"טוב זה הספיק לי" השופט אמר "תהייה הפסקה של שעה מיד לאחר מכן פסק הדין".
יצאתי מחדר הדיון לאחר שבן שאל שאני בסדר כמובן ששיקרתי לו והוא לא מכיר אותי כמובן לכן זה היה קל. התקדמתי לכיוון ספסלי העץ ששימשו כפינות עישון
אני יושבת ליד השולחן מעץ לבדי, משום מה הידיים שלי לא מפסיקות לרעוד.
אני מחזיקה בבקבוק המים שלי ביד רועדת ולא יציבה מנסה להגיע למצב שאני שותה ללא הצלחה פתאום יד גברית ושרירית מגיעה ולוקחת את הבקבוק מידי, אני מרימה את מבטי באותה השניה רואה את מבטו הקר והרצחני של מייקל. הוא לוקח את בקבוק המים, מתיישב לידי עם גופו מולי ומקרב אותו לפי אני מביטה בו בשאלה מתרחקת מעט מבקבוק המים "תשתי" הוא פוקד עליי. אני לא אומרת כלום רק מביטה בעיניו והוא בעיני, הדבר היחיד שאני רואה בעיניים המיוחדות שלו זה כעס טהור ורצון להרוס הכל אבל איכשהו הוא עדיין דואג לי. אני עושה כמבוקשו עדיין הידיים שלי רועדות. הוא משקה אותי בעדינות שנוגדת את מה שפרצופו משקף.
אני שותה מעט ומתרחקת "תודה" אני אומרת בשקט אבל אני יודעת שזה מספיק כדי שישמע הוא מהנהן ומניח את בקבוק המים על שולחן העץ שלידנו. הוא יושב ממש מולי אבל לא אומר מילה. ניצלתי את השקט כדי לבחון את פניו והדבר היחיד שהצלחתי להבין ממבטו היה זה שהוא כועס ברמות שלא הכרתי, והכרתי הרבה צדדים של מייקל גם צדדים אפלים ולא נעימים ואפילו אלימים אבל עכשיו הוא באמת עצבני, כעוס משהו במבט שלו אפילו הפחיד אותי.
"מייקל" אמרתי וקולי יצא יותר חלש ממה שהתכוונתי אבל הוא שמע אותי והרים את מבטו אליי ואפילו בלי כוונה נרתעתי מרוב שמבטו היה מפחיד. הוא היה אטום בלי שום רגש בחיים לא ראיתי אותו ככה הוא שם לב וריכך את מבטו במעט אבל עדין ראיתי את סערת הרגשות שהוא עובר וידעתי שזה בגללי. ידעתי שהוא יכעס עליי כל כך ולא ירצה אותי בסביבתו, הוא כאן כי הכריחו אותו.
"אני מצטערת" אמרתי בקול קטן לא יודעת מה להגיד ומשפילה את מבטי ומשחקת את אצבעותיי לא מעיזה להביט בו אבל הרגשתי את סנטי אצבע חזקה וגברית מרימה את מבטי לא התנגדתי והרמתי את מבטי פוגשת את עיניו מלאות הרגש של מייקל. "לעולם אל תצטערי בפניי" הוא אמר קולו עדיין נוטף ארס וכעס הכל בגללי.
"למה לא ידעתי על זה מוקדם יותר?" הוא שאל אותי ופשוט עניתי לו בלי לחשוב "פחדתי" אמרתי בכנות הוא לא אומר כלום מחכה שאסביר את עצמי. "פחדתי שלא תבין אותי, שתחשוב שאני משקרת והכי נורא שתגעל ממני" אמרתי בכנות הוא מביט בי ובוחן את פניי עובר מהעיניים לאף ואז על השפתיים, מתביית עליהן ובוחן כל סנטימטר בהן. אני מתאפקת לא לעשות זאת גם לשפתיו.
