האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 13 היער הנצחי

נדמה שחלפו רק דקות ספורות מאז הגיעו אל היער ועם זאת, השמש כבר החלה לשקוע וצבעי כתום וצהוב נפרשו לאורך השמיים.
אמאייה ניגבה את האבק שהצטבר על סמל ארקדיה התפור על מדיה. כשהחיילים הסקנדיים שלחו לעברה מבטים מתריסים, היא התייחסה לזה כאל אתגר ורק הבליטה את הסמל עוד יותר.
קבוצת החיילים שמנתה ארבעה סקנדים, התלוותה אליהם למסע בפקודת ראנוס מאחר שהיו בני המקום וידעו היכן נמצא היער הנצחי. אם אמאייה חשבה שההערכה אשר הביעו אורחי הפונדק כלפי ראנוס הייתה מוגזמת, כעת התוודעה לכך שחייליו העריצו אותו אפילו יותר. הם כיבדו אותו כל כך שאפילו לא העזו ללכת איתו בקו ישר, אלא תמיד שמרו על מרחק של מספר צעדים אחריו. בכל פעם שדיבר אליהם הם הרכינו את ראשם וכל בקשה שלו נחשבה בעיניהם כקדושה.
יחסם אל אמאייה, לעומת זאת, היה שונה לגמרי. בכל פעם שפצתה את פיה, הם השיבו לה בלעג והתבוננו בה כאילו הייתה בורה לגמרי, הם התעלמו ממנה ברוב הדרך ושוחחו עם מלכם בלבד.
רק אחד מהם התרשם ממנה והיה ברור שהיא מצאה חן בעיניו, אך גם הוא התרחק ממנה כשראנוס שלח לעברו מבט מזהיר.
אמאייה הסתירה את צחקוקה כשראנוס קינא לה ככה ותהתה אם ללילה שהעבירו יחד אמש, הייתה משמעות בעיניו. אולי אמאייה סתם מדמיינת והוא יעזוב אותה לאחר שקיבל את מה שרצה ממנה. הרי הוא המלך של סקנדיה, הוא נהג לתמרן אנשים וביניהם ליילה ומלכו הקודם, הוא הרג אנשים חפים מפשע וניסה לגנוב לעצמו כוחות עצומים כדי להחריב את גזע המכשפים, אז למה שבעצם יהיה אכפת לו מנערה אחת? מדוע בכלל שירצה ממנה משהו יותר מאשר לילה אחד יחד?.
אמאייה הרכינה את ראשה ונזפה בעצמה. מחשבותיה לא היו הוגנות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא הסיקה דברים לגבי ראנוס, היא תמיד מיהרה להניח את הנוראי מכל לגביו. כולם המשיכו להגיד לה שהוא אדם נוראי ושמוטב לה להתרחק ממנו, אולי היא הושפעה מהדעות שלהם וניסתה למצוא סיבה לא לבטוח בו.
בכל מקרה, זה לא היה הוגן. ראנוס ביקש ממנה הזדמנות נוספת, הזדמנות לכפר על מעשיו לזכר אחותו ולעשות דברים כשורה. הוא אפילו הצליח לגרום לה לשלוט באש שלה אבל היא מיהרה לשפוט אותו לחומרה.
הם הגיעו אל פתח היער ואמאייה לא התרשמה במיוחד. היא ציפתה למראה מלבב יותר אבל לא היה בו דבר מיוחד כפי שתמיד סיפרו עליו. למעשה, הוא נראה רגיל לחלוטין.
החיילים הסקנדים סיפרו להם קודם את סיפורי האנשים שחזרו מן היער הנצחי בעבר; כורתי יערות שחזרו פצועים לגמרי, אנשים שתיארו הזיות ואשליות שראו בנבכי היער ואפילו כאלה שאיבדו את שפיותם כשיצאו מתוכו. אבל אמאייה הניחה שזאת רק גוזמה בדיוק כפי שהפריזו ביופיו ובייחודיותו של היער.
"המכשפים עוד ממשיכים להופיע בבתי קברות ברחבי הממלכה, המפקד," אמר ריף, אחד החיילים, ואז כחכח בגרונו ומיהר לתקן את עצמו, "כלומר, אמממ, הוד מלכותך".
עווית של כעס נוצרה בלחיו של ראנוס ואמאייה כבר הבינה שהעדיף יותר את התואר שלו כמפקד הצבא, זה שיוצא למלחמות ומגן על עמו ולא המלך שיושב בעצלות על הכס. אולי ראנוס ומאקו לא היו כל כך שונים זה מזה כמו שחשבו.
"קבוצות השמירה שהורית להציב בבתי הקברות עשו את עבודתם כהלכה פעם אחר פעם וניטרלו אותם לפני שהספיקו להשתמש בגופות הלא מסומנות." הוסיף אניר, חייל נמוך יותר בעל שיער ערמוני ועור חיוור מעוטר בנמשים.
ראנוס הציב קבוצות שמירה, על אף שאפילו לא בילה זמן בסקנדיה מאז הפיכתו למלך. אמאייה הופתעה מכך שלמרות שכבר הציב מלך זמני לסקנדיה ושראנוס כלל לא היה בממלכה, הוא עוד דאג שתושביה יהיו בטוחים.
הייב, החייל השלישי והמאיים ביותר, תיאר באוזני ראנוס את תקיפותיה החוזרות של הלנה טאק. היא המשיכה לתקוף בני אצולה כנקמה על היחס הנורא שהיא ואחיה קיבלו מהם כל חייהם.
"יש בכלל דרך לעצור אותה, המפק… הוד מלכותך?" שאל אנדרי, החייל היחיד שלא התריס נגד אמאייה. גופו היה צנום והוא היה צעיר מהאחרים, כנראה התגייס לצבא הסקנדי לפני זמן לא רב. קולו נשמע מלא תקווה ואמאייה הבינה שאפילו סקנדיה, אויבת שלוש הממלכות האחרות, פחדה מהכאוס לו גרמו הלנה וקיידן.
"כל אחד ניתן לעצירה," התערבה אמאייה והפעם איש מהם לא הביט בה בלעג, להפך, הם גמעו את דבריה בשקיקה, מצפים שתתן להם תקווה. "לכל אחד יש חולשה, לכל כוח יש משהו שיבטל אותו וגם להלנה יש. תושבי ארבע הממלכות מפוחדים עכשיו ובצדק, לכן המלך ליאו ריינס מחפש עכשיו דרך לאחד בין הממלכות. אנחנו חזקים יותר יחד".
הייב היה הראשון שנחר בבוז. "את טיפשה יותר משחשבתי אם את באמת מאמינה שניתן לאחד בין הממלכות".
באינסטינקט, אמאייה שלפה חץ מאשפת החיצים שעל כתפה וכיוונה את הקשת המוצלבת שלה לעברו. "תרצה לחזור על זה שוב?".
אמנם החץ שהשחילה שם היה רק חץ הרדמה אבל לפחות זה ישתיק אותו.
"בחר בתבונה את המילים שיוצאות לך מהפה כשאתה מדבר אליה, חייל." גבותיו של ראנוס התכווצו בכעס כשהוא נעמד בין אמאייה לבין הייב.
"מצטער, מלכי." הייב סוף סוף השפיל את פניו המטופשות ולקח צעד נוסף הרחק מהם כשהמשיכו ללכת.
"המלך ראנוס, אתה באמת מאמין שהאיחוד יצליח?" שאל אנדרי והפר את השתיקה המביכה.
ראנוס היסס לפני שענה. הוא הסתכל על אמאייה כאילו חיפש אצלה את התשובה. "לכולנו יש מטרה משותפת ואנחנו חזקים יותר יחד. אני מציע שנשתתף בנשף ונראה מה הם מציעים".
הם הגיעו אל קרחת יער והתחלקו לשלוש קבוצות שיחפשו אחר עץ עתיק, אשר לדברי מאקו, תחתיו נקברה חרב האזמרגד.
אך לפני שהתפצלו ראנוס הוסיף, "חוץ מזה, הבעיה היא לא בממלכות אלא במכשפים. הם אלו שאף פעם לא תאמו את אופי היבשת. צריך להיפטר מהם, מכולם".
רק לאחר שהחיילים עזבו, אמאייה הבינה שראנוס לא התלוצץ כשאמר את זה, להיפך, הוא אמר את זה כפקודה, בקול סמכותי. היא קפאה על מקומה וראנוס דחק בה להמשיך ללכת כשנותרו רק שניהם.
