כשהיית קטן, עם ראש ענקי על כתפיים קטנות ועיניים גדולות ומעריצות, היית אומר כל הזמן: "כשאני אהיה גדול, אני יהיה בירח."
ו; "אל תהיה טיפש, תום." היה משיב אבא. ואז היה לו ראש שופע בשיער שחור, שיער פנים מטופח וזוג עיניים כחולות ונבונות. הוא טפח על כתפך עם ידו הגדולה והשרירית; פעם אחת, פעמיים, שלוש. עיניו הסתכלו עליך בתהומיות מוחלטת כשהוסיף: "הוא לא קיים."
ואתה היית מסתכל עליו לשנייה. אחת, שתיים, שלוש, וכבר הידיים היו מוטלות לצדי גופך ופיך קרוע בשאגת בכי אימתנית.
והנה רצה אמא.
היא הייתה רוכנת לצידך - כי באותו הזמן הגעת עד המותן שלה וגם זה בחסד - ומעיפה מבט מזהיר לעבר בעלה. "אבא שלך," היא הייתה אומרת ומרימה את ידה אל ראשה, מניעה את אצבעותיה בתנועה סיבובית. "הוא קצת קוקו." וכבר, הדמעות היו נעלמות מעל לעיניך, והיית ממצמץ לעומתה בתדהמה. היא, בתורה, העניקה לך חיוך אוהב, מלווה בקריצה שובבה. "אבל רק קצת."
ואתה היית מושך באפך האדום ומעיף מבט פגוע לעבר אביך. אביך הקוקו, אבל רק קצת...
ככל שהזמנים חלפו, ככה ה'קצת קוקואיות' של אבא הוכיחה את עצמה כיותר מסתם 'קצת'. ותקרית אחרי תקרית הבהירה את עצמה מחדש: האיש לא האמין בירח.
בחופש הראשון שלך מבית הספר היית במוסך של אבא. אתה עדיין זוכר איך הגיע יום בו הכריח את אמא שלך מחוץ למשרד הממוזג והפגין אותך לראווה; אתה, טובע בחולצה מודפסת של המוסך, סוחב בעצמך את הכלים הכבדים אל העובדים הרוכנים לצד המכוניות.
אמא שלך - שהייתה עד אז מול המאוורר - כבר נעה בחוסר נוחות מהחום, ואתה בעצמך הברשת אגלי זיעה עצומים מעל למצח הקטן שלך. אתה זוכר איך מצאת את עצמך משתהה למולם, תחת השמש הקופחת, עם הידיעה שאתה עדיין צריך להביא מפתח ברגים לאחד העובדים.
אבא לבש סרבל מטונף משמן וגריז והשיער שלו נראה איום ונורא, ועדיין, ככה אבא נראה הכי טוב. יותר מכל תלבושת אחרת בעולם. "רואה, גילה?" הוא שאל את אמא עם חיוך גאה. "תום לא צריך ציונים ובית ספר, הוא יהיה בדיוק כמוני. הוא מבין עניין." והסתכלת על אבא שלך, והשמש זרחה מאחורי הראש שלו, מאירה את השיער השחור שלו בקווים זהובים. ממש כאילו הוא עמד להפוך לסופר-סאיין. "מה אתה אומר, תום?"
"הממ." אמרת אז. "אולי אחרי שאגיע לירח."
הבעת הפנים של אבא שלך הייתה פשוט בלתי יאומנת.
היית צעיר, אמנם, אבל היית כבר מוכר עם הנאום על הירח הלא קיים... וכבר ידעת; לא הייתה לך שום כוונה לשמוע אותו בשתיקה. לראשונה, קיללת מול אמא ואבא.
כמה דקות לאחר מכן, כבר היית במכונית עם אמא, שהחליטה לצאת מוקדם הביתה מהעבודה. ישבת בכיסא הנוסע עם הידיים על הברכיים, מרצין לעבר הדשבורד. עור התוף שלך קצת פחות תפקד אחרי כל הצרחות.
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
General Fiction- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
