אחרי הרבה עיכובים והבטחות אני חוזרת בכל הכוח תהנו מהפרק מחכה כבר לראות את התגובות שלכם
פשוט עמדתי שם במשך כמה שניות וראיתי אותו מנשק אותה במקום שלנו, דווקא כאן.
פשוט לקחתי את רגליי והלכתי משם בסערה, כמעט בטוחה ששמעו את הדלת נטרקת ואת צעדיי המהירים אבל לא היה אכפת לי. כל שרציתי היה לחזור לחדר להתכסות בפוך החם והנעים שלי ולא לראות את מייקל לעולם.
הגעתי לחדר טרקתי את הדלת אחריי ונפלתי על המיטה, פורקת את כל הרגשות שלי לתוך הכרית שתוך כמה שניות בודדות הפכה לרטובה מרוב דמעות. רעש של נקישות על הדלת גרם לי לשתוק תוך מאית השנייה אבל לא השמעתי קול יודעת טוב מאוד מי זה. מייקל.
"אמילי" הוא אמר בקולו העמוק ורק בגלל שאני מכירה אותו הרגשתי את טיפה של דאגה בקולו. לא עניתי, ידעתי שברגע שאפתח את הפה אני אמשיך לבכות ולצרוח עליו את כל הרגשות שלי וזו לא הדרך הנכונה אני לא רוצה שכך הוא יגלה אז פשוט לא עניתי התעלמתי ממנו ופשוט שתקתי אבל הדמעות עדיין יורדות. אני מרגישה את כל הגוף שלי כואב אבל באזור החזה במיוחד, בלב.
כבר ראיתי את מייקל עם בחורות, יוצא לדייטים אפילו נתתי לו עצות לגבי חלק מהן אבל דווקא שם? במקום שלנו? במקום שלי?
"אמילי אני יודע שאת שומעת אותי תפתחי את הדלת בבקשה" הוא אמר בקול רגוע אבל היה ניתן לשמוע בטון הדיבור שלו שהוא מאבד את הסבלנות שלו, אורח רוח לא היה הצד החזק של מייקל אף פעם, לפחות זה לא השתנה אצלו. "אמילי" הוא קרא שוב פעם הפעם קולו לא היה רך או רגוע אלא דחוף ודואג.
פתאום היה שקט זהו הוא הלך, וויתר, הבין שאין סיבה שימשיך להילחם כי אני לא מוותרת. אבל מסתבר שטעיתי כי כמה דקות אחר כך אני שומעת את המנעול של הדלת מסתובב ואת רעש הדלת כשהיא נפתחת הבנתי שהוא ממש לא מוותר ועומד כרגע בפתח החדר שלי.
"אמילי מה קרה?" הוא שואל אותי בטון שאני לא מצליחה לזהות, הוא מתיישב על קצה המיטה שלי ונוגע קלות ברגליים שלי כשאני מכורבלת עם הגב אליו. אני לא מצליחה להביא את עצמי לדבר איתו או אפילו להסתובב לכיוונו. ידו הכבדה מונחת על רגלי הקטנה שנמצאת מתחת לשמיכה מראה לי שהוא שם רוצה להקשיב לי ולקחת את כל הכאב שלי אליו, להעלים כל זכר לכאב שאני חווה אבל הכאב הזה, הוא בגללו והוא אפילו לא יודע את זה.
"אמילי רק תגידי לי מי גרם לך לבכות ככה, מי הבן זונה שגרם לך להיות כבויה ככה?" הוא ממשיך לשאול אותי אבל אני ממשיכה בשלי מנסה להפסיק את הדמעות אבל ללא הצלחה הוא מתקדם אליי יותר ויותר, ידו הגדולה עוברת על כל גופי, על מותני, על גבי, על ראשי ועל שיערי החום. מעבירה בי צמרמורת כמעט ממכרת שאני לא רוצה שתפסק "אמילי דברי איתי בבקשה, מהרגע שחזרתי את כבויה רק תגידי לי מי גרם לך להיות ככה אני יודע שזה לא הבן זונה שניסה לאנוס אותך אני מכיר אותך קצת" הוא ממשיך להתעקש.
"מייקל לך מכאן בבקשה" אני אומרת בקול חלש שאני לא מזהה שיוצא ממני אבל אני בטוחה שהוא שמע אותי "אני לא מבין אותך אמ'" הוא שוב מתחיל לדבר ואני מרגישה איך הכל מציף אותי יותר מדי ואני קרובה להתפוצץ. לא אמילי את לא מספרת לו כלום פשוט תעצמי עיניים ותעשי כאילו הוא לא כאן
"אני לא מבין למה את לא מדברת איתי את יודעת שאני אהרוס כל מי שרק מעז לפגוע בך, תגידי לי מי הזבל שגרם לך לא לתקשר אפילו לא איתי" הוא מדבר ואת סוף המשפט הוא אומר ברכות מפתיעה ממשיך ללטף את ראשי. אני מתפללת בליבי שיבין שאני לא רוצה לדבר ופשוט יעזוב כי אני ממש קרובה לצעוק עליו את כל מה שאני מרגישה וזו לא הדרך הנכונה.
"אמ' דברי איתי" הוא ממשיך לדבר ולא מפסיק מה אכפת לו בכלל???
"אמילי אני נשבע שאם את לא אומרת לי מי זה אני..."
"אתה מה?" אני מתפרצת אני כבר לא יכולה לסבול את השיחה הזאת, את מה שראיתי הכל מוצף אצלי ואני לא מצליחה להכיל את כל זה.
אני קמה לישיבה מעיפה את השמיכה מעליי, אני בטוחה ששערי מבולגן ועיניי אדומות וכך גם הלחיים שלי אבל לא אכפת לי אני ממשיכה בשלי, יורה עליו הכל.
"אתה מה מייקל? תפגע בו? תהרוס אותו כמו שהוא הרס אותי? כיבה אותי בכל דרך אפשרית? כן? זה מה שתעשה לו?" אני אומרת והבכי שלי מתחזק הוא רוצה להגיב אבל אני לא נותנת לו "אז בבקשה מייקל, אתה רוצה לדעת מי גרם לי לבכות ככה אז הינה בבקשה" אני ממשיכה לדבר ונעמדת ממש מולו, צמודה אליו. אני מרגישה את הנשימות שלו, את החזה שלו עולה ויורד, הריח של הבושם שלו עוטף את כולי. הקרבה הזו אליו מבלבלת אותי אבל רק לשניה ואני מיד ממשיכה, אני אפילו לא מצליחה לחשוב כמו שצריך המילים יוצאות מפי בלי שום שליטה עליהן, אני יודעת שאני אתחרט על מה שאני אומרת עכשיו אבל כל הרגשות שלי מציפים אותי ואני לא מצליחה להכיל את זה.
"זה אתה" אני אומרת בקול חלש שמניגד לחלוטין לצעקות שהרמתי כאן ממש לפני שניה בודדת. הוא רוצה להגיב אבל שוב אני לא נותנת לו "בגללך אני ככה מרוצה?"
YOU ARE READING
אהבה בלתי אפשרית/ Impossible love
Romanceהיא יורדת למטבח כמו כל בוקר מלאת אושר כמו שלא הייתה תקופה אבל אז היא רואה אותו על מדים האקדח שלו מוצמד למותן שלו ותיק גדול על יד רגליו מחבק את רון ואמא שלה בוכה "לא.. לא.. לא אתה הבטחת!" הוא צועקת עליו ויורדת במהירות האור עומדת מולו עם דמעות בעיניה...