"הכל בסדר, ציידת?" הוא שאל בהרמת גבה.
"באמת ציווית את חייליך להרוג כל מכשף בלי יוצא מן הכלל?" היא שאלה וקיוותה בכל ליבה שהבינה אותו לא נכון.
"כמובן," הוא רק משך בכתפיו והמשיך ללכת כאילו היה זה עניין של מה בכך. "עם כל הנזק לו הם גורמים, אין להם מקום בעולם הזה, בטח שלא ביבשת אלקדר".
"רק כת המכשפים הזו שמאמינה בקיידן גורמת לנזק," טענה אמאייה וחשבה על כל המכשפים החפים מפשע, על המשפחות שרק מחפשות שלווה. גם הנער שראו בדרכם לנאדייה עלה במוחה והיא ריחמה עליו ועל אמו. "אתה תגזור מוות על גזע שלם רק בגלל קבוצה מתוכו?. אולי לא באמת השתנית כמו שקיוויתי, הרי המטרה שלך נותרה כפי שהייתה." אמאייה נשמה בכבדות לפני שהסיטה את מבטה. "אתמול בלילה הייתה טעות, להאמין שהשתנית הייתה טעות".
אמאייה הייתה יכולה להישבע שראתה כאב בעיניו. היא התכוונה להמשיך בדרך לבדה אך הוא תפס במפרק ידה.
"בבקשה, אמאייה, אל תגידי לי שאת באמת חושבת שהם יכולים להמשיך לחיות בקרבנו," כעס נטמע בקולו. "לא אחרי שהם החזירו את קיידן".
ידה נחלצה מאחיזתו ונקפצה לאגרוף בעצבנות. "הסיבה שהם זקוקים לקיידן מלכתחילה היא כי האלמנטורים התעללו בהם כל חייהם, נידו אותם. הם רק מחפשים הגנה." הטיחה בו. "אם רק היינו נוהגים בהם כראוי, אולי כל הסיפור עם קיידן לא היה קורה בכלל".
היא המשיכה בדרך לבדה והפעם ראנוס לא עצר אותה. לפחות ככה אולי הם ימצאו את העץ העתיק מהר יותר. כיצד בכלל מזהים שעץ עתיק יותר מהאחר? אולי זו יכולת של אלמנטורי אדמה בלבד.
היא קיוותה שהם באמת ימצאו את חרב האזמרגד תחת העץ וישימו קץ לכל הסיפור הזה.
אמאייה הוציאה מתיק העור הקטן שלה את הבקבוקון הכסוף שתמיד נשאה איתה. היא לגמה מתוכו יין רימונים שלקחה מהפונדק הבוקר והזכירה לעצמה לבקש מראנוס שישלחו לה אספקה של היין המדהים הזה כשיחזרו לארקדיה.
יין הרימונים היה איכותי ביותר, נתן לה הרגשה טובה אך לא ערפל את חושיה לגמרי כמו שהיה קורה אילו הייתה שותה יין אחר בכמות גדולה כמו זו ששתתה בלילה הקודם.
היער סביבה נעשה מרשים יותר ככל שהתקדמה, העצים נראו חיים ורעננים יותר מכל עץ שאי פעם ראתה. נחל צר הקיף את העצים כשביל אבל נדרשה רק פסיעה אחת כדי לעבור מעליו.
היא מיששה פירות קטנים וסגולים שצמחו על שיחים גבוהים יחסית, וכמעט התפתתה לטעום אחד מהם אך ידעה טוב יותר מאשר לאכול פירות זרים ישירות מהיער. לכן החליטה רק לקטוף אחד מהם, אך גבעול השיח נכרך סביב ידה בחוזקה.
"מה לעזאזל?" הגבעול התהדק ודמה כמעט נעצר לגמרי עד שהיא שלפה סכין מכיסה וחתכה אותו. הוא היה קשה להפליא ובכל זאת, אמאייה הזכירה לעצמה להודות לליילה כשתחזור לארמון הארקדי. ליילה היא זו שהדביקה אותה בהרגל של לשאת מספר סכינים קטנות בבגדיה.
הסכין כמעט נפלה מידה אל הנחל אבל היא תפסה אותה והכניסה אותה לתרמיל הקטן שבידה.
היא המשיכה בדרכה בצעדים כבדים ולגמה פעם נוספת מהבקבוקון אך דבר לא הגיע אל פיה. כשהפכה אותו הופתעה לגלות שהוא ריק לגמרי. היה לה בקבוקון נוסף מלא ביין הזה אבל העדיפה לשמור ממנו לפעם אחרת.
"זה מוזר." היא זכרה ששתתה רק לגימה אחת ועם זאת, הבקבוקון התרוקן לגמרי וערפול חושים החל להשתלט עליה, אבל היא הניחה שהיה לכך קשר לשמש החזקה.
אמאייה נשמה נשימה אחת כדי להתעשת. כשראשה המשיך להסתחרר היא כרעה על ברכיה ליד הנחל וקיערה את ידיה. מים זרמו על כפות ידיה, היא שטפה את פניה והתכוונה גם לשתות מהמים הזורמים אך שורשים עבים התפרצו מתוכם וקשרו את כפות ידיה פעם נוספת.
"השורשים הארורים האלו, היער הזה מתנהג כמו יצור חי!" היא שאגה ונאבקה בשורשים. היא משכה את עצמה לאחור אבל השורשים כפתו את ידיה וריסנו אותה למקומה.
היא קירבה אליה את רגלה והצליחה להוציא סכין נוספת מהנעל שלה, אבל השורשים נכרכו גם סביב הסכין והטילו אותה אל מי הנחל שהזרימו אותה הרחק ממנה.
לעזאזל, קיללה בליבה. היא לא יכלה להוציא סכין נוספת כי ידיה נקשרו והאש שלה לא תעזור בכלום אלא רק תחמיר את המצב.
היא כבר כמעט שקלה לצעוק בקול רם לעזרת ראנוס עד שחץ חצה את השורשים והתיר אותם. עיניה של אמאייה נפערו כשהבינה שכמעט שופדה בעצמה.
דמות רצה במהירות ונעלמה בין העצים. אמאייה נחרדה אף יותר כשבחנה מקרוב את החץ שנורה קודם.
נשימותיה הפכו מהירות על אף שניסתה להרגיע את עצמה. ליבה הלם בפראות כשראתה את החריטה המוכרת על ראש החץ - ק.ב.
קאסיה בְּיי.
***
המשרתים הארקדיים התרוצצו בחצר הארמון כל הבוקר. ליילה גם נתנה יד  וסייעה להם בעבודתם. מאז הקרב שלהם נגד הלנה, שהתרחש בחצר ארמון האש, לא ניתנה להם ההזדמנות לתקן את כל הנזקים שנגרמו.
כך החצר נותרה עד כה; מזרקות המים היפייפות נשברו, רוב פרחי האש נשרפו על ידי הלנה, מרצפות הלבנים נסדקו ואפילו שערי הארמון ניזוקו.
עיניה של ליילה נחו על שיח פירות היער שמאקו שתל עבורה בעבר. ענפיו אוכלו לגמרי וכל מה שנותר שם היה ענפי אפר. זה היה הנזק היחיד שלא נגרם מהקרב, אלא בגלל מאקו שרצה לפרוק את צערו וזעמו לאחר מותה של ליילה.
ליבה נצבט בכאב לרגע עד שנזכרה במה שליאו סיפר לה אתמול. היא ידעה שהם עברו תקופה קשה ומסובכת בזמן ההוא אבל זה עדיין פגע בה כל כך לחשוב שהוא היה עם הנערה ששונאת אותה, הנערה שניסתה להרוג אותה ואף הרגה את אחותה.
"מה המעדר המסכן עשה לך שהוא זוכה ליחס כזה על הבוקר?" הנסיך ליאו נעמד לצידה והביט ברחמים במעדר שליילה ניסתה למעוך בידה בשל זעמה.
היא הניחה למעדר האומלל להישמט על האדמה. רק כעת הבחינה שזרועה החבולה כאבה אף יותר בגלל המאמץ שהפעילה כשמחצה את ידית המעדר.
"הכל בסדר?" שאל ליאו כשהבחין שהיא ממששת את זרועה במבט כאוב.
"כן, פשוט נהגתי בטיפשות אתמול וניסיתי להישאר קרובה למאקו על אף שהכישוף של סת' נגמר".
"אה." היה כל מה שליאו אמר והוא נראה מתוסכל. ליילה הצטערה שאמרה לו את זה כשנזכרה שהוא הודה שהוא אוהב אותה.
