לא ישנתי לדקה אחת בלילה הזה, כל הלילה רק חשבתי כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה שהוא חוזר הביתה. בשנייה שראיתי אותו האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפוץ עליו ולחבק אותו חזק אבל לא יכולתי להיות צבועה עם עצמי ואיתו. החזרה שלו הביתה החזירה אותי לכל מה שעברתי מהרגע שהוא עזב בלי לומר מילה, לכל הבכי והגעגועים, התקפי החדרה, הדיכאון, באותה תקופה בקושי אכלתי וירדתי הרבה במשקל ואם להיות כנה עדיין לא חזרתי לעצמי ב-100 אחוז.
בלי שאפילו שמתי לב השעה כבר 8 בבוקר השמיים היו כחולים בלי אף ענן והשמש זרחה במלוא עוצמתה, הציפורים על העצים צייצו וכביכול בחוץ היה יום מושלם אבל אצלי, הכל היה נורא. כשהסתכלתי במראה לא זיהיתי את עצמי, בעצם זיהיתי את אמילי של לפני כמה חודשים, לא ישנה לא אוכלת מותשת רוב היום ופשוט נראית רע. שטפתי את פניי והתאפרתי מעט בכדי להסתיר על העיגולים השחורים מתחת לעיניים שלי. סירקתי את שיערי שהיה מבולגן ואספתי אותו לקוקו מרושל וירדתי למטה לכיוון המטבח. לא הרגשתי רעב אבל הכרחתי את עצמי לרדת למטבח ולפחות לשתות משהו בכדי לא לחזור להרגלים הרעים שכבר כמעט ונפטרתי מהם.
בזמן שאני יורדת למטה ריח מוכר הגיע לאפי, ריח שלא הרחתי שנתיים.
אני מגיעה למטבח וכמו שחשבתי מייקל היה שם, עם חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים שיערו היה טיפה מבולגן אבל זה תמיד החמיא לו. ראיתי רק את גבו, הוא עמד מול הכיריים והכין ארוחת בוקר. התפלתי שהוא ער חשבתי שהוא ירצה לישון בכל זאת הוא לא היה בבית שנתיים. הריח המוכר שוב חדר לאפי והעיר אותי בשנייה אחת, פראנץ' טוסט. הוא תמיד היה מכין לי את ארוחת בוקר כשהיינו בתיכון, תמיד לפני ימים חשובים או כשהוא ידע שהייתי צריכה עידוד כלשהו הוא היה מכין לי את זה ויושב איתי ומצחיק אותי כל הבוקר עד שהוא היה בטוח שאני מרגישה טוב יותר.
על השולחן של פינת האוכל זיהיתי כבר שתי צלחות, סכין ומזלג ליד כל אחת ושתי כוסות של מיץ תפוזים סחוט. מתי הוא הספיק את כל זה? מתי הוא קם? הוא ישן בכלל?
"תפסיקי להתגנב ככה מאחורי כבר כשהיית ילדה היה לך את ההרגל הזה ואת חייבת להפסיק עם זה" הוא אמר והסתובב אליי עם צלחת מלאה בדבר שאני הכי אוהבת לאכול ושלא אכלתי יותר מדי זמן.
"מתי הכנת את כל זה? מתי קמת?" שאלתי עדיין בהלם ממה שעשה, למה הוא עשה את כל זה? הוא יודע מה יש היום? נתקפתי פאניקה קלה ברגע שחשבתי על זה. הוא יודע מה יש היום ולכן הוא הכין את כל זה?
"לא ישנתי" הוא הודה והמשיך "וגם זכרתי שאת הכי אוהבת את ארוחת הבוקר אז החלטתי להעיר אותך כדי להפתיע אותך אבל כהרגלך הרסת הכל" הוא אמר עם חצי חיוך אבל כשהסתכלתי על עיניו הן לא חייכו כלל, הן היו אפורות וסגורות ובעיקר אפלות. תהיתי מה גרם להן להיות כך...
"מייקל תודה אבל אני לא רעבה" אמרתי בחוסר חשק, אני ממש לא שוכחת שום דבר. הוא עזב אותי ולא היה שם בשבילי, הוא דיבר אליי באופן כל כך מגעיל שגרם לי לשנוא אותו.
YOU ARE READING
אהבה בלתי אפשרית/ Impossible love
Romanceהיא יורדת למטבח כמו כל בוקר מלאת אושר כמו שלא הייתה תקופה אבל אז היא רואה אותו על מדים האקדח שלו מוצמד למותן שלו ותיק גדול על יד רגליו מחבק את רון ואמא שלה בוכה "לא.. לא.. לא אתה הבטחת!" הוא צועקת עליו ויורדת במהירות האור עומדת מולו עם דמעות בעיניה...
