"מייקל אתה ממש מגזים אני אוכל גם בלי השגחה פרטית נו באמת" אמרתי מגלגלת את עיניי לוקחת עוד ביס מהפסטה הטעימה "אני מעדיף לראות בעיניים שלי שאת אוכלת" הוא אומר בקול עמוק. אני יושבת על המיטה שלי אוכלת את הפסטה הטעימה ומייקל יושב על כיסא מול המיטה שלי לא עושה דבר מלבד להביט בי ולוודא שאני אוכלת כמו שצריך.
סיימתי את הפסטה "מרוצה?"
"מאוד, פעם אחרונה שאת עושה דבר כזה אמילי לא אני ולא אף אחד אחר צריך לגרום לך לא לאכול או לשנות הרגלים את מבינה?" הוא החזיר את אותו הנושא. "מתי תבין שזאת ההשפעה שיש לך עליי? מתי תבין כבר אותי?" אמרתי לו מתוסכלת, קמתי מהמיטה לקחתי את המגש והנחתי אותו על השולחן, הרגשתי בטן חזקה כמו ברזל צמודה לגב שלי התיישרתי והרגשתי את הנשימה שלו על העורף שלי.
"אני מבין ואני יודע זה מה שאת לא מבינה" הוא אמר וידו הגדולה ליטפה בעדינות את ידי זה העביר בכל גופי צמרמורות נעימות שלא קרו לי עם אף גבר אחר לא משנה כמה ניסיתי אף אחד לא ריגש אותי כמוהו.
"מה שאת לא יודעת ולא מבינה זה שאסור שתושפעי ככה ממני, או מכל אחד אחר" הוא אמר בזמן שידו הגדולה עלתה לכתפי ליטפה אותה בעדינות וברכות, היד הגדולה שלו עטפה את כל הכתף שלי בלי מאמץ בכלל. עיניי נעצמו מעצמן לקחתי נשימה עמוקה ובלי שום חשק התרחקתי ממנו השארתי אותו עומד מול השולחן לבד "מה אני יכולה לעשות עם זה? אני לא שולטת בזה" אמרתי בקול חלש "אז תשלטי אמילי אין לך ברירה, אמרתי לך הבנתי שאני פוגע בך לכן אני בוחר לעזוב את הבית" הוא אמר והעובדה שהוא שוב עוזב אותי הכתה בי בחוזקה שוב פעם.
"אני לא רוצה שתעזוב מייקל" אמרתי בקול חלש, הדמעות עמדו בעיניי, הרגשתי את הרטיבות בהן אבל עצרתי אותן מלרדת לא הסתובבתי אליו עדיין עמדתי עם הגב אליו לא רוצה להביט בו. אבל הוא מביט בי. אני מרגישה זאת.
"אמילי" הוא אמר נגע בכתפיי עם שתי ידיו החזקות וסובב אותי כך שאביט בו אבל מבטי היה מושפל. ידיו עדיין על כתפיי ואני מרגישה את המשקל שלהן עליי את החוזקה שלהן למרות שנהג בי בעדינות רבה ככל האפשר.
"לא אשאר אם הנוכחות שלי פוגעת בך, העזיבה שלי הייתה לך קשה ואני יודע את זה אמך ואבא שלי אמרו לי הכל, סיפרו לי הכל" הוא איר ועיניי נפערו.
הוא יודע?? הוא יודע שאני אוהבת אותו???
"הם סיפרו לי שהיית סגורה בחדר ימים שלמים ורק בכית, לא אכלת כלום במשך ימים ולא תפקדת שבועות" הוא התחיל לספר לי מה הוא יודע, ואותה תקופה עלתה במוחי, הזכרונות שלי בוכה במשך לילות שלמים עלו נגד עיניי "אני יודע מה זה לאבד חבר, היינו קרובים מאוד ואנחנו עדיין קרובים מאוד אבל אני רואה שלא קיבלת טוב את זה שחזרתי בלי להגיד לך כלום בלי להכין אותך לזה" הוא אמר וברגע שאמר את המילה חבר הבנתי שהוא לא יודע ואבן ירדה מלבי. לא רציתי שידע זה יהרוס הכל.
