"תוציאי את זה"
והיא מוציאה את זה בצרחות
ומכות
ושריטות
וצלקות.
"תוציאי את זה"
והיא מוציאה את זה בצבעים
חסרי כל גוון
שחורים משחור
לבנים, בהירים.
"תוציאי את זה"
והיא מוציאה את זה בשירים
בטון אחד בודד
עם אקורד אחד
תו בודד ויחיד.
"תוציאי את זה"
והעולם קורס מסביבה
כי היא שבויה בקופסה הקטנה שלה
שמתעקשת לשמור על העולם כפי שהוא:
קבוע, חונק, מרובע.
"תוציאי את זה"
ובריכת הדם שלה,
האדום כמו ורדים בשיא פריחתם,
פרוש מתחתיה
כשגופה החיוור טובל בו.
"תוציאי את זה"
והמוח שלה שפוך על האספלט
ישר מחוץ לגולגולת הפרוצה שלה, בחוסר סדר,
ממש כדי שכל אחד יוכל לאכול במבט המום
פשוט עוד אחת.
"תוציאי את זה"
והעיניים שלה,
מלאות באזמרגז מת,
מתבוננות על הכביש
כמצפות למתרחש למולן.
"תוציאי את זה"
והיא הוציאה את זה על גג בניין
תחת שמיכה של שמים כחולים
והחליטה שזאת פשוט תהיה
הפעם האחרונה.
~~~
שנת כתיבה - משוערת - 2013/2014
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
Ficción General- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