"אני מצטערת –" התחילה להגיד, אבל ליאו קטע אותה בניסיון מובהק לשנות נושא שיחה.
"– הנה, למה שלא תנסי את זה במקום המעדר?" הוא הוציא מכיסו חפץ כלשהו עטוף בנייר מקושט וצבעוני. הוא מסר לליילה את החפץ וכשהיא פתחה את העטיפה, היא גילתה בתוך זוג חרבות תואמות בעלות להב חד ומאיים במיוחד.
"יום הולדת שמח, נסיכה." ליאו חייך אליה וסובב בידה את החרבות. על ניצב החרב האחת נחרט סמל ממלכת אסטרדה בצורת שלושה גלי מים. בחרב השנייה נחרטה להבת האש הנצחית המסמלת את ארקדיה. "רציתי שתהיה לך תזכורת שעל אף שהממלכות שלנו שונות לחלוטין, עדיין יש לנו אפשרות לחיות יחד בהרמוניה, בדיוק כמו שאפשר לשלב את שתי החרבות האלו כאילו היו נשק אחד. את ומאקו הם אלו שאיחדתם בין הממלכות בנישואיכם, ואני מאמין שתוכלו לאחד את היבשת כולה ולהביא לשלום ולשלווה".
ליילה לא יכלה שלא לחייך, ולא רק מפני שאהבה חרבות אלא גם מפני שליאו ניסה להראות לה שהברית בין שתי הממלכות יכולה להיות חזקה ויציבה, הוא הביע בה את אמונו והעניק לה תקווה.
"והבאתי לך גם את זה, רק כי אני יודע כמה את אוהבת פגיונות".
ליילה צחקה כשהוא הושיט לה גם פגיון קטן. היא נעצה את הפגיון בחגורתה ונשקה ללחי של ליאו.
"תודה לך, ליאו." השיבה ואימצה אותו לחיבוק. ליאו היה מופתע מאחר שהייתה זו בין הפעמים היחידות שאי פעם חיבקה אותו, אך לבסוף הוא חיבק אותה חזרה.
"היה לי רעיון לגבי הממלכות באלקדר." אמר כשהתנתק ממנה. "הלנה תוקפת את בני האצולה מכל הממלכות ובינתיים לא הצלחנו לגבור עליה אפילו לא קצת. מאז ומתמיד כל ממלכה נלחמה למען עצמה, כדי להגן על תושביה, אבל כעת כולנו בסכנה".
"אז מה אתה מציע?".
"הגיע הזמן לאחד בין תושבי ארבע הממלכות. כולם מפחדים, אבל יחד יש לנו סיכוי לעצור את הלנה ואת קיידן." המשיך וזה גרם לה לחשוב על מה שאמר קודם לכן בנוגע לשלום ושלווה שיהיו תוצאה של איחוד הממלכות. "חשבתי שנוכל לקיים את נשף הממלכות בארמון שלנו".
ליילה התפלאה ולא ראתה את הרעיון הזה מגיע, בעיקר מפי ליאו. נשף הממלכות היה נשף בו מתכנסים תושבים מכל ארבע הממלכות, כל ממלכה מראה את אופייה בנשף וזה המקום היחיד בו מסכימים להשאיר את היריבויות והסכסוכים מחוץ לדלתות אולם הנשפים.
"הנשף הזה לא התקיים כבר שמונה שנים." אמרה ליילה. "אני לא חושבת שכל ארבע הממלכות ישתפו פעולה. כלומר, אסטרדה סיימה לא מזמן מלחמה עם סקנדיה, אנחנו לא בדיוק המעריצים הכי גדולים שלהם כרגע".
ליאו לא נרתע ונראה שהוא חשב על העניין לעומק. "הם פשוט יצטרכו להתגבר על זה, תבקשי מבן דודך שידבר עם נציגי אסטרדה ואני אגיד את אותו הדבר לראנוס. זמנים קשים דורשים פעולות קיצוניות, האנשים פשוט יצטרכו להשאיר בצד את הסכסוכים ביניהם עד שנוכל להביס את אויבנו הגדולים יותר".
ליילה שקלה את דבריו והגיעה למסקנה שזה רעיון מעולה, גם אם יש בו קשיים רבים. אם ארבע הממלכות יאחדו את כוחותיהם אולי יהיה להם סיכוי נגד המכשפים האפלים ונגד קיידן והלנה. ליילה הייתה חייבת להודות שזה היה מהלך חכם מצד ליאו שרק בימים האחרונים נכנס לתפקיד המלך הזמני.
"בסדר, זה די חכם. אני אדבר עם קול." אמרה וליאו שמח שהיא התרשמה מהרעיון שלו. "אני מניחה שלמדת מהלכים כאלו כשהתחנכת להיות מלך ארקדיה".
"זה ועוד דברים רבים משעממים." ליאו גלגל את עיניו ועל אף שליילה ידעה כמה הוא מתעב את המלוכה, היא התחילה לחשוב שהוא היה מהווה מלך מצוין.
"בקשר למה שאמרת לי על מאקו פעם…" התחילה ליילה בהיסוס. "אתה חושב שטוב לו יותר עכשיו כשהוא רחוק מהארמון? כלומר, אתה חושב שהוא היה מעדיף להשאיר את המצב ככה?".
ליאו נאבק בינו לבין עצמו וליילה הצטערה שגררה אותו לסיפור בינה לבין אחיו, אבל הוא היחיד שיכל לייעץ לה בסיפור הזה.
"בתור אחד שהתרחק מהארמון, אני יכול להגיד לך שזה בהחלט הפך אותי למאושר להשתחרר מכל האחריות והלחץ ששוררים בו." ליאו נשמע כן וליילה השפילה את ראשה, אך הוא הרים את סנטרה באגודלו וגרם לה להשיב אליו את עיניה. "אבל אני לא חושב שמאקו יוכל באמת להיות מאושר כל עוד את לא לצידו. חוץ מזה, הוא לא כמוני, הוא לא בורח מהאחריות שלו ועם כמה שקשה לו, אני יודע שהוא אוהב לעזור לעם שלנו. אז לא, אני לא חושב שהוא מעדיף להיות הרחק מכאן, ובטח שלא הרחק ממך".
ליילה העלתה חיוך קטן על שפתיה וליאו שהבחין שהתקרב אליה יותר מדי, מיהר להתרחק ולשמוט את ידיו חזרה למקומן.
ליילה ניגשה אל העצים החדשים ששתלו השומרים הארקדים בארמון והחליפו את אלו ההרוסים. זרועותיה הונפו באוויר ואלמנט מים התעופף אל כל העצים והשקה אותם.
גבר רזה ונמוך קומה בעל בגדי עבודה מאובקים הרים את גבותיו בפליאה ופנה אל ליילה. "אני אשקול לבקש את עזרתך בהשקיית החצר בכל בוקר, הוד מעלתך." הוא התלוצץ בזמן שגרף את העלים היבשים מהקרקע. "זה יכול לחסוך לי זמן רב".
ליילה צחקקה והתקדמה לעבר שיח פירות היער שכבר עקרו את חלקו. אילו רק יכלה לשקם גם אותו. זרועה הבריאה הושטה לעבר העפר סביב השיח השרוף, אך היא לא חשה דבר. מאקו אתמול סיפר לה שהוא קבר את אבן המאגנה תחת השיח הזה ובדרך כלל ליילה הרגישה תחושה מוזרה כשהייתה בקרבת האבן. הפעם לא חשה דבר. אולי היה זה קשור לכך שהיא נעולה על ידי מנעול ארקדי.
"אז… איפה טיילת הבוקר?" ליאו הפר את השתיקה.
"סליחה?" שאלה ליילה בחוסר הבנה.
"השומרים אמרו שהם ראו אותך מתגנבת בבוקר חזרה אל חדרך כשאת כבר לבושה בבגדייך ולא בבגדי שינה".
פיה של ליילה נאלם מפני שהיא לא זכרה שזה קרה. יכול להיות שזו תופעה נוספת כחלק מכל התופעות שקרו לה מאז חזרה לחיים. היא עוד לא התאוששה מהבוקר ההוא בו התעוררה מכוסה בדם שלא שלה וגם לא מהסיוטים שרדפו אותה. למעשה, היא אפילו לא זכרה שנרדמה הלילה.
