צחוקים

✔️תקציר

לקים טאהיונג תמיד היו בעיות בלקבל את עצמו ואת הגוף שלו.

הוא היה המלא ביותר מכל החברים שלו, שלעומתו עשו ספורט והיו אנשים בריאים בזמן שהוא נח ורבץ על הספה, והוא מעולם לא עשה ספורט.

טאהיונג כבר ניסה בעבר להרזות ללא ידיעתם של חבריו ונכשל, אבל אחרי ששניים מהם הרעיבו את עצמם והוא היה זה שעזר להם לצאת מזה- הוא לא יכל שלא להיסחף לזה גם כן, ולהתמכר לזה לחלוטין.

הוא היה כל כך אובססיבי למה שהוא אוכל, למה שהוא עושה, למה שהאחרים עושים,
הוא היה אובססיבי שלא יגלו, אובססיבי להעמדות פנים ולשקרים,
הוא היה אובססיבי ומכור לחלוטין להרעבה העצמית הזאת.

בהפסקות האוכל הם תמיד היו עסוקים מכדי לשים לב שהוא לא אוכל,
וכשהיה לבד בבית הוא רקד שעות על גבי שעות בתור הספורט שלו.

לצאת לרוץ לא בא בחשבון - לעשות ספורט כשאנשים אחרים יכולים לראות ולשפוט ולחשוב עליו דברים שהוא לא רצה שיחשבו עליו-
הוא לא אהב את הרעיון.
אפילו חדר כושר עשה לו רע. הידיעה שיהיו שם מלא אנשים אחרים עם שרירים וקוביות בבטן, כאלה שירוצו כמו מטורפים וכאלה שירימו משקולות כאילו מדובר בנוצות, ואז..
ואז יהיה אותו, חלשלוש ושמן ובהחלט לא שרירי ונאה כמו שכולם שם בטח נראים-
זה גרם לו מיד לרצות להקיא ולבכות.

אז הוא נשאר על בטוח- הבית, לבד, מוזיקה, ריקוד, והוא. זה הספיק לו.

ויחד עם זה, וחוסר האוכל האינטנסיבי, הוא באמת הצליח להרזות.
וזה לקח לו כל כך הרבה זמן, והבטן שלו כאבה כל כך הרבה פעמים, אבל זה היה שווה את זה כשהמורה שלו יום אחד אמרה לו, "היי טאהיונג, רזית."

וזה רק המריץ אותו להמשיך, להיות קשוח אפילו יותר עם עצמו, להעביד את עצמו קשה יותר ולהמעיט באוכל אפילו יותר-
עד שיום אחד הוא פשוט התמוטט, ממש לעיניהם של ששת חבריו ההמומים ושאר הכיתה.

---

טאהיונג תמיד היה הליצן, השמח והקופצני כמעט יתר על המידה מבין החבורה שלהם.
הוא היה זה להרים את המצב רוח, היה זה שתמיד חייך ומעולם לא הייתם רואים אותו בוכה, כי פשוט הוא היה בן אדם כל כך שמח וכל כך חזק,

שמעולם לא הייתם חושבים על כמה הוא בוכה בלילה, לבד, במיטה, בחושך, כשאיש לא שומע.
מעולם לא הייתם חושבים מה המסיכה הזאת של כל החוזק והשמחה הסתירה.
מעולם לא הייתם חושבים מה באמת קורה לו.

הוא היה ה'פסיכולוג' של הקבוצה, זה שאפשר ללכת אליו ולהתבכיין ולהתלונן לו על החיים שלהם, והוא תמיד יעזור בחיוך עם חיבוק מנחם ומילים טובות.

אבל הוא מעולם לא הלך לאף אחד לעזרה.
הוא שמר הכל לעצמו, נתן לאחרים לרדת עליו ולצחוק עליו על המראה שלו ועל ההתנהגות שלו, ואפילו צחק יחד איתם.

ברור שהוא לא צחק כי זה הצחיק אותו.
הוא צחק כי זו הייתה התחפושת שלו וזו הייתה הדמות שלו, והוא לא יכל לשבור אותה לעולם, גם לא כשזה פצע לו את הלב בדרכים שלא היה אפשר לתקן.

