ראשה.
בהתחלה היא לא הבינה מה קורה אבל אז היא שמה לב שזה אני.
"רייןןןןןןןן!!!!!" היא צעקה בהתלהבות וקפצה עליי בחיבוק "לא ראיתי אותך נצח!"
הרחקתי אותה מגופי 'חודש וחצי רובין, לא כל כך הרבה זמן...' גלגלתי את עיניי.
'ג'יין, נחמד לראות אותך שוב' חייכתי אל חברתה הבלונדינית של רובין ורובין עצמה מיהרה לתרגם
"הוא אומר, ג'יין, נחמד לראות אותך שוב" ג'יין חייכה "גם אותך ריין."
'אני ממש חייב ללכת רובין, אבל בואי נקבע מתישהו אני מתגעגע.' סימנתי בעצב
היא הנהנה "אתה לא תתחמק ממני." חייכתי וסימנתי לה להתראות, הולך לכיוון הכיתה.
התיישבתי במושב ופתחתי את הקלסר מחכה שההרצאה תתחיל.
-----
"זהו, תודה רבה לכולכם וסופ''ש נעים " המרצה סיכם ובזאת אספתי את הציוד שלי וקמתי.
אני רוצה לחזור הביתה, לבנים.
נהגתי במהירות אך בזהירות והחנתי את הרחב, קופץ החוצה ורץ במהירות.
תוך שלוש שניות אני בבית, מחבק את לוגן.
"שלום גם לך" הוא צחקק ואני הרמתי את עיניי, בוהה בעיניו. "התגעגתי." לחשתי בשקט מסתכל בגוון הקפה הכהה של עיניו.
"איך היה בשיעור?" הוא שאל בעניין, מרפה את החיבוק בנינו ומתיישב על הספה.
חום גופו עזב אותי והשאיר אותי להתמודד עם הקפאון הנצחי שלי.
"היה מעניין, הייתה הרצאה על דיבייטים." חייכתי, נזכר בהרצאה הדיי מעניינת שהייתה היום.
התיישבתי ליד לוגן והשענתי את ראשי עליו, ובאוטומטיות היד שלו עברה ללטף את שיערי.
ישבנו בשקט עוד כמה דקות עד שהוא פתח את פיו
"חשבנו על זה קצת... והחלטנו אנחנו נשמח להפגש עם אמא שלך, אתה יודע, המסורת הזאת של קבלה מצד המשפחה... תהינו האם אתה תרצה לעשות את זה?" הוא שאל בשקט, מנסה לשמור על האווירה הרגועה אבל אני כבר נדלקתי.
"אני ממש אשמח לוגן! זה רעיון מצוין. ואמא שלי מתה עליכם."