"אמממ, חיפשתי אחר פִיל," היא שיקרה במקום. עדיף שלא תשתף אף אחד במה שקורה לה עד שהיא תבין בעצמה מה בדיוק קרה. "רציתי לשאול אותו לגבי הדרך להחלשת הלנה שהצעת. אתה יודע, אולי הוא יידע כיצד ללכוד אותה אחרי שנחליש אותה, או שלפחות הוא יידע מה עלינו לעשות במידה שנצליח ללכוד אותה".
ליאו חשק את לסתותיו אך לא ניכר שהבחין ששיקרה. "אני לא בטוח שאני סומך על המכשף הזה. הוא פשוט צץ משום מקום, כביכול עם תוכנית שאמורה לעזור בכל מה שאנחנו נכשלנו והוא רוצה את אבן המאגנה".
"הירגע, ליאו," היא מיהרה להגן עליו. בדרך כלל היא לא הייתה ממהרת לסמוך על זר אבל משהו בפִיל גרם לה לבטוח בו לחלוטין. "הוא החזיר את אמבר לחיים, זוכר?. הוא בצד שלנו, אני סומכת עליו".
"אני באמת צריך להזכיר לך שהיסטוריית האמון שלך בגברים התבררה כשגוייה עד היום?".
"תודה רבה שהזכרת לי את זה." פניה התעוותו בגועל כשדמיינה את מאקו והלנה ביחד. גם על מאקו היא סמכה והוא היה עם האויבת הגדולה ביותר שלה. "זה מסביר למה הלנה ניסתה לגרום למאקו להצטרף למסע הצלב שלה. היא עדיין מאוהבת בו, הוא היחיד בו היא לא מסוגלת לפגוע".
לפתע, שביל עמוק נוצר באדמת החצר ונגמר ממש לידם. "מדברת עליי, הוד מלכותך?" הלנה טאק שהשתמשה באלמנט אדמה, נעמדה מולם.
"את!" קראה ליילה בפליאה ובכעס יחד.
ברגע הבא ליילה וליאו הוטחו לאחור. ליילה התרסקה על הקרקע והורתה לשומר ארקדי להגן על אמבר שנמצאת בתוך הארמון. המשרתים נבהלו אל הארמון בפחד והשומרים הארקדיים נלחמו בהלנה.
ליילה מיששה את זרועה שכעת נחבלה אף יותר. היא קמה על רגליה והתכוונה לצעוד לעבר הלנה אך ליאו עצר אותה.
"זכרי מה סיכמנו," אמר ליאו. "עלינו לגרום לה להשתמש באלמנטים מנוגדים וזה יחליש אותה".
על אף שזה לא היה ודאי, ליילה הנהנה מפני שלא הייתה להם דרך אחרת להילחם בהלנה. לא היה לה מושג כיצד לגרום לה להשתמש באלמנטים מנוגדים אבל היא התכוונה לגלות.
השניים שעטו לעבר הלנה באלמנטים שלופים. ליילה יצרה סכיני קרח וירתה אותם כחניתות לעבר הלנה, אבל רק אחת הצליחה לחתוך אותה בצד גופה. פצע עמוק נפתח על עורה ונסגר מיד הודות לריפוי של אלמנט המים שהעניקה לה אבן המאגנה.
אך הפציעה הרהרה את הלנה לרגע מספיק ארוך כדי לאפשר לליאו ולשומרים הארקדיים להקיף אותה באש.
האש כולה כובתה בנחשול מים עצום שהציף את השומרים הארקדים.
הלנה הקיפה את ליילה באש כי ידעה שאפילו עצם קרבתה לאש תחליש אותה והם סוף סוף הבחינו בסדק שנוצר בביטחונה של הלנה. משהו בה התערער כשהפעילה את האש מיד לאחר שהשתמשה במים.
ליאו חדר דרך האש וחטף את אחת החרבות שהביא לליילה מהנדן, הוא אפילו לא ניסה לשחרר את ליילה מהמלכודת. הוא התגנב מאחורי הלנה, שלמרבה המזל לא היו לה אינסטינקטים של לוחמת כך שהיא לא הבחינה בו, ונעץ בה את החרב.
זעמה של הלנה התבטא בכך ששלחה את ליאו לאחור בעזרת אלמנט אוויר והתפנתה כדי לרפא את פצעה באלמנט מים, אך כשעשתה זו היא קרסה על ברכיה וידה נשמטה חזרה לצדה.
ליילה פערה את פיה כשסוף סוף ניגוד האלמנטים השפיע עליה גם פיזית ולא רק ערער את ביטחונה. התוכנית של ליאו עבדה - הלנה השתמשה כעת באלמנט מים לאחר שהאש שלה הופנתה לליילה והיא נחלשה מהניגוד שביניהם.
ליילה ניצלה את ההזדמנות והצליחה לכבות לבסוף את הלהבות. היא שלפה את חרבה השנייה והתקדמה לעברה כדי לערוף את ראשה. אולי האבן מעניקה להלנה נצחיות אבל היא לא תוכל להמשיך לחיות כשראשה יהיה מנותק מהגוף.
כשכבר כמעט הייתה קרובה, הלנה התעשתה וחנקה את ליילה באוויר, החרב נשמטה מידה וכשליאו והשומרים הארקדיים התקרבו כדי לעזור לה, הם נעצרו במקומם כשהלנה הניפה את ידה השנייה.
הם זכו לראות את השליטה של אלמנט האדמה של הלנה בפעולה - השומרים נראו מבועתים כשלא הצליחו להזיז את גופם.
"הלנה, הפסיקי את זה!" ליאו הצליח למלמל אך נותר דומם במקומו. "אם את רוצה להרוג מישהו תהרגי אותי, עזבי אותה במנוחה".
הלנה הנמיכה את ידה מליילה כשנחלשה שוב כתוצאה משימוש באוויר ובאדמה באותו זמן.
חיוך מתגרה עלה על פניה כששלחה את מבטה אל ליאו ונעמדה לבסוף על רגליה.
"מעניין," אמרה בקול מלא ארס והקיפה את ליאו. ליילה השתרעה על האדמה ושפשפה את גרונה, עוד מנסה להתאושש מהחניקה. "נראה שאכפת לך מהמלכה יותר ממה שאמור להיות אכפת לך. אחיך יודע על כך? הייתי בטוחה שאתה האחרון שתאהב אסטרידנית." היא צחקה לרגע לפני שפנתה שוב לליילה.
ליילה ניסתה לעמוד על רגליה ולהתרחק, אך הלנה כלאה אותה באמצעות שורשים עבים במיוחד שהתפתלו גם סביב צווארה אך לא התהדקו מספיק בשביל להרוג אותה. היא עדיין לא רצתה להרוג אותה, לא לפני שתגרום לה לסבול.
"מה יש בך שגורם לגברים האלו להעריץ אותך כל כך?" היא נראתה זועפת ואפילו קצת מקנאה. "קודם ראנוס סאיקו, אחר כך מאקו ואז אחיו. אפילו קיידן לא הסכים שאפגע בך".
עיניה של ליילה נפערו לשמע העובדה הזאת. מאין קיידן מכיר אותה בכלל?.
במאמץ רב היא הצליחה להגיע אל הפגיון הנעוץ בחגורתה, הפגיון שליאו הביא לה מוקדם יותר במתנה, וניסתה לחתוך את השורשים. "ק... קיידן?" היא מלמלה וגרונה התכווץ עם כל מילה. "על מה את...?" פיה נאלם כשהשורשים התהדקו על גרונה עוד יותר.
חיוך אכזרי נמתח על שפתיה של הלנה, היא פנתה אל ליאו והניעה את כף ידה כך שליאו זז לפי פקודתה. הוא התקרב במגושמות לליילה כשהחרב עוד בידו והניף אותה לעברה.
"הלנה, תפסיקי!" נשמע קול ואחריו הופיע נער אדמוני הדומה להלנה, אך ליילה לא נתנה בו את תשומת ליבה, היא הייתה ממוקדת בחרב שליאו הצמיד לגרונה בעל כורחו.
"לך מפה, טרבור, כבר אמרתי לך שזה מגיע להם, לכולם!" נזפה הלנה בנער שרק כעת הבינה ליילה מי הוא. היא לעולם לא תשכח את פני הנער שזרק אותה מהצוק, הנער שגרם למותה ולסבל מתמשך כל כך. זה היה אחיה של הלנה שרצח את ליילה בטקס האבן.
ליילה עצרה את נשימתה. ראנוס סיפר לה שהרג את הנער הזה מיד לאחר מותה. כלומר, אם הוא חי עכשיו זה אומר שהלנה השתמשה באלמנט המים העוצמתי של אבן המאגנה כדי להחיות אותו.
