זה עוד יום, וזה עוד תסכול, משימות ומטרות שהיא לא בטוחה שתוכל להשלים - אז היא הולכת, ממהרת, בקושי שמה לב לדבר.
והיא אדישה בהליכתה, בצורה שבה היא תוחבת את האוזניה לאוזנה באלגנטיות, איך שהיא חוצה את מעבר החציה כך שלא תפגוש באנשי השכבה שלה, שנוהרים לעבר השערים הפתוחים לרווחה של בית הספר, שממש ניצבים מעבר למעבר החצייה הבא, ברגע שתסיים לחתוך דרך הפארק.
והיא אמנם אדישה מבחוץ - אך מבפנים ישנה פקעת עצבים גמורה, מוחלטת. המתח והלחץ מאיימים לפרק אותה מבפנים, והיא משתגעת ונסדקת, צריכה שמישהו יעצור אותה לפני שהיא תגיע, כי היא נשחקת בטיפה אחרי טיפה וכבר לא נשאר מה לשחוק. היא כולה קהה ולא מלוטשת, עמומה.
ואז פתאום העולם שלה עוצר, מתקבעות עליה זוג עיניים ירוקות, שייכות לחתול ג'ינג'י שניסה ללקט טיפות מים מברזייה שניצבה באזור. הוא לא מסתכל עליה, עם זאת. הוא מסתכל בה, ממש דרכה, קורא אותה. וכאם היה זה אות, הוא פסק מפועלו.
והיא רואה שהזרזיפים הקטנים של המים שנוטפים על גבי האבנים הקטנות לא מספיקים - לעזאזל, היה כל כך חם שירדו יותר נוזלים במורד פניה - ומחליטה לסובב את עקביה ולפנות לעברו, לפיסת המדרכה המוסתרת הזאת.
הוא סב על עקביו ובורח, מסתתר מתחת לספסל קרוב; אבל היא לא מוותרת, היא ניגשת עד לברזייה ולוחצת על הכפתור הקטן, גורמת לשטף אלים של מים להשפריץ לכל עבר, גם על בגדיה שלה. והיא חייבת ללכת אבל היא לא רוצה והיא מניחה לעצמה לוותר, ולו לרגע אחד. פתאום לא אכפת לה לאחר, כשהיא מחליקה לישיבה על גבי המרצפות החמות, לא כזה אכפת לה. בסופו של יום הדברים הכי קטנים בעולם הגדול הזה פשוט גורמים לנו לעצור בחוסר אכפתיות, באדישות - לעצור.
לנשום.
והיא מצקצקת בלשונה. תחילה ברחש, ואז קצת יותר חזק. עיניה תופסות את אלה של החתול ומרפות לחלופין. היא קראה באינטרנט שהם לא בוטחים בזה.
והצקצוקים מתחזקים לאט לאט עד שהלשון כואבת והחתול פתאום נכנע. במה שנמצא בין צעדים עילגים לדילוגים אלגנטיים הוא פורץ מתחת לספסל ושואט אל המים, מרכין את ראשו ושותה לרוויה. קולות רכים נפלטים מפיו כשהוא מתענג על המים, לשונו הקטנה מלקטת את הנוזלים.
וכשהוא מסיים, וידה הכבר כואבת מרפה מהכפתור של הברזייה, לפתע הוא ניגש אליה. רגליו הקטנות מדששות אלה והוא ניגש ממש אל ידה הרפה, כאם הוא כבר ידע. ראשו הקטן מתכחך באצבעותיה חסרות התזוזה, וחיוך קטן לפתע מתעורר על שפתיה.
אבל הרגע הקסום חלף כשהיה והעובדות נותרו: היא הייתה חייבת לזוז. אמנם אינה מקובעת כפי שהייתה, אך חולמנית. והיא קמה ממקומה, לוקחת את רגליה, חוצה את מעבר החצייה האחרון ופונה אל השער הגדול והפתוח, זה שלא נראה כה מבעית לפתע.
וכשהיא הולכת משם היא לא מרוכזת כל כך, ישנונית, פחות חדה... אבל קצת יותר קלה.
אבל חלומות כשמם הם, חלומות ותו לא. וכשאת כל יומה בלתה בשינה מעודדת, העולם המשיך להתקיים ולחיות. היום הסתיים והיא יוצאת מהכיתה, פונה אל המדרגות, משם אל השער. והיא ממשיכה בדרכה לעבר מעבר החצייה כשעל הכביש, כתם ג'ינג'י קטן לפתע תופס את עיניה.
וכשעיניה נתקלות בגופה הג'ינג'ית המוטלת בשלולית הדם הגרפית, לרגע משהו בה קופץ ונודם. לפתע משהו בה... אפילו מת. העיניים הירוקות נשארו גדולות כשהיו, עתה כבויות, נטולות כל ברק - אך ישנן. גדולות, ברורות.
הן קודחות בה חורים.
והחלום פשוט נכבה. היא יכולה להרגיש אותו, מת באחורי ראשה, כבה ונודם. והחרדה חוזרת יחד עם הצער, הכאב והתסכול. לכמה רגעים, היא פשוט עומדת שם, ילדה חסרת אונים, שעה שהעולם ממשיך להתקיים: תלמידים חוצים על גבי אותו מעבר החצייה, מכוניות ממשיכות לחלוף בכביש, מנסות לעקוף את הגופה מבלי לעשות מהזירה סצנה מלוכלכת אף יותר.
והיא מתעשתת על עצמה, והידיים שלה קצת רועדות, הידיים שניסו לתפוס את החלום - אבל החלום מת לפני שהצליחה לתפוס אותו, השלווה הקצרה, הקטנטנה הזאת.
והיא - והיא לוקחת כמה צעדים מהוססים אל מעבר החצייה, עיניה לא מתנתקות מהגופה כשהיא לוקחת צעד אחד קדימה, ואז עוד אחד, ולפני שהיא שמה לב היא כבר בצד השני של מעבר החצייה ועיניה עדיין מקובעות על הגופה, הפעם על הגב שלה, הגב הקרוע, המדמם, שעצמות שנהביות מבצבצות ממנו ומזדקרות לכל הכיוונים.
ולפתע למישהו אחד לא כזה אכפת, וגלגלים עולים על הגופה של החתול, קול ניפוץ איברים מחלחל נשמע, והיא מסיטה את ראשה באחת ומכווצת את אגרופיה, מסרבת לראות את מה שנותר ממנו.
והלשון שלה נעה מעצמה ופתאום - היא מצקצקת. תיק, תיק, תק, תק, פעם אחר פעם, והצקצוק רועם בחלל הפה שלה כשהיא נושאת את רגליה שום וחולפת משם, להמשיך את יומה.
אולי במקום החתול.
~~~
שנת כתיבה משוערת - 2016
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
General Fiction- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
