✔️פרק 22 - אני מחבב אותך, טאה.

92 23 9
                                    

689 מילים

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"היי, טאהיונג? אפשר לדבר איתך רגע?" סוקג'ין היה הראשון לגדל ביצים וללכת לדבר עם הקראש האולטימטיבי.
חופשת החורף התחילה לפני יומיים ועכשיו כשהיה להם הרבה זמן על הידיים הוא החליט שהגיע הזמן.

"אה.. בסדר."

טאהיונג הביט בו מבולבל, יכול להיות שמישהו שם לב שמשהו שונה? שהוא מתנהג אחרת?
יכול להיות שמישהו שם לב לאדמומיות בלחיים שלו בכל פעם שאחד מהחברים שלו היו קרובים אליו, או לצורה שכל מילה קטנה שלהם השפיעה עליו?

לא, לא יכול להיות...

הוא בטח סתם מגזים, כן, זהו זה.

אבל מה אם..?

"אממ, אתה יכול לשבת כאן." כחול השיער טפח על המיטה שלו עליה הוא ישב וסוקג'ין ציית, מתיישב בקצה.

"אז.. על מה רצית לדבר?" טאהיונג שאל בלחץ והמבוגר יותר חייך אליו בעדינות, "אתה.. התרחקת מאיתנו לאחרונה. אני לא יודע אם האחרים שמו לב, אבל אני שמתי לב. ותהיתי אם עשינו משהו, או אם קרה משהו..."

בלי ששם לב, נשיפה מלאת הקלה עזבה את שפתיו של טאה. אז הוא לא שם לב למשהו מיוחד.

"ל-לא, לא קרה כלום. אני פשוט.." הוא נאנח, אין טעם לשקר, נכון? הוא לא יכול להגיד שלא קרה כלום ושהוא סתם מדמיין כי זה היה ברור עד כאב שזו לא האמת, וזה רק יהפוך הכל לגרוע יותר. אז הוא פשוט יסביר לו איך הוא מרגיש מבולבל וצריך זמן לעצמו כרגע, ושהוא מבטיח שישתדל להראות פחות ריחוק מעכשיו.

"זה.. מסובך. אני-" "אתה לא פוגע בעצמך שוב, נכון?? אתה לא מרעיב את עצמך או משהו, נכון??" ג'ין קטע אותו ועיניו של טאהיונג התרחבו.
"לא, לא, לא! זה לא ככה בכלל!" הוא מיהר להגן על עצמו, אבל סוקג'ין כבר עבר לדאגה הבאה שלו, "זה בגלל שאתה שונא אותנו, נכון? אמרת שאתה סלחת לנו, אבל אתה לא באמת התכוונת לזה, נכון? ותקענו אותך כאן איתנו, בטח בכלל לא רצית לבוא לכאן ולגור איתנו, אוי, מה עשינו??"

הוא התכוון לעמוד ולרוץ אל האחרים, לדבר איתם על המסקנות שהמציא לעצמו בראש מהשיחה החד צדדית הזאת, אבל טאהיונג מיהר לתפוס את ידו ולעצור אותו.

"היונג." הוא נשך את השפה ואז המשיך, "זה- אלה לא הסיבות לכך שהתרחקתי. אני.. הבנתי משהו. לא, אני לא שונא אתכם!" הוא מיהר להוסיף כשג'ין פתח את פיו שוב, ואז השפיל את ראשו ועזב את ידו של המבוגר יותר כשסומק כיסה את פניו,

"אני.. אני מרגיש מבולבל. אני לא מבין מה קורה איתי, ואני פשוט צריך... צריך קצת זמן." כן, זהו זה, זה מצויין. הוא אמר מה שתכנן להגיד ולא יותר מזה, הוא לא חשף שום דבר משמעותי וסוקג'ין היונג בטוח יבין.

עיניו של המבוגר יותר התרככו. טאהיונג נראה פגיע, בדיוק כמו שנראה אז באותו יום בבית החולים כשעזר לו להתקלח. "אתה רוצה לנסות להסביר לי?"

יכול להיות שזה היה הטון שלו.

או העיניים החמות והרכות שלו.

או שזו פשוט הייתה הרגשת הביטחון שהייתה לו כשסוקג'ין היה בסביבה.

אבל הוא מצא את עצמו לוחש פתאום, "אני חושב שיש לי רגשות."

אוי.

הוא מדבר יותר מידי.

סוקג'ין הסתכל עליו מבולבל, "ברור שיש לך רגשות, טאה, אתה בן אדם. לכולנו יש רגשות."
טאהיונג נאנח שוב, הוא באמת צריך להסביר את זה במפורט? כמה משפיל..
"לא, זה.. אני מתכוון, אני חושב שיש לי רגשות.. אליכם."

ליבו של סוקג'ין החסיר פעימה, יכול להיות שהוא שמע לא נכון? שהבין לא נכון?
"אתה.. אתה מתכוון רגשות חבריים, כן? שעכשיו סלחת לנו באמת על מה שעשינו ושאתה מוכן לחזור להיות חבר טוב שלנו שוב, כן?"

הסומק על לחייו של טאהיונג התעמק והגיע גם לאוזניו. הוא הניד בראשו, "אני מצטער, היונג, אני יודע שזה מוזר ושזה לא הגיוני- אני, אני אשתדל להתעלם מהם. אני פשוט צריך קצת מרחב, אני מבטיח, אני אגרום לזה להיעלם ו-"

"לא, לא! זה לא- זה לא מוזר טאהיונג. אז יש לך רגשות רומנטיים.. אלינו. רק, אממ, מי זה אנחנו?"
עכשיו הסומק עבר גם לצוואר. לקח לו רגע לענות,
"אתה.. ההיונגים.. וג'אנגקוקי."

עיניו של ג'ין נפערו בהפתעה, "כ-כולם? כולם כולל כולם?? כאילו, גם ג'ימין ו- וכולם??"
טאהיונג הנהן בראש מושפל, מרגיש איך בטנו נמחצת וגרונו נחנק ודמעות עולות בעיניו- הוא בטח שונא אותו עכשיו, חושב שהוא מוזר-

ואז ג'ין חיבק אותו, והוא היה מבולבל ומופתע לחלוטין.

"מ-מה..?"

שחור השיער צחקק, "זה בסדר, טאה. אם אתה רוצה לדעת, ואני מניח שאתה רוצה,.. גם לי יש רגשות.. אליך."
זה היה תורו של טאהיונג לפעור את עיניו בהפתעה.

"אני מחבב אותך, טאה." הוא לחש, "כבר.. די הרבה זמן."

★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

וואייייי הספר עושה לי בעיותתת הוא לא מתעדכןןןןן מה עושיםםםם

צחוקיםWhere stories live. Discover now