הלנה מיקדה את שליטתה בליאו שהתקרב עוד יותר וחוד החרב כבר חתך את סנטרה של ליילה.
"כמה פואטי זה יהיה, ליילה, שהחרב שלך היא זו שתביא למותך," הלנה צחקה וליילה קיוותה בכל ליבה שמאקו יופיע וישפיע על הלנה לעצור את זה. הוא כבר היה אמור להגיע בבוקר לכבוד יום הולדתה והיא הייתה זקוקה לו כעת יותר מאי פעם.
היא הצליחה בקושי להמשיך לחתוך את השורשים העבים, מה שהצריך זמן רב, אך הסתירה זאת מעיניה של הלנה, שלבסוף פנתה אל ליאו. "מה קרה, הנסיך ליאו? אתה מפחד להרוג את הנערה שאתה אוהב?".
"לכי לעזאזל," קילל ליאו וניסה להפנות אליה את עיניו. שלושה שורשים נחתכו על ידי ליילה והיא כמעט שחררה את זרועותיה. "תפסיקי את זה הלנה, אני אתן לך כל מה שאת רוצה, כסף, נכסים, מעמד, הכל! זה לא אמור להסתיים במוות".
"אירוני שזה בא מהאדם שהרג אנשים רבים למען מטרתו".
"הלנה, תקשיבי לו," טרבור ניסה שוב לעצור אותה כשהניח עליה את ידו. "זה לא שווה את המחיר שזה גובה מהנפש שלך".
כשהסיח את דעתה, ליילה הצליחה לשחרר לגמרי את זרועותיה ואת גרונה. היא הטיחה את הלנה לאחור והטביעה אותה באמצעות גל מים עצום. האחרים השתחררו מהשליטה שלה וליאו התיר בחרב את השורשים שכפתו את רגליה של ליילה.
"אני מצטער, ליילה, את בסדר?" הוא חיבק אותה והיא הייתה בטוחה שהוא מרגיש את ליבה ההולם בפראות. כל מה שהצליחה היה להנהן ולהתמסר לחיבוקו.
בינתיים, הלנה התאוששה וחצצה ביניהם באלמנט אדמה שנבנה כחומה סביב ליאו וכל השומרים הארקדיים. היא בודדה את ליילה מכולם והפכה לצוק את הקרקע ששתיהן עמדו עליה, בדיוק כפי שראנוס עשה בטקס האבן. הקרקע תחתן השתוללה והפילה את ליילה על ברכיה.
"עכשיו את לא יכולה לברוח," אמרה הלנה כשהן היו על הצוק שיצרה. איתן היה גם טרבור ואילו כל השאר נותרו למטה כלואים בחומה. "ואם אני זוכרת נכון, הודות לאחי את מפחדת מגבהים, לא?".
עיניה של ליילה ננעצו בקילומטרים הרבים שהפרידו בינה לבין הקרקע ונשימתה נכלאה בתוכה. כל הסיוטים שהיו לה בשבועות האחרונים קמו לתחייה ופניו של הרוצח שלה שהיה ממש פה, לא הוסיפו לשיפור הרגשתה.
ליילה קמה על רגליה ברעד ויצרה מרחק בינה לבין קצה הצוק. היא הביטה במפרק כף ידה בתקווה לראות את שעון החול, אבל מאקו עוד לא הגיע.
עיניה נעצמו כשהיא ניסתה להירגע, אך נפתחו מיד כשהלנה שלחה לעברה אלמנט אש. ידה של ליילה התרוממה כאינסטינקט ולמרבה הפלא האש עצרה במקומה והקשיבה להוראת ידה של ליילה.
"מה לעזאזל?!" קראה הלנה ונראתה לא פחות מופתעת ממנה.
האש נצבעה בכחול זוהר וליילה הצליחה לשלוט בלהבות הכחולות בדיוק כפי שהצליחה בפעם הקודמת. היא הטיחה את האש חזרה בהלנה שהועפה לאחור, סנטימטרים ספורים מקצה הצוק.
"הלנה!" קרא טרבור ותפס בה לפני שנפלה. שניהם ניצבו מולה והאש הכחולה של ליילה הקיפה אותם בהתגרות, היא קיוותה שהתוכנית שלה תצליח.
הלנה ניסתה לשלוט גם היא בלהבות באמצעות אש נגדית אבל האש של ליילה לא הייתה רגילה, היא נוצרה כאיחוד בין מים ואש של התינוק שעוד היה ברחמה. לכן גם אלמנט המים שהלנה הפעילה לאחר מכן לא כיבה את האש ולמזלה של ליילה, היא נפלה בפיתיון ונחלשה שוב כשהפעילה את שני האלמנטים המנוגדים.
האש הכחולה שהפעילה ליילה נחלשה גם היא, שכן היא עוד לא התרגלה לאלמנט המשונה הזה ועוד לא שלטה בו לגמרי.
גם הפעם, הלנה לא נחלשה לזמן רב והיא שוב תקפה את ליילה בכלי נשק שיוצרו מהאלמנטים.
ליילה מעדה וכמעט נפלה מהצוק אבל הלנה משכה אותה לאחור באלמנט אוויר והכניעה אותה על ברכיה.
היא זינקה לעבר ליילה והצמידה לליבה שלוש אצבעות, המהלך של גזילת האלמנט. ליילה חשה באנרגיה שעוזבת אותה ומתרוקנת מגופה, אולם עוד הצליחה להרגיש משהו חי בתוכה, אפילו אם בקושי.
"לפחות שהותי בקרב קיידן השתלמה במשהו. אחרי הכל, הוא זה שהמציא את גזילת האלמנט." חייכה הלנה וליבה של ליילה עצר לרגע. כלומר קיידן נמצא בסביבה. המכשף העתיק ביותר באמת חי ומסיבה כלשהי הוא משתף פעולה עם הלנה. ליילה אפילו לא רצתה לדעת כמה מסוכן זה יכול להיות ולפני שיכלה להמשיך לחשוב על זה, הלנה פתחה במתקפת אלמנטים נוספת.
ליילה בקושי התחמקה מכולם הפעם, כעת כשהייתה בלי אלמנט מול אלמנטורית אימתנית, איזה סיכוי היה לה?. טרבור טאק שניסה להרגיע את העניינים עמד בצד, חסר אונים.
כלי נשק שנשמטו מהשומרים הארקדיים התרוממו יחד עם הצוק, ביניהם החרב של ליילה, החץ והקשת שלא היו מועילים גם אילו ליילה הייתה יודעת להשתמש בהם, ולבסוף גם המעדר שהחזיקה לפני הקרב כדי לעזור בשיקום גן הארמון.
רגליה כאבו ועם ההתקפות הבלתי פוסקות של הלנה, המשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אך לבסוף היא החזיקה את המעדר בידיה ושעטה במהירות לעבר הלנה.
כשהייתה קרובה, הלנה התערערה ולא ידעה כיצד להילחם באלמנטים מקרוב כל כך. ליילה חבטה בגופה באמצעות מקל המעדר, היא אולי רצתה להרוג את הלנה אבל להרוג מישהו עם ראש המעדר היה אכזרי מדי.
דם ניגר מגופה של הלנה, אך באופן מעצבן נרפא לאחר רגע קצר. חבטה נוספת באה בעקבותיה לפני שאלמנט האוויר של הלנה העיף את המעדר מידיה ונעץ אותו בירכה של ליילה. היא צרחה בכאב והוציאה את המעדר מעורה, דם ניגר מהמקום הפצוע והיא חסמה אותו בידה.
ליילה לא התכוונה לסגת, היא התכוונה להילחם עד נשימתה האחרונה - מה שכנראה יגיע מוקדם יותר מכפי שחשבה כשהיא נאלצה להילחם ללא אלמנט.
שיעור ישן עם ראנוס פתאום עלה במוחה. "כשלא נותר בידך נשק, השתמשי בפיך," הוא אמר לה אז. "יש אויבים שמילים יכולות להרתיע אותם יותר מחרב".
