832 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"היי, טאה, תפסיק כבר להיות עצלן שמן ובוא איתנו לקפטריה פעם בחיים שלך!"
טאהיונג לא האמין שג'ימין היה זה שאמר דבר כזה.
הוא היה מאמין אם כל אחד אחר - מלבד ג'ין - היה אומר דבר שכזה, כי כאלה הם היו וזו הייתה הדרך בה דיברו,..
אבל ג'ימין??
אותו ג'ימין שלפני מספר חודשים טאהיונג עצמו עזר לו להרגיש טוב עם הגוף שלו ולהיות בנוח לאכול שוב??
אותו ג'ימין שעד עכשיו לא העז להוציא מילה על משקלו של טאהיונג ומעולם לא צחק יחד עם האחרים מהבדיחות הנוראיות שלהם עליו??
אותו ג'ימין שנהג לקרוא לעצמו הנפש התאומה של טאהיונג??
אותו ג'ימין???
טאהיונג לא רצה להאמין.
אבל הנה, ממש מולו, בפתח הכיתה עמד בחיוך גדול לא אחר מאשר פארק ג'ימין וכל שאר חבריו כבר אינם, בדרכם לארוחת הצהריים בקפיטריה.
זה..
באמת היה ג'ימין.
אותו ג'ימין שתמיד איתו נהג לצחוק יותר מכולם.
אותו ג'ימין שעליו סמך הכי בעולם, יותר מעל עצמו.
אותו ג'ימין שהוא נהג לקרוא לו בעצמו הנפש התאומה שלו.
אותו ג'ימין.
"טאהיונג?" קולו המבולבל של ג'ימין, אותו ג'ימין, נשמע שוב והוציא את טאהיונג המסכן מהמחשבות שלו.
הוא מיהר להדביק חיוך על פניו לפני שקם ומיהר אחרי "חברו", כבר מתחרט על שלא העמיד פנים שנרדם קצת לפני סוף השיעור כדי שיניחו לו לנפשו.
כשהגיעו לקפיטריה (לקח להם קצת זמן כי טאהיונג הרגיש חלש היום יותר מהרגיל וזז לאט יותר) את פניהם קיבלו משפטים כמו,
"סוף סוף אתה בא, עצלני!"
או,
"מה קרה נזכרת שיש היום אוכל טעים אז באת לזלול?"
ו,
"עכשיו אני מבין למה לקח לג'ימיני כל כך הרבה זמן להגיע- טאהיונג זז לאט כל כך שהוא נאלץ לגרור אותו בעצמו!"
והכל לווה בקולות צחוק שגרמו לאוזניו של טאהיונג לצלצל.
הוא התעלם, בוחר לא להגיב- לא 'לזרום' ולזייף צחוק יחד איתם, וגם לא להגיד להם להפסיק.
הוא נשאר אדיש, חסר רגש וקר בפנים.
הם כולם שמו לב לזה וצחוקם של כולם התערער מהמבט הלא ברור והכל כך לא רגיל של טאהיונג, אבל מילה לא נאמרה עוד בנושא והם כולם התחילו לאכול ולדבר ביניהם.
באיזשהו שלב, סוקג'ין הניח צלחת מלאה בצ'יפס שנצץ מרוב שמן על השולחן, ופיו של טאהיונג התמלא רוק ועיניו ננעצו בצלחת רק מהמחשבה על אוכל.
הוא לא אכל כבר יומיים שום דבר, ובפעם האחרונה שהוא כן אכל זה היה רק תפוח מסכן וקצת מיץ תפוזים שסחט, אז היה ברור שהמראה של אוכל ישר יגרום לבטן שלו לקרקר בקול ולגרום לכל הראשים בשולחן להסתובב אליו בחיוכים משועשעים, כאילו אומרים, 'ידענו שאתה זללן שמן'.
"אתה יכול לאכול את זה אם אתה רוצה." ג'אנגקוק קירב אליו את צלחת הצ'יפס כשראה על מה מבטו של טאהיונג היה תקוע, וטאהיונג השפיל את ראשו בהיסוס לפני ששלח את ידו ולקח צ'יפס יחיד, מכניס אותו לפיו לעיניי כולם ומשתדל לא להראות כמה הביס הפצפון הזה השפיע עליו.
