אמא מכבה את הנר השני בנשיפה חדה, הפנים שלה נבלעות בחשכה המוחלטת מסביב. ישנם אנשי הדת שיאמרו שזה גרוע יותר מאשר לא להדליק בכלל, אבל אמא מעדיפה להדליק נרות בכל מקרה, גם אם זה רק לרגע. היא מדליקה אותם לשניות בודדות ומכבה. מאחורי הנשימה שלה ברגעים כאלה, אפשר לשמוע סינון דק ביותר של תפילה.
אבא תמיד אומר שאסור לה לכבות, אסור לה להיכנע לפחד. לכמה רגעים נראה כאילו היא שוקלת את זה - אבל כשהיא מסיימת, מתרחקת מאדן החלון ונסוגה לתוך הבית, היא משאירה שני נרות כבויים מאחוריה, מלווים בעננת עשן קלושה. כל פעם מחדש.
למול המבט המאוכזב שלו, היא תמיד משיבה שזה יהיה יותר טוב ככה.
אתה לא בטוח מה "ככה" אומר. אתה לא בטוח לגבי יותר מידי - אחרי הכל, אתה עדיין קצת קטן... אבל אתה יודע על החיות שמסתובבות בחוץ, בימים ובלילות, במדים מלוטשים ותסרוקות קצוצות. החיות שנושאות את עיניהן אל החלונות ורק מחכות לראות את המעידה הבאה, את הטעות הראשונה של אדם שלא יחיה כדי לחזור עליה.
וכן, אתה קטן, רק בן אחת עשרה - אבל עדיין יש לך מספיק היגיון שם, בראש הקטן שלך, כדי להבין שאמא יכולה להיות קצת טיפשה לפעמים.
ואתה לא יודע מי יותר מתגרה בגורל: אמא, שמדליקה את הנרות בעלטה כל פעם מחדש, או אבא, שמייעץ לה להשאיר אותם דלוקים.
כל פעם מחדש.
מה היא לא עשתה בשביל הנרות האלו? מה היא לא עברה? היא עבדה עד קצה היכולת, גופה עתה דקיק וקמל, ומה היא השיגה?
כשנקרעתם מבית ילדותך היא שכחה את הנרות שלה מאחור. לכן היא סיפרה לך על הנרות האלו לפני השינה, יום אחר יום; על החשיבות שלהם, על האור שלהם, החום שלהם, הצורה בה פתחו את השבת. ראית אותם קודם... ולא הבנת כמה חשובים הם. חלק בך התחיל להאמין שברגע שהיא תשיג אותם תוכלו לצאת החוצה, אל העולם החיצון, האנושי, החומל, האוהב. בפעם הראשונה שהיא הדליקה אותם, נשפת בתאווה.
אבל דבר לא קרה.
ומה היא השיגה אחרי כל הזמן הזה? שני נרות כמעט ולא משומשים, אמנם טובי מראה... אך לא מועילים. בשבילה הנרות האלו היו העולם, הסיבה שהיא מחזיקה את השבועות הקשים, היריקה בפי החיילים הגרמנים... אבל אתה לא יכולת להאמין כמוה.
והנה שוב היא מבקשת משאלה קטנה, העשן מתאסף כלפי מעלה ועולה על פניה השקועות, אך היא מסרבת להסיט אותן הצידה, מעל הנרות היקרים שלה.
אור הירח הקלוש חודר מבעד לוילון - ואתה לא יכול לראות אותה, על השפתיים הדקיקות של אמא, את המשאלה. אתה מסתכל על התנועות העדינות והאלגנטיות שלה, לא מבין דבר, מרגיש כאילו לפתע מדובר בשפה אחרת לחלוטין שבוקעת מבין השפתיים שלה.
כשאתה שואל אותה מאוחר יותר, היא אומרת שמשאלות אסור לספר.
וכל ערב שישי מחדש, אתה תוהה מה אמא בדיוק מבקשת אז, ברגעים האלה. אתה מנסה להבין למה היא מחכה דווקא לרגעים הקטנים האלו, אחרי רדת החמה.
YOU ARE READING
בעולם הכי חשוך
Fiksi Umum- והיא מתחילה מחדש. כי ככה זה עובד, לא? ככה עושים? היא כבר לא בטוחה, היא מרגישה זקנה, הו, כל כך פאקינג זקנה. מרוטה, שבורה, עייפה. ממש בת אלפי שנים. - מקבץ סיפורים קצרים, קטעים ספרותיים ואולי שירים מזדמנים שהרגשתי שצריכים לצאת החוצה :)