זה היה הקלף האחרון שלה, או לפחות כך חשבה עד שהרגישה שוב את האנרגיה החלושה הזו זורמת בעורקיה, כל כך עדינה, כמעט לא מורגשת כלל. אבל הלנה לקחה את האלמנט שלה, אלא אם כן…
"הסתכלי על עצמך, הלנה," התחילה ליילה וקיוותה שבעזרת דיבורים היא תצליח לערער את ביטחונה ולגרום לאנרגיה שבתוכה לפרוץ. "כל העוצמה הזו ואת עדיין לא שווה לי. מעולם לא היה לך את כל מה שיש לי," אמרה והיסח הדעת של הלנה אפשר לה להחטיף אגרוף לפניה. הלנה הייתה המומה ואחזה באפה שככל הנראה נשבר. "הכתר של ארקדיה, אלמנט טהור ואמיתי ואת ליבו של מאקו." התגרתה בה ולפני שהיא הספיקה לצפות בזעמה שב וגובר, ליילה הלמה בגרונה ודחפה אותה לאחור. "האצילים רק התנהגו אלייך בדיוק כפי שהגיע לך, כאל פחותה מהם, לעולם לא תהיי שווה לנו".
ליילה לא בדיוק ידעה מה היא מנסה לעשות כרגע ונראה שהיא מתגרה במזלה כי להבות הזעם של הלנה פרצו מתוכה, פשוטו כמשמעו, והושלכו לעבר ליילה. ליילה הרימה את זרועותיה בהתגוננות וסוף סוף השערותיה אומתו כשהאש הכחולה פרצה מזרועותיה והסיטה את האש לעבר הלנה.
הלנה זינקה ממקומה בפה פעור. "אבל איך –".
"–זה לא האלמנט שלי." חייכה ליילה והעיפה את האש סביב הלנה, מתלבטת בין מוות מהיר לבין מוות איטי ומייסר. הנערה הזו הרגה את אחותה, הגיע לה לסבול.
אגרופה של ליילה התחיל להיסגר עד שאצבעותיה נדמו במקומן. כאב נורא התפשט מהן אל כל גופה שנשלט על ידי גורם זר והלנה גרמה לה לכוון את המעדר שנשאה לעברה. ליבה הלם בפראות כשהלנה הכריחה אותה פעם נוספת לנעוץ את המעדר בירכה הפצועה ולסובב אותו.
ליילה חשקה את לסתותיה בחוזקה, מתאפקת לא להראות לאויבת את כאבה, למרות שכל החלק התחתון של שמלתה הוכתם בדמה. היא אפילו לא יכלה לחסום את הדימום בגלל שנשלטה על ידי הלנה ולא יכלה להזיז שום איבר בגופה על פי רצונה.
ליילה צנחה על ברכיה והלנה הכריחה אותה להרים את עיניה אליה. תחת ברכיה ליילה חשה באלמנט האדמה של הלנה והבינה שהיא לא מספיק חזקה כדי להשאיר את הצוק עומד על תלו לבדו. כלומר, כל הזמן הזה, היא מפעילה אלמנט אדמה, לכן על ליילה לגרום לה להשתמש באוויר כדי להחליש אותה.
"את בדיוק כמו כל האצילים," אמרה הלנה בשנאה. "אבל אותך זה יהיה התענוג הגדול ביותר להרוג. נתחיל במה שמגן עלייך." לרגע ליילה חשבה שהיא התכוונה למאקו שהיה גם מגן הנבחרים, אך עיניה ננעצו דווקא בתליון האמטיסט שלצווארה. היא כבר השמידה תליון אחד ועכשיו היא רוצה גם את השני.
זו הייתה המזכרת האחרונה שלה מאימה והיא הולכת לאבד גם אותה. ראייתה היטשטשה כשהדם עוד המשיך לצאת מירכה הצורבת.
האש של הלנה טיפסה אל תליון האמטיסט והקיפה אותו בהתגרות מעצבנת. ליילה ניסתה לנשום עמוק כשהבינה שהיא הולכת לאבד גם היא את התליון. פתאום הוא זהר באור סגול כשל האבן, חלק מהזוהר נשלח לעבר ירכה של ליילה, עוטף אותה בעדינות כמו משחת מרפא. החלק האחר של האור הסגול נאבק באש שסגרה עליו וגבר עליה עד שהתכלתה.
קסם האמטיסט התלפף סביב כל גופה של ליילה, ירכה וזרועה נרפאו מקסמו ועיניה של הלנה כמעט יצאו מחוריהן כשליילה לבסוף נעמדה על רגליה בכוחות עצמה. קסם האמטיסט שחרר אותה מהשליטה האיומה.
הלנה התחרפנה ושלחה הפעם אלמנט אדמה בצורת שורשים שהתלפפו סביב התליון אך קסמו קרע אותם בקלות.
"לא הפעם, הלנה!".
הקרב רק התארך ולא הגיע לקצו, זה לא משנה כמה ליילה נלחמה, הוא רק המשיך והמשיך. עליה להחליש את הלנה ולהשיג את היתרון כדי לכלוא אותה.
הלנה החלה להראות סימני חולשה ונראתה מותשת למדי כשנאלצה לשלוט באלמנט האדמה שהחדירה אל הצוק. ליילה רק צריכה לגרום לה להשתמש גם באוויר כדי להחליש אותה סופית. אבל איך?.
עיניה נחו על טרבור טאק ושנאה עזה כבשה את פניה לנוכח קרבתו של הרוצח שלה. במהירות רבה היא חטפה את חרבה מהקרקע וזינקה לעברו.
"זה מספיק!" קראה ליילה להלנה כשקרבה את אחיה לקצה הצוק והצמידה את החרב אל גרונו. היא ניסתה להתעלם מהגובה הרב ושמרה על מרחק מספיק בטוח מקצה הצוק. "היכנעי עכשיו או שאחיך יסבול מאותו מוות שהוא גרם לי." לחץ נגלה על פניה החיוורות של הלנה כשנעצה את מבטה בחרב הצמודה לגרונו. "רק שלו אין תליון אמטיסט שיחזיר אותו לתחייה, ואולי יש לך יכולת להחזיר את המתים אבל זה גובה ממך מחיר כבד, הלא כן?". הרי בפעם הראשונה שנלחמו בה, לפני שהחייתה את טרבור, סימני החולשה שהראתה היו זעירים כל כך והיא לא הותשה במהירות כזו.
לבסוף הלנה רק צחקה בסוג של טירוף. "את לא תעשי את זה," ביטלה את איומיה. "את אולי מנסה להוכיח לי שאת רעה אבל אני כבר הבנתי כיצד את פועלת. את זו שתמיד עושה את הדבר הנכון, לא?. את לא תהרגי אותו. לא העזת אפילו להרוג את מלך האדמה לאחר שהרג את אמך ואת דודייך".
הלנה טעתה לגמרי בדבריה. היא הייתה בטוחה שליילה רוצה להימנע מלהרוג אנשים גם אם הם רעים, אבל האמת הייתה שאת מלך האדמה היא לא הרגה מהסיבה הפשוטה שבנו החף מפשע נכח במקום, אילולא היה שם היא הייתה עורפת את ראש המלך המתועב.
"אני עושה את הדבר הנכון עבור מי שראוי לו." אמרה וטלטלה את טרבור המפוחד קרוב יותר אל קצה הצוק. בהחלט לא הייתה לה בעיה להרוג את הנער הזה שגרם לה לכל כך הרבה סבל. "שפטת אותי לא נכון, אני לא גיבורה שתמיד מתנגדת להרג, מי שמגיע לו למות ייהרג".
בדחיפה אחת, ליילה זרקה את הנער הצורח מהצוק, טיפת חרטה לא הייתה בה.
"טרבור!" קראה הלנה באימה ובזעזוע. היא מיהרה לקצה הצוק ושלחה לולאות אוויר שתפסו אותו בדרכו למטה, מעניקה לו נחיתה רכה יותר.
ידיה נשמטו כשהסתחררה וכאב אחז בה. היא נפלה בפיתיון שיצרה ליילה. ליילה ידעה שהיא תיאלץ להציל את אחיה באמצעות אוויר, וזה, לצד השימוש הממושך שלה באלמנט אדמה שבר את כוחותיה.
לרוע מזלה של ליילה, הדבר התבטא בכך שהיא הפסיקה לשלוט בצוק וכעת הוא הלך והתמוטט תחתן. הצוק רעד ושתיהן נפלו על ברכיהן.
"לעזאזל!" קיללה ליילה והפחד מהגובה שיתק אותה. זהו, היא הולכת למות שוב. טוב, לפחות תליון האמטיסט יציל אותה.
