כשיהב נולדה, היא הייתה הכל בשביל אמא. כלומר, ילדים הם ילדים, הורים מעריצים את כולם, אבל היה ברק מיוחד אז, בעיניים של אמא. אמא תמיד אהבה אותי, אבל ילד חדש תמיד הביא אושר וחיים. הזוהר בעיניים של אמא לא שכך אז לדקה. לא משנה כמה קשות השעות היו או כמה גדלו השקיות מתחת לעיניה, ללא הפסקה, אמא המשיכה לדאוג. בדיוק כמו שאמהות דואגות.
ולמען האמת, זה היה משהו מיוחד עם אמא ויהב. אז, לאמא היה מנהג כזה, שגרם לה להרגיש בנוח ובטוחה לגבי יהב: היא הייתה מכסה אותה.
בין אם היה חורף או קיץ, סתיו או אביב, הייתה מכסה את יהב בצורה שגבלה בדתית. עוטפת אותה בשמיכות צמר מחממות או שמיכות קיץ מאווררות, עד שהיה חם מכדי בשנה לכסות אותה. היא הייתה מחכה חודשיים שלושה וממשיכה שוב, ושוב, ושוב.
הייתי בת שלוש עשרה אז, ויהב הייתה קטנה וקומפקטית עם עיניים כחולות ואף כפתורי והיא נראתה בדיוק כמוני, רק קצת אחרת. ממש קצת. היא הייתה חייכנית ומתוקה עם חיוך שנמתח מאוזן לאוזן, כזה שגורם לך לרצות לחבק אותה ולמחוץ אותה ולאכול אותה ולהגן עליה מכל מה שאי פעם יפגע בה.
אז כאילו הדבר הרחיק מעליה את כל הרע שבעולם, אמא הייתה מכסה אותה.
בגלל שאמא כיסתה את יהב כל הזמן, יהב סירבה להתכסות לבדה גם כשעברו השנים. בשנות הגן שלה היא אהבה שאמא כיסתה אותה, אבל גם כשהיא הייתה ממש ממש חייבת לעשות את זה בעצמה, יהב הייתה מתכסה ממש עד הראש, עד שראו רק כמה קצוות שיער שחורות מבצבצות להן מתחת לבד השמיכה.
כשעברו השנים, עליתי על מדים לראשונה והכל בראשי השתנה, דחקתי באמא להפסיק. יהב הייתה גדולה, מספיק גדולה ובוגרת כדי להתכסות בעצמה. כפי שיצאתי בעצמי לדרך עצמאית כמעט ודחפתי את אמא להניח ליהב לעשות את אותו דבר כשיגיע תורה עוד מספר שנים, הזהרתי שיהב אולי לא תוכל לעשות כמוני בעצמה כשתגיע לגילי ותתייצב בפני אותה סיטואציה.
אבל לא משנה כמה מחיתי, דרשתי וביקרתי - אולי בחצי קנאה - אמא המשיכה לכסות את יהב, ערב ערב.
וזה היה יום אחד, כמה שנים שהרגישו ממש ארוכות-ארוכות אחרי שגזרתי את החוגר... שהבנתי לבסוף למה.
כי כשיהב - המתבגרת אז - חלתה בסרטן והשיערות השחורות, המבריקות והיפות שלה נעלמו בזו אחר זו, לפתע הצלחתי להבין את זה. למה אמא נשארה לצידה כל הזמן הזה, למה אמא דאגה לה כמו שלא דאגה לי מעולם. למה התחברה אליה כמו שלא התחברה אלי מעולם.
לפעמים תהיתי אם היא ידעה ממש אז, בפעם הראשונה שאחזה את יהב, ברגע שהיא יצאה מהרחם, עדין מצחינה מדם, עם פלומת שיער מינימלית: אמא הרגישה? אמא יכלה לשמוע את זה, מתדפק באחורי מוחה?
וזו הייתה אמא שנשארה לישון איתה בבית החולים והביאה לה את כל מבוקשה. אמא, שהפנים שלה הפכו כל כך... חלולות, כמעט חסרות נפח, עיניה נותרו רדופות. אמא, שהמשיכה לכסות את יהב לילה-לילה, יום-יום, אחרי ניתוחים, אחרי כימותרפיה, אחרי שקמה מהמיטה באמצע הלילה כדי להקיא את נשמתה.
אמא הייתה מכסה אותה, אמא הייתה מכסה, מגוננת עליה ולא בוכה, אמא הייתה מכסה ומחבקת ודואגת ואוהבת כל כך חזק עד שלא היה אפשרי להכיל יותר מזה.
אני חושבת שאמא ידעה, שאמא ידעה טוב מאוד. שאמא הרגישה איך זה מתקרב ככל שהניתוחים התגברו וכך גם הקימות בלילה והעייפות הבלתי נסבלת. אני חושבת שכשהרופא סיפר לנו את הבשורה הקשה מכל והיא קרסה על ברכיה, על הרצפה, היה בה חלק ששמח שכבר לא צריך להגן יותר.
אבל זה לא מנע ממנה לבכות, זה לא מנע ממנה להישבר בפניו, בפני כל הנוכחים בחדר ההמתנה.
מה שכן, היה דבר שיזקף לזכותה בעיני לתמיד: הא, העקשנות שלה. כי כשהרופא עמד לפנות לדרכו עם פנים מלאות צער שלא הצלחתי לקלוט אם היה מזויף או לא, אמא, שרעדה כמו עלה נידף ברוח, אחזה בידו והתחננה בפניו שידאג בפעם האחת והאחרונה שיהב מכוסה, שנעים לה גם בתוך ארון הברזל הקר והמנוכר שלה, האחד שראה גופות ועוד גופות.
וכשקברנו את יהב, זה היה עם השמיכה הראשונה שלה.
~~~
שנת כתיבה - ידועה - 2018
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
General Fiction- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
