הזאבים שלי

פרק 4

נ.מ. ריין
ברוך הבא הביתה.
ברוך הבא הביתה
ברוך הבא הביתה
קולות עבים נשמעו בתוך ראשי
אלו לא היו הקולות של הבנים.
נלחצתי
'מי אתם?' סימנתי והזאבים בהו בי.
אנחנו הזאבים של השלישייה...
קול חזק פילח את מחשבתי ואני התכווצתי לכדור
'אפשר להמניך...' סימנתי בחדות
סליחה ריין.... הקול חזר בראשי,נמוך יותר הפעם.
'זה בסדר' סימנתי
רגע אחד...
'אתם הזאבים של השלישייה נכון...אתם ישויות אחרות שמתקיימות במקביל לבנים....זה אומר שאמורים להיות לי 6 מאהבים או משהו כזה?!'
זה פשוט מוזר מידי.
לא בדיוק. קול אחר נשמע במוחי
כן זה סוג של...וכן נועדנו לאהוב אותך...אבל אנחנו נהיה יותר המגן שלך והמקום מפלט שלך...
הנהנתי
'תודה' סימנתי
עלתה בראשי מחשבה מצחיקה.
'מה הקטע של הליטופים אתם לא אמורים להיות אלפות או משהו?'
סימנתי והזאבים השמיעו נהמה דמוית....צחוק?
כן אנחנו נחמדים רק אליך ....לכל השאר אנחנו האלפות המאיימים...ואני מתכוון גם לבנים...לכן הם לא יוכלו לתת לך יותר מידי צומת לב בציבור
קול שלישי הופיע בראשי וחייכתי
'אוקיי' סימנתי ושלושתם שוב נדחקו כדי לקבל ליטופים ואני צחקקתי.
'רק תודיעו להם שזה יהיה לי טיפה קשה לקבל את הקטע הזה של היעוד...זה פשוט נפל עליי משום מקום...וגם שידעו שאני מאוד רגיש מאוד.
ודבר אחרון,אם אני אדבר איתם זה אומר שאני באמת סומך עליהם.אני רוצה להגיע לזה מאוד.הם ואתם נראים מאוד נחמדים'
סימנתי והם חייכו חיוך זאבי ואני עצמתי את עיניי שקוע בים הפרווה.
---כעבור 40 דק---
הצלצול החזק פילח את אוזני ואני קמתי בקפיצה.
מה אני עושה פה?!
רגע...
שלושה זאבים היו למרגלותיי מתקשרים אחד עם השני ונוהמים.
'בוקר....' סימנתי 'או צהריים...' אנחנו עדיין בכיתה.
הזאבים הפנו את ראשם אלי.
חייכתי,לא יוצא לי לחייך הרבה רק עם אמא.
'אני צריך ללכת הביתה...'
תרצה שהבנים יתנו לך טרמפ?
הזאב של לוגן שאל בראשי
'אני לא רוצה להטריח....' סימנתי
הזאבים הנידו בראשם
זו לא טרחה הם ישמחו...
הנהנתי
'אם כך תעדיפו שאני אצא מהכיתה כי...' הצבעתי על הבגדים הקרועים בצד החדר.
הזאבים הנהנו ואני קמתי,מתמתח, והלכתי לכיוון השולחן אורז את חפציי ויוצא.
מיהרתי לשירותים לבדוק איך אני נראה,זה פתאום היה חשוב לי...
אני לא רוצה שהם יתנפלו עליי באהבה ישר,זה טיפה מפחיד.
אני מעדיף שנתקדם לאט.
סידרתי את שערי ויצאתי משער בית הספר.
הם לא אמרו לי איפה לחכות....
ובדיוק בתזמון המושלם רכב שחור (שלא נשכח גם יקר) הופיע בכניסה לחנייה נוסע לעברי עד שנעצר.
החלון ירד
"מישהו הזמין טרמפ?" לוגן חייך ואני צחקקתי מסמן על הידית.
'מותר לי להכנס?' סימנתי וטום הנהן ממושב הנהג.
נכנסתי מתיישב וחוגר.
הפניתי את פני שמאלה,קופץ כשראיתי את אייס
"הפחדתי אותך?" הוא צחקק והנהנתי.
טום שם גז והחל לנסוע.
"אז הקטע עם הזאבים..היית בסדר?הם פגעו בך?" אייס שאל מצידי
