צחוקים

✔️פרק 28 - זאת הייתה התחלה

723 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

שלושה ימים מאז שטאהיונג נעל את עצמו בחדר עברו בשעממום חסר רגש ותחושה עליו, ובדאגה מרובה על ששת דיירי הבית הנותרים.

הם שמו לב שפירות נעלמים מידי פעם מהמגירה במקרר ושמחו לדעת שטאהיונג לפחות אוכל משהו, אבל זה לא היה מספיק כדי להרגיע אותם לגמרי וגם לא כדי לספק את הצורך שלהם לראות אותו, לדאוג לו, לדבר איתו.

טאהיונג, בינתיים, שם לב (בקושי) שככל שהזמן עובר ככה, הצבעים והתחושות.. נעלמים.
אפילו הקולות של שאר דיירי הבית שמתקיימים בכותליו, או של ציפורים מצייצות בשעות מטרידות ורכבים שעוברים - כולם הפכו לרעשי רקע שטאהיונג לא הצליח לקלוט בכלל.

הוא הפך לקליפה, קליפה שרק בקושי עוד הייתה בחיים.

אחרי שלושת הימים האלה, כשהוא סוף סוף פתח את דלת חדרו בשעה שבה כולם היו ערים ובסביבה (אפילו שזה היה בלי סיבה אמיתית וסתם כי החדר נעשה מחניק יותר מידי), הוא אפילו לא שם לב שהם מנסים לדבר אליו וכמעט נתקע באחד מהם מפני שפשוט לא ראה דבר וראה הכל, הוא לא שמע מילה ושמע אלפי קולות בבת אחת.

עיניו היו מזוגגות ושרירי פניו לא נעו.
כל מה שהוא עשה היה להתיישב על הספה, ולבהות בקיר.

הוא היה רוח רפאים.

ג'ימין כבר התחיל לבכות ופנה לזרועותיו של הוסוק שמיהר לנחם אותו בזמן שסוקג'ין ניסה להציע לטאהיונג צלחות מלאות במספר מאכלים שונים ומגוונים. נאמג'ון ניסה לדבר איתו ויונגי ניסה להציע לו דברים שידע שהוא אוהב, וג'אנגקוק פשוט ישב שם בספה השנייה, ובהה בטאהיונג.

ואז אחרי כמה זמן טאהיונג החליט שהיה מספיק מחוץ לחדר שלו והוא התרומם שוב ומבטו המרוחק וחסר הרגש לא פגש את עיניהם של אף אחד מהנוכחים בחדר.
הוא התחיל להתקדם בחזרה אל חדרו, בהתעלמות מוחלטת עד לכדי חוסר מודעות לשאר האנשים שכרכרו סביבו בניסיון לעזור ולהועיל ולהבין, וג'אנגקוק קלט שהוא צריך לעשות משהו שיבהיר לטאהיונג את כל עניין הרגשות ביניהם.

אז הוא התרומם ממקומו על הספה וצעד אחרי טאהיונג.

ורגע לפני שהוא הספיק להיכנס לחדרו ולהינעל בו פעם נוספת, ג'אנגקוק תפס בשני צידי פניו, ונישק אותו.

בהתחלה רק הצמיד שפתיים, כדי לראות מה קורה ואם טאהיונג ידחוף אותו או יצעק, אבל כשזה לא קרה הוא התחיל להזיז את שפתיו באיטיות ובעדינות.
לא הייתה לו כל תקווה שטאהיונג יחזיר נשיקה, אבל אז אחרי כמה רגעים בהם כולם היו קפואים ועצורי נשימה בציפיה לבאות,..

טאהיונג החזיר נשיקה.

שפתיו נעו בעדינות כנגד שפתיו של ג'אנגקוק, ולפתע נשימה הפכה לדבר מרענן וכתפיו הרגישו קלילות פתאום.

עיניו נעצמו באיטיות ופתאום כל קולות הרקע נהיו כל כך ברורים וחיים שהוא יכל לשמוע את הנשימות של כל אחד מהנוכחים בחדר. כל התחושות הכי עמוקות פתאום חזרו אליו והלב שלו כמעט והתפוצץ מהידיעה שבזה הרגע הוא מנשק את ג'ון ג'אנגקוק, אחד מהאהבות הרבות שלו.

טאהיונג הרגיש חי כמו שמעולם לא הרגיש.

ואז, כשכבר חשב שהוא יכול לחיות כך לנצח, שפתיים צמודות לשפתיו של ג'אנגקוק, הם נאלצו להיפרד כדי לנשום ויד עדינה ליטפה את לחיו הרטובה.

הוא אפילו לא שם לב שהוא בוכה.

ג'אנגקוק הצמיד את מצחו ואפו לשל טאהיונג ולחש, "גם לנו יש רגשות כלפיך, טאהיונגי. אנחנו רוצים להיות איתך במערכת יחסים פוליאמורית. ניסינו להגיד לך כל הזמן הזה, אבל אתה.. אתה לא תקשרת. אתה לא ענית לנו ולא פתחת אפילו את הדלת ואתה.. אתה הדאגת אותנו כל כך, ואנחנו רק רצינו ועדיין רוצים לטפל בך ולדאוג לך ולעשות אותך מאושר. אנחנו רק רוצים לאהוב אותך כמו שמגיע לך. כי מגיע לך. יותר משאתה חושב."

הפה של טאהיונג נפתח ונסגר כמה פעמים, אבל בסופו של דבר לא יצאה ממנו מילה.
הוא לא ממש ידע איך להגיב לווידוי שכזה, אז כל מה שעשה היה לחפש בעיניהם של האחרים את האישור שג'אנגקוק אכן דובר אמת.

הוא מצא שישה זוגות עיניים מביטים בו בכל כך הרבה רגש וחיבה ודאגה, שהוא התקשה לא להאמין לג'אנגקוק. התקשה לא להאמין להם.

ועם כל הרגשות והתחושות המצטברים שחזרו בפתאומיות, והווידוי הזה שחיכה לו כל כך הרבה זמן, והנשיקה והמבטים שלהם..

הוא פשוט פרץ בבכי.

נחלים של דמעות זרמו במורד לחייו ויבבות שוברות לב בקעו משפתיו שהיו מעט נפוחות ואדומות, ואז ברכיו נחלשו ורגליו רעדו וג'אנגקוק תפס אותו רגע לפני שקרס לרצפה וחיבק אותו חזק, קרוב לגופו.

הוא הרגיש זוגות נוספים של ידיים נכרכים סביבו ומילים מתוקות נלחשו אליו מכל כיוון, הוא הרגיש נשיקות עדינות מרפרפות על עורפו ומצחו ולחייו ולאט לאט הם ירדו כולם בגוש אחד אל הרצפה והתיישבו שם בנוחות כשטאהיונג ישוב בחיקו של ג'אנגקוק ועטוף בידיהם וגופם של האחרים.

כל התחושות והרגשות והעומס המצטבר על הלב והמוח שלו עייפו אותו כל כך, שבסופו של דבר הוא נרדם בין זרועותיהם של ששת חבריו שעכשיו ידע שמרגישים אליו.. משהו.

זאת הייתה התחלה.