"אמ' אני תמיד אהייה כאן בשבילך אבל רק אם תרצי בזה, אם לא לא אדחוף אותך להיות קרובה אליי בלי שתרצי. אני רואה עכשיו את כל מה שעברת כשלא הייתי כאן אני יודע שכואב לך מכל כך הרבה סיבות ואני לא מתכוון להישאר ולתת לך לסבול אמרתי לך בעבר ואגיד לך שוב" הוא המשיך לומר ואחיזתו בכתפיי התהדקה אך לא כאבה בשום צורה. "את והרגשות שלך הכי חשובים לי, הם קודמים לכל גם לי" הוא הציב עובדה והמילים שלו גרמו לצמרמורת לעבור בכל גופי. ידעתי שהוא מתכוון לזה, הוא בחיים לא אומר משהו או מבטיח משהו אם לא מתכוון לזה בכל ליבו ובכל נישמתו.
"בגלל זה אתה עוזב? כי אתה חושב שכואב לי כי איבדתי חבר?" שאלתי אותו והרמתי את מבטי אליו סוף סוף "כן אמילי, הייתי החבר הכי טוב שלך ואת החברה הכי טובה שלי. את עדיין תמיד תהיי" הוא הבהיר לי עכשיו טוב מאוד מי הוא בשבילי ומי אני בשבילו. "העזיבה שלך פגעה בי מייקל, יותר מכל מה שחוויתי וזה שחזרת שוב ככה בלי להגיד מילה הפתיע אותי לא ידעתי איך לקבל את זה בכלל ששוב אתה כאן דלת מולי אבל בבקשה אני מבקשת אל תעזוב שוב" ביקשתי ודמעה בוגדנית ירדה במורד הלחי שלי. ידיו של מייקל לא זזו מכתפיי ומבטו עקב אחרי הדמעה "עד שחזרת מייקל, אל תלך שוב אני צריכה אותך" אמרתי ולקחתי נשימה עמוקה "אני צריכה את החבר הכי טוב שלי בחזרה" אמרתי וידעתי שאני משקרת לו אני לא צריכה את החבר הכי טוב שלי בחזרה אני צריכה את האהבה הכי גדולה שלי שוב לידי רק כשהוא לידי אני מרגישה מאושרת וחייה.
"אמ' זה רק יפגע..." הוא התחיל להגיד ומיהרתי לקטוע אותו "הדבר היחיד שיפגע בי עכשיו זה אם שוב תלך ממני, אני לא יודעת מה הסיבה המדויקת שעזבת, אני יודעת שזה היה בגללי אבל אני לא רוצה שתעזוב שוב בגללי. אני אוכל כמו שצריך ואחזור לעצמי אבל זה רק בתנאי שתשאר בבית ונחזור להיות מה שהיינו. זה הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו"
אני יודעת שבחיים לא נהייה ביחד, הוא בחיים לא יסתכל עליי כאהובה אלא כאחות כידידה, אבל לפחות ארוויח אותו כאח גדול וכחבר הכי טוב. כאדם הכי קרוב אליי.
"את יודעת שאעשה הכל בשבילך" הוא אמר וחיוך התגנב לשפתיי "זה אומר שאתה נשאר?" אמרתי מלאה בתקווה.
בבקשה תשאר מייקל
"כן אני נשאר" הוא קבע וקפצתי עליו בחיבוק. רגליי היו סביב המותן שלו וידיו החזיקו אותי וחיבקו אותי חזק "תודה מייקל" אמרתי ושמתי את ראשי בשקע צווארו הרגשתי סוף סוף בבית.
"אבל" הוא אמר והוריד אותי לרצפה "אם אני אראה שיש שינוי בהתנהגות שלך בגללי או בגלל הנוכחות שלי אלך אמילי" הוא אמר ופחד התגנב שוב אליי הוא שוב ינתק ממני קשר?
"לא אעלם מהחיים שלך אמ' לא שוב זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי, אבל כן אעזוב את הבית לא אהייה בסביבה שלך 24/7 אבל כן אהייה חלק מהם תמיד. לא תצליחי להיפטר ממני" הוא קבע וחייך חיוך קטן.
"באסה אני תקועה איתך" אמרתי בעצב ציני והוא צחק צחוק שהתגעגעתי כל כך לשמוע.
YOU ARE READING
אהבה בלתי אפשרית/ Impossible love
Romanceהיא יורדת למטבח כמו כל בוקר מלאת אושר כמו שלא הייתה תקופה אבל אז היא רואה אותו על מדים האקדח שלו מוצמד למותן שלו ותיק גדול על יד רגליו מחבק את רון ואמא שלה בוכה "לא.. לא.. לא אתה הבטחת!" הוא צועקת עליו ויורדת במהירות האור עומדת מולו עם דמעות בעיניה...