'הם היו ממש סבבה...ביקשתי מהם לומר לכם משהו'
הייתה דקה שקט אייס הסתכל על טום ולוגן
'אייס הכל טוב?' שאלתי והוא הנהן
"פשוט הם מקדימה הם לא יכולים לראות את הסימונים אז העברתי להם אותם." הוא אמר בביטחון וחייך לעברי.
'אז אותה שאלה ממקודם...' סימנתי
'אתם לא אמורים להיות בני 24 או משהו....זה לא הפרש גילאים גדול מידי?' אייס נשאר בפרצוף חלק אבל ראיתי שהוא מחניק נחרת צחוק.
הוא העביר זאת לבנים וגם הם כמעט צחקו
"כן ריין בנושא הזה....זה לא משנה הגילאים...יכולנו להיות בני ארבעים ואתה 17 ועדיין להיות מיועדים למרות שזה נחשב פדופיליה...." טום ענה ואני הנהנתי.
'אז אתם בטח חושבים שאני ילד קטן או משהו שלא מבין כלום מהחיים'
סימנתי ואייס הניד לשלילה בראשו
"לא,האמתי...אנחנו דיי מכבדים אותך,זה לא פער גדול מידי בגילאים שאנחנו בהם כרגע..."
גיכחתי
'יש לי שאלה זה בסדר?' סימנתי ואייס הנהן "ברור"
הבנים גם הנהנו.
'האנשים האלו שבאו לבית שלי שהייתי בן עשר,ואחרי זה פשוט הופיע פסנתר בבית....אלו היו אתם?' שאלתי ואייס שידר לבנים
"כן....ריין תבין היינו חייבים להפגש איתך לפחות פעם אחת כדי לחזק את היעוד ככה שאם יקרה לך משהו נהיה שם בשבילך."
הנהנתי ואז הבנתי.
הם היו שם כל הזמן.
הם ראו הכל.
הם השגיחו עליי.
אבל להופיע אפילו פעם אחת.
לנחם אותי.
לעזור לי.
לטפל לי בפצעים.
הם לא יכלו להופיע.
הם אומרים שהם היו שם בשבילי,אבל איפה הם היו כשהתחילו להציק לי.
כן אני מודע שיש להם חיים גם אבל עם הקשר של היעוד או משהו הם בטח יכולים להרגיש אם קרה לי משהו חמור,ולעזור.
'תעצרו את הרכב בבקשה....' ביקשתי אבל אייס היה באמצע שיחה עם הבנים ולא יכל להשים לב.
אני לא רוצה שזה יקרה לי לא מולם....
דיי נו.
אבל העולם כבר החל לסגור עלי,נשימותי התחזקו והשחור לקח אותי.
זה היה נוראי.
שמעתי קולות עמומים
"ריין הכל טוב?"
"ריין?"
"שיט זוכרים מה אבא סיפר לנו על אבא?היו לו גם חרדות והתקפים...יש מצב שזה זה?!"
הבנים שוחחו אבל אני לא הקשבתי.
"מה אנחנו אמורים לעשות?!"
טום שאל במעט לחץ,הרי ברור שלא אכפת להם.
הם אנשי מאפיה.
הם אלפות.
לא אכפת להם מכלום.
שמעתי קול חיוג.
"אבא?" לוגן שאל
"כן יקיר?" קול ענה
"תקשיב נראה לנו ריין בהתקף...אני חושב שבגללנו!"
"מה הם אמרו הרגע?!" קול אחר,עמוק יותר נשמע מעבר לקו
הקול הראשון ניסה להרגיע את השני.
"טוב איפה אתם?" הקול הראשון שאל
"בדרך לבית שלו..." טום ענה
"טוב הוא היה אמור לבוא לפה בעוד שבוע אבל בסדר...ילדים תביאו אותו הביתה...אנחנו נתכונן."
קול ניתוק.
הרגשתי יד לוהטת מחזיקה בי,לא באמת חום הגוף היה מטורף.
"תשאר איתנו ריין."
הם אמרו ביחד.
ניסיתי לנשום אבל אוויר לא הגיע לראותיי.

לא להתעלף.
לא להתעלף.
לא להתעלף.
הם שינו כיוון נסיעה.
"ריין עוד מעט מגיעים."
טום אמר.
ואני רק התמקדתי בנשימות.