למזלו, במהרה כולם חזרו לאוכל ולשיחות שלהם, וטאהיונג והצ'יפס כבר נשכחו ממזמן.
הוא אפילו הצטרף לאחת השיחות בין הוסוק ונאמג'ון על איזה מורים הם מתים לשכוח ולאיזה הם יתגעגעו בשנה הבאה כשיעזבו סוף סוף את בית הספר ויתחילו את חייהם הבוגרים.
הוא לא שם לב כשידו נשלחה שוב, כמעט מתוך אינסטינקט, לצלחת הצ'יפס ודחפה לתוך פיו עוד מספר פיסות שומניות וטעימות.
הוא גם לא שם לב שחיסל חצי צלחת, עד שכבר היה מאוחר מידי והפסקת הצהריים נגמרה והוא פתאום קלט מה עשה ובחילה מיד עלתה בגרונו.
כל השמן...
כל הפחמימות האלה...
הוא עלול להיות שמן שוב אם הוא לא יקיא את כל זה- ובקרוב.
אבל עכשיו לא היה לו זמן, היה לו שיעור מתמטיקה והוא הבטיח לגברת צ'וי שהוא ישתדל להשקיע בשיעורים החשובים.
מתמטיקה היה אחד מהם.
מיד אחריו,
הבטיח לעצמו.
---
במהלך תחילת השיעור, טאהיונג התקשה להתרכז.
הוא היה מפוקס רק על העובדה שיש בתוכו אוכל לא נצרך, לא רצוי.
הוא דאג רק מהעובדה שהשיעור היה כפול ושהוא יוכל ללכת לשירותים רק בעוד שעה בערך, ובקושי הקשיב למורה שהסביר חומר חשוב למבחן שהיה אמור להיות בעתיד הקרוב.
כשזה נעשה יותר מידי עבורו, הוא הרים את היד וביקש לצאת, מבטיח לחזור מהר לשיעור החשוב.
כמעט בהתרגשות הוא יצא במהירות לשירותים, נועל אחריו את הדלת ומיד ניגש לעבודה;
הוא כרע ליד האסלה ופתח את פיו, מכניס שתי אצבעות פנימה ומנסה להפעיל את רפלקס ההקאה.
זה לקח לו כמה ניסיונות כי הוא קצת התרגל מידי להרגשה של שתי האצבעות שלו מתעללות בגרונו המסכן, אבל כשהצליח סוף סוף הוא הקיא והקיא עד שדמעות עלו בעיניו וגרונו כבר שרף, מרגיש מחוספס כמו נייר זכוכית.
זה הרגיש נורא, אבל בו זמנית כל כך טוב מהידיעה שאין יותר אוכל לא רצוי בתוכו.
הוא נפטר מהכל.
הוא ניגב את פיו בנייר טואלט והעיף מבט לתוך האסלה בטעות- וקלט שם משהו שלא היה לפני כן.
אדום.
הקיא שלו היה אדום.
ומה עוד יכול להיות אדום, מלבד דם?
מחייה ופועם, הסימן הברור ביותר לגסיסה או מחלה.
וטאהיונג לא היה חולה - אם לא מחשיבים את העובדה שנראה כמו מקל וטרח להישאר דק כמוהו - אז האפשרות היחידה הנוספת הייתה שהוא אכן גוסס.
הוא ידע שאין את מי להאשים מלבד את עצמו, על שהעמיס על גופו יותר משיכל לסבול.
הוא כמעט התחרט על מה שעשה, עד שנזכר במילים ובמבטים של האנשים איתם הסתובב.
לא.
הוא לא התחרט.
כי טאהיונג התעלל בעצמו בגללם.
כי טאהיונג איבד את עצמו בגללם.
כי טאהיונג נעלם מעצמו בגללם.
כי הכל היה בגללם.
YOU ARE READING
צחוקים
Fanfic⚠️טריגר⚠️ בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!! הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה. • טאהיונג × BTS • כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, ב...