"איך יכולת לחשוב ככה?" הוא שואל לאחר כמה שניות של שקט עם קצת כאב בקולו "אני לא יכול להיגעל ממך, זה לא אפשרי" הוא ממשיך והלב שלי מתחיל לדפוק מהר יותר ויותר "מה שאמרת שם אמילי בבקשה תגידי לי שאת לא שם עכשיו, את לא מרגישה ככה כשאת מסתכלת על עצמך נכון?" הוא מבקש יותר נכון מתחנן, מעולם לא ראיתי אותו כך "מייקל מה.." אני מנסה לדבר ולהבין את הקצב בו הוא משנה את רגשותיו לפני שניה הוא כעס וזעם ועכשיו הוא כאוב ומתחנן בפני להגיד לו משהו שהוא שקר מוחלט "את עדיין במצב הזה אמילי? את רוצה למות?" הוא שאול ומבטו שוב משתנה וכך גם קולו ליותר נוקשה קר ורצחני "רציתי" עניתי משפילה את מבטי מתביישת כל כך "אני לא עשיתי כלום אבל כן חשבתי" אמרתי עדיין עם מבט מושפל "ועכשיו?" הוא ממשיך לשאול ואני לא יודעת מה לענות רק יושבת שם, מולו עם מבט מושפל "לא מייקל כבר לא, עזרו לי הרימו אותי מהקרשים היו שם בשבילי כשהייתי צריכה אותם" ראיתי איך עיניו כאבו כשאמרתי את המשפט הזה אבל אף שריר בפניו לא זז. "אני במצב הרבה יותר טוב, אני עוד מחלימה אבל אני בסדר" אמרתי מרימה את מבטי ומחייכת חצי חיוך מנסה להרגיע אותו מבטו מתרכך עוד קצת ואני שמחה על כך.
"אמילי לגבי השיחה ההיא אני.." הוא התחיל לדבר וקולו היה נוקשה, מצב רוחי התחלף תוך שניה ממצב רוח רגוע ונינוח למצב רוח לוחמני ועשקני. "אין מה לדבר על זה, כמו שאמרתי שם זה לא השפיע עליי ואין מה לדבר אמרתי לך כבר" עצרתי וקמתי ממקומי מסתכלת עליו והוא עליי "הדברים השתנו ואני לא יכולה לחזור אחורה, אני לא יכולה לסלוח" סיימתי את דבריי הוא רצה להגיב אבל עצר את עצמו הבנתי שאין לי מה לחכות לו והאמת אני גם לא רוצה לשמוע כי אני יודעת שאם הוא יתעקש עוד טיפה אני אשבר אקשיב ואסלח לו. התקדמתי בלעדיו בחזרה לבית המשפט אבל אני גם שומעת את צעדיו ומרגישה אותו מאחורי הוא תפס את ידי בעדינות אבל מספיק חזק כדי לסובב אותי אליו "אם את רוצה או לא חזרתי, ואולי את לא תסלחי לי היום או מחר אבל בסופו של דבר את תקשיבי לי ותביני הכל אני לא מבקש שנחזור למה שהיינו כי זה לא אפשרי אבל אני כן מבקש שתקשיבי לי ולא תחסמי אותי" הוא אמר הקול העמוק שלו העביר בי רעד, הרבה זמן לא הרגשתי ככה, אלה תחושות שהכרתי רק כשהייתי בסביבתו של מייקל.
בלי להגיב הסתובבתי והמשכתי ללכת אני יודעת שהוא צודק אבל אני לא יכולה להיפגע לא שוב ובטח שלא ממנו.
כי אני אפול ולא אקום, הוא רוצה אותי בתור אחות קטנה,חברה טובה לא יותר מזה אבל ברגע שנחזור לקשר אני כן ארצה יותר אני תמיד ארצה יותר ממנו. יותר חיבוקים יותר מגע יותר זמן איתו יותר שיחות ואני יודעת שביום שנתקרב שוב אני אפול שוב לרגשות שלי כלפיו ואני לא יכולה לקחת את הסיכון הזה. לא שוב. זו פשוט אהבה בלתי אפשרית ואני צריכה להבין את זה אחת ולתמיד.
YOU ARE READING
אהבה בלתי אפשרית/ Impossible love
Romanceהיא יורדת למטבח כמו כל בוקר מלאת אושר כמו שלא הייתה תקופה אבל אז היא רואה אותו על מדים האקדח שלו מוצמד למותן שלו ותיק גדול על יד רגליו מחבק את רון ואמא שלה בוכה "לא.. לא.. לא אתה הבטחת!" הוא צועקת עליו ויורדת במהירות האור עומדת מולו עם דמעות בעיניה...
