תמיד ידעתי שתהיה המלאך הכי יפה בגן עדן.
זה מהדברים האלה שאפשר לדעת ישר, מעיפים לעבר הבן אדם מבט חטוף של שתי שניות בודדות ומבינים במהירות - "הוא? הוא בהחלט יהיה המלאך הכי יפה בגן עדן."
טוב, אולי זאת פשוט אני, שחריגה.
אתה מבין, מבחינתי אפשר לראות את הטוב בעיניים, את הלהט והתשוקה להמשיך לחיות וליצור ולעשות ולהתקיים. את הטוב שבלב והאצילות שמלווה כל תנועה ומחווה. אני הסתכלתי עליך וידעתי; "זה? המלאך הכי יפה בגן עדן."
פשוט רואים. כל האצילות שליוותה אותך בעוד שהלכת בעולם הגדול והמאיים הזה, כמה אהבת לחיות ולהסתכל ולראות. כמה אהבת... אהבת להיות. ראיתי את האהבה שבך, והייתי אסירת תודה שנפלה בחלקי הזכות הזאת, הזכות להיות... אתך. לאהוב אותך, להעריץ אותך.
וידעתי שתהיה המלאך הכי יפה בגן עדן. אל תשאל אותי "למה, למה באמת?", כי לא משנה כמה אני אנסה להסביר, לא משנה כמה הסברתי כבר, כל המילים יצאו מעורפלות בין כל הדמעות, הכאב והאבדן. לעולם לא אצליח להסביר את עצמי כמו שצריך.
להכיר אותך ולהבין כמה אתה מתאים לתפקיד שהקמתי לך, כמה אתה נתפר בשלמות אל מקומך במרומים... זאת הייתה הזכות שלי, לא משנה כמה תגיד לי שלא, לא משנה כמה תסתור אותי.
...לא משנה כמה הייתי רוצה שתהיה פה כדי לסתור אותי.
הו, כמה הייתי מייחלת. אתה אפילו לא יכול לתאר, תאמין לי. כמה ארוכים הלילות בהם אני שוכבת ערה וחושבת לעצמי שהייתי רוצה אותו, את המלאך הכי יפה בגן עדן, ממש פה לצידי.
זאת צביעות לדעתך, לומר שלא רציתי לשחרר? שרציתי להשאיר את האצבעות שלי כרוכות בשלך, משולבות אלה באלה, ללוות אותך עד הסוף, עד הרגע האחרון.
שרציתי לראות עוד, להכיר עוד, לשמוע עוד, לחיות עוד...
זה צבוע לומר שאם הייתי יכולה, הייתי מושכת אותך מגן עדן?
זה צבוע לומר שלמרות שאני יודעת היטב כמה רצית בעצמך להגיע למרומים, עדין הייתי מסובבת את הגלגל לאחור ועוצרת מהמלאך המושלם להגיע אל מקומו היפה בגן עדן?
אז אני מתנחמת בלומר שהתאמת לשם.
ובוכה.
ואומרת שאתה יפה שם קצת יותר משהיית פה.
ובוכה עוד קצת.
אולי אתה קצת יותר מאושר, יותר שמח.
ואני ממשיכה וממשיכה.
קצת יותר שייך, אני מקווה. אני מתחננת. כי עכשיו כשאתה באמת המלאך הכי יפה בגן עדן, זה כואב.
וזה שורף אותי מבפנים ושובר את הלב שלי לחתיכות עד שזה קשה לנשום. הדמעות לא מפסיקות לדקה.
ורציתי שתדע שהיית לי זכות. רציתי שתדע שהיית לי חובה. רציתי שתדע שהיית לי עולם אחד גדול, עולם ומלואו בין כל העולמות הקטנים מסביב. היית צבע, היית חיים, זריחות ושקיעות, היית הכל.
ראיתי אותך מחויך ושמח, בוכה וסובל.
ראיתי אותך שבור, ולא הצלחתי למשוך אותך למעלה ברגעים בהם היית צריך שאעשה את זה.
זה כואב כל כך היה לך יותר מידי מה לתת. שהיה לך יותר מידי מה לומר ולספר, ואת הכל השארת בפנים, חתום בלבך.
פספתי יותר מידי, אני מצטערת, אני מצטערת כל כך.
ואני יודעת שהעולם לא היה גדול מספיק כדי להכיל אותך... אז אולי גן עדן יספיק?
ואני כותבת ובוכה כשאני נזכרת במציאות - אתה המלאך הכי יפה בגן עדן.
~~~
שנת כתיבה - ידועה - 2017
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
General Fiction- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