העולם חלף על פניהן במהירות וכשצנחו מטה, ליבה של ליילה צנח גם הוא. הפעם זה לא היה אחד מסיוטיה, זה היה אמיתי לגמרי ומפחיד כפליים. נדמה היה שהנפילה נמשכה שעות, אך רק כשהעזה לפקוח את עיניה היא הבחינה שהיא תלויה באוויר, גופה מרחף במקומו והוא נותר שלם, ללא חבלות. כשהפנתה את פניה אל הקרקע שעוד הייתה רחוקה, היא הבחינה שפיטר הצטרף אל הקרב והאט את נפילתה באמצעות אלמנט האוויר שלו.
לבסוף היא נחתה בשלום על רגליה הרועדות.
הסכנה עוד לא נגמרה כי סלעים הידרדרו מן הצוק המתמוטט ואיימו לרסק אותה למוות. ליילה המבועתת רק נשאה את עיניה מעלה אל הצוק הרם ממנו נפלה ושרדה. גופה השתתק מהטראומה והיא לא יכלה לזוז, אפילו צרחות האנשים סביבה התעממו והיא בקושי יכלה לשמוע את ליאו זועק בשמה.
הסלעים כבר היו קרובים כל כך כשיד תפסה בה ומשכה אותה אחורה, למקום בטוח.
"ליילה." זרועות חזקות הקיפו אותה ולרגע הייתה משוכנעת שזה ליאו אך כשהריחה את ריחו המוכר וחשה בקעקוע שעון החול מתהווה על מפרק כף ידה, הבינה בדיוק מי זה.
"מ… מאקו," קולה היה צרוד כשנשפה בהקלה והרשתה לעצמה להתרפק עליו כשבצד עינה הבחינה בסיילה עוצרת את הצוק מלהתמוטט ומיישרת אותו חזרה לקרקע מישורית בגובהם.
נשימותיה של ליילה נרגעו בהדרגה ולבסוף היא דחפה מעליה את מאקו והביטה בו בזעף. "נזכרת לבוא? החברה שלך כבר הספיקה כמעט להרוג אותי ארבע פעמים".
"ליילה –" הוא נראה פגוע ובעיקר מודאג לשלומה כשבחן את גופה כדי לחפש אחר פציעות.
זה לא היה הזמן ולא המקום לריב שלהם, לכן ליילה התעשתה ועזבה אותו במקומו כשהיא מחפשת אחרי האויבת האמיתית.
"ליילה, את בסדר?" ליאו התייצב לידה ונראה מודאג גם הוא. "אני מצטער, לא היה דבר שיכולנו לעשות כדי לעזור מלמטה".
"אל תדאג בקשר לזה. התוכנית שלך עבדה, הצלחתי להחליש את הלנה כפי שאמרת, אבל אנחנו צריכים למצוא אותה עכשיו." הרגיעה אותו ליילה והתעלמה לחלוטין ממאקו שהצטרף כדי לעזור להם.
"הזעיקו הנה את סת' בדחיפות!" ציווה ליאו את השומרים.
הסלעים שהתנפצו מהצוק פוזרו בכל רחבי גן הארמון והרסו אותו פעם נוספת. כאוס התחולל בחצר, שומרים ארקדים נעו לכל עבר יחד עם משפחות אצילים מודאגות שגרו בסביבה. היו גם פצועים ואפילו אנשים שנהרגו כתוצאה מהתמוטטות הצוק.
את הלנה הם מצאו תחת סלע שהיא העיפה מעליה כמעט בקושי. הפעם נדרש זמן רב עד שפצעיה יכלו להירפא. מצחה נספג דם והיא לא נראתה מאיימת פתאום כשנחלצה מההריסות וצלעה הרחק מהן.
ליילה התכוונה לשעוט לעברה אך מאקו ריסן אותה במקומה. "אני חושב שנלחמת מספיק ליום אחד." כעס נטמן בקולו וליילה רק התעצבנה עוד יותר. הוא באמת מתכוון לעצור אותה ולכעוס עליה? היא זו שכעסה עליו.
לעומת זאת, ליאו לא בזבז זמן, הוא ראה הזדמנות נדירה להכניע את הלנה והתכוון לנצל אותה, זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. הוא מצא חרב בין ההריסות וניתר דרך הסלעים לעברה.
סת' הצטרף אליהם והחל להכין את הכישוף שיכלא את הלנה ויגביל את יכולותיה. ליאו כבר כמעט נעץ את החרב בגופה כשפתאום נעצר במקומו. בלבול נראה על פניו כשניסה להתקדם שוב אך נותר באותו מקום. ידיו הונפו באוויר והוא הלם אותן על מחסום בלתי נראה.
"מה הולך פה?!" קרא מאקו לעברו.
"יש פה מכשף." לחש סת' ורק עכשיו הם הבחינו בדמות שהופיעה ונעלמה בהבהוב עד שהתייצבה לבסוף וחשפה גבר צעיר.
ליילה הרגישה את גופו של מאקו נדרך לצידה כשניסה לדחוק בה להתרחק מהמקום במהירות. כשהביטה בו הוא היה פעור-פה ונדמה שראה רוח רפאים.
"פִיל?" שאלה ליילה כשלעיניהם נגלה המכשף שהסכים לעזור להם. הוא עשה את זה, הוא כלא את הלנה, ליילה ידעה שהיא יכולה לסמוך עליו.
אולם, ארשת הפנים שעטה סיפרה סיפור אחר. "אני מצטער, ליילה".
"קיידן!" נשמע קולה של סיילה שסיימה לפנות את ההריסות באלמנט אדמה והצטרפה אליהם, גם היא נראתה כאילו חזתה ברוח רפאים ופניה היו אחוזות אימה.
"איך קראת לו?" שאל ליאו שעוד אחז בחרב שלופה.
"זמן רב לא התראינו, אחות קטנה".
"זה המכשף שאמרתם שמנסה לעזור לכם?" שאל מאקו ושריר נמתח בלסתו, הוא דחף את ליילה אל מאחורי גבו כדי לגונן עליה מפני המתרחש.
"מישהו מוכן להסביר מה קורה פה?" שאל פיטר וליילה הצטרפה אל השאלה כשפיל שלח לעבר הלנה כישוף ירוק שריפא את כל פצעיה והשיב את כוחה.
השניים עמדו זה לצד זו, מוקפים בחומה הבלתי נראית שיצר פיל. המראה הזה לא הסתדר לליילה. פיל בצד שלהם, הוא החזיר את אמבר לחיים. מוכרח להיות לכך הסבר הגיוני.
פיל אחז בזרועה של הלנה ובזרועו של טרבור שהצטרף אליהם בצליעה והעתיק אותם למקום אחר. כעבור רגע הופיע מולם שוב, הפעם לבדו. הוא התהלך ביניהם בנינוחות כשידיו שלובות מאחורי גבו. הפעם המחסום שיצר נעלם והם יכלו להילחם בו, אך איש לא העז לעשות אפילו צעד אחד, כולם מודעים לעוצמתו.
"מה שקורה פה זה שכל הזמן הזה שיחקתם במשחק לו אני קבעתי את החוקים." התחיל פיל וערמומיות שלא נראתה בו קודם לכן התגנבה אל עיניו הירוקות.
הלנה הזכירה קודם שהיא שהתה בקרב קיידן, אבל מה הקשר של פיל אל קיידן?.
"חכה רגע," קולה של ליילה רעד כשהתחילה לחבר את החתיכות. סיילה קראה לו בשם של אחיה, הייתה לו עוצמה שליילה מעולם לא ראתה אצל אף מכשף והוא הצליח להחזיר אדם לחיים. "אתה… אתה קיידן?".
"תשובה נכונה, הוד מלכותך." חייך קיידן אבל לא נשמע שום לעג בקולו. דמה של ליילה קפא כשהבינה ששוב טעתה והעניקה אמון לאדם שניצל את זה. היא בטחה בו, היא שיתפה אותו במידע אודות התוכניות שלהם, היא האמינה שיעזור להם להביס את הלנה אבל הוא בעצם היה הרבה יותר מסוכן ממנה. "מופתעים לגלות שכל הזמן הזה בעצם עזרתם לאויב שלכם? דרך אגב, תודה שהובלתם אותי לאבן המאגנה, כבר אלפי שנים ניסיתי להניח עליה את ידי." קיידן שלף מכיסו אבן ארגמנית יפיפייה ולא היה ניתן לטעות בזהותה כאבן המאגנה. עיניו עברו מאחותו אל ליילה מסיבה מסוימת והיא תהתה לעצמה כיצד הוא גילה את מיקום האבן.
"איך זה יכול להיות?" שאל מאקו, הרי האבן הייתה נעולה במנעול שרק האלמנט של מאקו יכל לפרוץ. אולם, הוא לא באמת היה צריך להיות מופתע כשמדובר במכשף העתיק ביותר בעולם.