גם כשהם צחקו על המשקל שלו,
על איך שהוא ימחץ אותם אם יעלה עליהם בערימת ילדים,
או על איך שמעולם לא ראו אותו עושה ספורט,
או על זה שתמיד רבץ בפינה ההיא של הספה כמו בטטת הכורסא שהוא,
או על זה שאכל כל כך הרבה כל הזמן.

הם המשיכו לצחוק על כל זה, גם כשפתאום הוא לא אכל בכלל.
גם כשפתאום העצמות בלחיים שלו נעשו בולטות באופן מדאיג, וגם כשהירכיים המלאות והיפות שלו נעשו רזות ודקות כמו מקל.
גם כשפתאום הוא נעשה אנרגטי הרבה פחות- בגלל המחסור התמידי באוכל וחוסר השינה בעקבות השעות הארוכות בהן רקד ובהמשך גם עבד עד השעות הקטנות של הלילה.
הם המשיכו לצחוק בעיקר כשפתאום הבטן שלו השמיעה תמיד רעשים מציקים בצורך למזון, אפילו רק קצת.

הם המשיכו לצחוק עליו, עד שהוא התמוטט למול עיניהם ממש כשחזר לכיתה מהשירותים - איפה שהוא הקיא את כל האוכל שנשנש במהלך ההפסקה שלפני כן.

אחרי שהתמוטט, הם כבר לא צחקו בכלל.

הם לא צחקו כששכב במיטה בבית חולים, בוהה באוכל שהביאו לו בחוסר אונים כאילו זה הוא האויב הגדול ביותר שלו.
הם לא צחקו גם כשיצא מבית החולים ונראה כעת כמו רוח רפאים של עצמו.
הם לא צחקו כשנעשה ההפך הגמור של עצמו- מדוכא וכל הזמן בוכה וחסר אנרגיות באופן תמידי.
הם כבר לא צחקו כשהיו צריכים לעזור לו ללכת לפעמים כי הרגיש חלש מידי בשביל להחזיק את עצמו.
והם בהחלט לא צחקו בכל פעם שניסו להאכיל אותו- ונכשלו כישלון חרוץ בכל פעם מחדש.

הם כבר לא צחקו, כי דבר כבר לא היה מצחיק כשהיה מדובר בחיים ומוות.
והם היו נואשים ונחרצים לעזור לחבר שלהם, גם אם זה אומר להקריב את הצחוקים שלהם.
כי מה זה היה משנה, אם האחד שאהבו היה כבר עם רגל אחת בקבר?

★★★★★★★★★★★★★★★★★★

⚠️טריגר⚠️
בספר מדובר הרבה מאוד על הפרעות אכילה / הרעבה עצמית / תחילתה של אנורקסיה, לא מתאים לבעלי לב חלש / אנשים שיודעים שזה נושא קשה עבורם !!!
הסוף טוב והדמות מתגברת על הפרעות האכילה שלה.

• טאהיונג × BTS

• כל הפרקים כבר מוכנים ויעלו פעמיים בשבוע, בימים שלישי ושבת (מוצש)

• 37 פרקים, הפרקים קצרים יחסית

• תקציר נמצא בפרק הראשון, מוזמנים לקרוא אותו ולהחליט אם אתם רוצים לקרוא את הספר או לא

• כל הדמויות בספר דמיוניות מלבד השם שלהן

• Piece Of Life, Fanfiction, Short Story

• אני יודעת מהחוויה שלי עצמי שרוב האנשים לא קוראים האשטגים, אז רק שתדעו:
- בספר יש מערכת יחסים פוליאמורית בין הדמויות
- הומוסקסואל, פאנסקסואל, ביסקסואל
- טאהיונג-סנטר
- הרבה דיבורים רגשיים
- סוף טוב
- קייפופ, BTS
- הפרעות אכילה, הרעבה עצמית
- שמנופוביה (⚠️אנחנו לא תומכים בזה כאן בכלל אבל זה קריטי לסיפור⚠️)

• הונסטלי, הספר לא ממש הגיוני מבחינה רפואית ופסיכולוגית, אבל אני כתבתי אותו כמו שהוא רק בשביל להעביר את הנקודה החשובה בו ובאמת פשוט בשביל לכתוב את הספר:)