בליל הנשף, לרגע בודד, סינדרלה מאמינה בלב שלם שלא תזכה ללכת, בדיוק באותו הרגע בו היא צופה בכרכרת אמה ואחיותיה החורגות חולפת למולה, הן מנופפות בידיהן בשמחה לאיד, קצוות אצבעותיהן מחוץ לחלון הכרכרה, עד שמכה בהן ההבנה החולנית שהיא לא שווה את המאמץ.
ולפתע אבק מנצנץ מקיף אותה וכהרף עין, במקום סמרטוטים סינדרלה לובשת שמלה, עור ידיה, שהיה מטונף לפני כדקה, בהיר כמעט כמו הכפפות על ידיה. שיערה הפרוע מסודר, והיא לא מריחה את ריח הטינופת שאפף אותה לפני רגע קצר.
סינדרלה מסתכלת מסביבה בבהלה, ההפתעה המוזרה שנחתה עליה - היא מצאה את המקור שלה. אישה מכונפת, טובת מראה. שיערה הבהיר מקיף אותה כמו מעין הילה זהובה, עור פניה חסר רבב ושמלתה הזהובה מפוארת מסביב לקימוריה העדינים.
"אני הפיה הטובה," האישה אומרת ברכות, וקולה מדגיש זאת בעדינותו, בצורה בה הוא מתנגן, אך מהותה אומרת משהו אחר, וסינדרלה לא בטוחה מה. "ובאתי לקחת אותך לנשף."
ודיבורים זה לא הצד החזק של הפיה, מנחשת סינדרלה בעוד הפיה לא אומרת שום דבר יותר ממה שבדיוק צריך, היא מסבירה בנוקשות, אם כי בפנים טובות, על הכרכרה, הסוסים, הבגדים שלה, שכולם יחזרו לעצמם בשש בבוקר למחרת.
"אם את מביאה לי את הסוף הטוב שלי," סינדרלה אומרת, במעין כהות, "איפה היית עד היום?"
אבל סינדרלה לא באמת אומרת את זה, כי עד שעושים לה טובה, אין טעם להרצין. אף פעם לא פצתה את פיה ולא פסעה מעבר למותר, תמיד הייתה כבולה במילים, כמו שהייתה כבולה לבית הזה ולמשפחה הזאת בכבלי העבדות המנטליים שמנעו ממנה לזוז.
ובמקום זה, סינדרלה מודה.
ומבפנים, למרות שהיא מודה לה ומתכוונת לזה, סינדרלה לא בטוחה כמה טובה היא, האישה המכונפת. הבגדים הבהירים, שמלת המשי והשרביט המנצנץ, כל אלו אמרו דבר אחד, היא הטובה, היא באה לעזור. אך סינדרלה המהוססת למעשה לא בטוחה כלל. החשש שבה מערער אותה, וגורם לה למעוד בנעלי הזכוכית שקיבלה, הנעליים שגורמות לה לחוש איך עורה נקרע ועולה בלהבות מרוב אי נוחות.
ומהרגע בו הופיעה הפיה הטובה, סינדרלה פתאום מוצאת שאיבדה את החשק ללכת. אבל אחרי כל הטרחה שהוקדשה למענה, התעלמה מהדבורים הרעשניות בבטנה ונכנסה לכרכרה.
ולאיטה, היא מדחיקה את החשד בקרבה. עיניה נעצמות והיא נושמת עמוקות ומנסה להאמין שיהיה בסדר, בסופו של טוב.
היא מאמינה.
בסוף נסיעה מלאה חרדות סינדרלה יוצאת מהכרכרה באיטיות ומביטה בארמון הגדול והמפואר, תוהה כמה גדולה המשפחה המלכותית, שיש להם צורך בכל כך הרבה חדרים, מה גדול מעמדם, שהם זקוקים לכל כך הרבה שומרים, ולאחר מכן, כשנכנסה פנימה; כל כך הרבה משרתים.
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
Narrativa generale- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