ליילה עוד התקשתה לעכל את האמת. קיידן שכנע אותה שהוא בצד שלהם, הוא תמיד דאג שהריפוי שהפעיל עליה עוד מחזיק מעמד ושהיא בסדר.
"אם כך, מדוע בכלל טרחת לרפא אותי בערב ההוא במסבאה?" שאלה ליילה ולא הסתירה את כך שנפגעה ממנו. "יכולת להרוג אותי כבר אז".
קיידן לא ענה מיד, במקום זאת הוא רק התקרב לעברה ועם כל צעד שעשה, ליבה הגביר את המהירות בה דפק. כשכבר היה קרוב לגמרי, מאקו חצץ ביניהם במבט מאיים.
"מגן הנבחרים, אז בך אחותי בחרה." שפתיו של קיידן התרוממו לחיוך נבזי כשבחן מלמטה עד מעלה את מאקו. לבסוף השיב את תשומת ליבו לליילה. "כפי שכבר אמרתי לך בעבר, ליילה, יש לי תוכניות גדולות עבורך".
"אילו מן תוכניות?" שאלה ליילה ועקפה את מאקו כדי לפגוש בפנים השלוות של קיידן. כשהזכיר את התוכניות שלו עבורה, התעורר בה רצון מוזר לבצע כל תוכנית שיאמר לה ולא משנה איזו. הקעקוע שעל כתפה האחורית פעם בכאב ככל שקיידן המשיך לנעוץ בה את מבטו.
"כל דבר בעתו, הוד מעלתך," לבסוף הוא התרחק ממנה ונעמד מול כולם. ליאו ופיטר גמעו את דבריו בשקיקה, מאקו עוד התייצב בדריכות על יד ליילה, סת' נראה מאוכזב מכך שחברי המסדר נכשלו ושקיידן הצליח לשוב לעוצמתו.
אבל מכולם, עיניו של קיידן נחו על סיילה שנראתה כל כך מפוחדת.
"אני צריך לדעת היכן הבת שלך החביאה את החרב שלי," אמר קיידן ועל אף שהציג זאת כהצעה, היה ברור לכל שזוהי דרישה, אפילו ציווי, וליילה כל כך רצתה להיענות לציווי הזה. "ולפני שאת חושבת על לשקר לי, אני יודע שאת יודעת היכן היא הטמינה אותה".
"חרב האזמרגד…" מאקו מלמל.
סיילה נדה בראשה לשלילה ולקחה צעד אחורה. קיידן חשק את לסתותיו אך עוד היה סבלני. הוא חיכה אלפי שנים, מה זה בשבילו לחכות עוד כמה דקות?.
"יכולת לברוח ברגע שראית אותי, בדיוק כפי שברחת לפני כל אותן שנים כשרדפתי אחרייך ללא הפסקה. אך הפעם לא עשית את זה וזה הופך את הכל לקל יותר בשבילי." המשיך קיידן ועיניו עברו אל מאקו. "את יודעת למה?. את נשארת כי הפעם יש לך מישהו ששווה להגן עליו, מישהו שאת מוכנה למות בשבילו".
בלי התראה מוקדמת, קיידן הניף את ידו לעבר מאקו וחישוקים ירוקים עשו את דרכם לעברו. מאקו זעק בכאב והתמוטט על ברכיו.
"לא!" קראה ליילה וקרסה ליד מאקו, מנסה להפסיק את מה שקיידן עשה.
"אם את רוצה להציל את המגן היקר שלך, את תאלצי לענות על השאלה שלי".
"סיילה, אל תעני לו!" הצליח מאקו לסנן תחת כאביו. הכישוף של קיידן הפך לאפל ופניו של מאקו החווירו.
ליאו התכוון להפתיע את המכשף עם חרבו, אבל קיידן צפה את מהלכו והעיף אותו לאחור בחוזקה. סת' ופיטר ניסו גם הם לתקוף את קיידן אך צנחו ארצה בעקבות קול צורם ומכושף שפגע בהם.
"קיידן, בבקשה!" ליילה התחננה אליו, דמעות פרצו מעיניה כשהביטה בבעלה גוסס בין זרועותיה. היא שלחה את מבטה המתחנן לסיילה כדי שתתן לו את מה שהוא רוצה, אך סיילה נמנעה מלהסתכל על המתרחש. את כל חייה היא בילתה במנוס מפני אחיה וכעת הוא תפס אותה, מוכן להשיג את מה שרצה זמן רב כל כך. הנערה מיששה את רקותיה בחוזקה, מנסה לחפש אחרי פתרון אבל לא היה אחד כזה.
"מאקו, תחזיק מעמד," יבבה ליילה ואחזה בפניו. עיניו התגלגלו בחוריהן והוא עמד למות. "אתה יכול לנצח אותו, אתה חזק, כבר ראיתי אותך במלוא עוצמתך, אתה המגן".
ליילה החניקה יבבה כשהרגישה שדופק ליבו מאט וכמעט נעצר, אך לפתע תליון האמטיסט שלה החל לזהור והפעם הקיף את מאקו במקום את ליילה. היא מיהרה למחות את דמעותיה ולהניח את התליון בכף ידו של מאקו. האור שהקרין התגבר ומאקו הצליח להתאושש במהירות.
כאילו דבריה של ליילה הזכירו לו את זהותו, הוא אגרף את כף ידו והשיב מלחמה. החישוקים המכושפים שנעו לעברו התנגשו באש שיצר, שנראתה כעת אדירה יותר מאי פעם.
מאקו הצליח לקום על רגליו וכשהאש והכישוף האפל נאבקו זה בזה, קיידן היה מופתע לגמרי. הקמטים שנוצרו במצחו אישרו שהוא עכשיו מפעיל מאמץ וזה רק הגביר את ודאותה של ליילה שמאקו עוצמתי יותר מכל אלמנטור הקיים על פני האדמה, טוב אולי חוץ מהלנה ומסיילה.
מאקו הוכרע שוב על ברכיו והכישוף החל לגבור על האש. ליילה אחזה בכתפיו ולחשה לאוזנו, "אני מאמינה בך, אתה יכול לנצח אותו".
נראה שסיילה כבר עמדה להיכנע ולומר לקיידן את המידע בו הוא כל כך חפץ, אבל אז מאקו קם שוב על רגליו והגביר את האש.
האש זחלה לעברו של קיידן במהירות והוא כמעט עף לאחור.
מאקו התכוון לתקוף שוב אבל קיידן תפס בליאו ופיתל סביבו נחשים מכושפים. הוא הזניק את ליילה מולו וגם סביבה התפתלו אותם נחשים, ניביהם בולטים כששלחו את לשונם החוצה.
"הוא לא יהרוג אותי, מאקו!" קראה ליילה כשהיא נזהרת לא להתקרב אל הנחשים יותר מדי. "הוא אמר בעצמו שהוא זקוק לי".
"זה אולי נכון, יפיפייה," אמר קיידן בשלווה. "אבל אני כן יכול לענות אותך. ארס הנחשים שסביבך קטלני במיוחד אבל מה שאכזרי בו הוא שהוא לא הורג במהירות. הארס שלהם חודר לגוף הקורבן וממוסס כל חלק וחלק בו עד שלא נותר דבר. אני יכול לרפא אותך כל פעם ולגרום להם להכיש אותך פעם נוספת עד שבעלך ייכנע".
ליאו וליילה הביטו זה בזו באימה ומאקו נראה מזועזע, האש שלו נחה לצידו כשהנמיך את ידיו. הנחשים של ליאו הכישו אותו במהירות.
"ליאו!" קרא מאקו כשאחיו נחת על רגליו, זעקה נפלטה מפיו כשהארס התפשט בתוכו.
"הבאה בתור." אמר קיידן ברשעות והנחש של ליילה נעץ בה את שיניו. היא לא יכלה לעצור את הצרחה כשכאב עצום חדר אל גופה. זרועה האדימה לגמרי במקום בו נשך אותה הנחש והיא חשה שעורה נשרף כאילו נשפכה עליו חומצה.
"חכה!" צעק מאקו והעביר את עיניו בין אשתו ובין אחיו המתענים. סיילה ניסתה להפציר בו שלא יגלה לקיידן את המיקום שהוא רוצה, אבל הוא התעלם ממנה ונעמד מול המכשף. "היער הנצחי, החרב שלך נמצאת ביער הנצחי תחת העץ העתיק ביותר".