האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 20 המשימה מעל הכל

הכאב הלם במוחה של ליילה ללא הפסקה. היא ניסתה לפקוח את עיניה והחדר עוד הסתחרר סביבה. גופה היה רפוי כמו בובת סמרטוטים וגרונה יבש לחלוטין.
היא נחרדה כשנזכרה במה שקיידן עולל לה. ידה ריחפה מעל צווארה אך הוא היה חלק ונקי מפציעות, גם מפרק כף ידה היה שלם לגמרי. היא עשתה את הטעות וקמה במהירות מהספה עליה שכבה. סחרחורת תקפה אותה והיא כמעט התמוטטה אך זרועות חסונות ייצבו אותה במקומה. עיניה נחו על קעקוע שעון החול על הזרוע השזופה לפני שעלו אל עיני הענבר של מאקו.
"היי." אמרה בחיוך קטן. היא ידעה שלאור הנסיבות שקיידן קיבל את מבוקשו, לא היה ראוי מצידה לחייך, אך לאחר זמן רב כל כך, היא סוף סוף גילתה את האמת על עזיבתו של מאקו. עד עכשיו היא הניחה שהיא לא הייתה מספיק חשובה לו עד כדי כך שיהיה מוכן לשאת את עול המלוכה. אך הסיבה האמיתית שעזב הייתה שהוא לא רצה שליילה תנסה ליצור את חרב האזמרגד ובכך להביא למותה.
הוא לא היסס לרגע לפני שהצמיד אותה אליו בחיבוק. גופה התרפק עליו כשהתמסרה לחיבוקו, הוא הניח את ראשו על כתפה ונשף בהקלה.
"איבדת הרבה דם, מוטב שתנוחי לפני שיחשיך." הוא עזר לה להתמקם חזרה בספה וליילה ניסתה להבין מה אמור לקרות כשירד החושך. הוא התיישב לידה וליטף את שיערה. המגע הנעים הרגיש זר כיוון שלא חשה בו כבר זמן רב. "כבר חשבתי שאיבדתי אותך".
היא ניסתה להעלות בזיכרונה את המאורעות האחרונים. קיידן הצליח ליצור את החרב שלו, הוא נטל את חייה ותליון האמטיסט החיה אותה שוב. אבל אמאייה נהרגה באמת.
"אוי, לא!" ליילה זעקה בצער וטמנה את פניה בכפות ידיה. "אמאייה, היא… היא…".
"היא תהיה בסדר." הרגיע אותה מאקו. "לא התליון הוא זה שהחיה אותך הפעם. כלומר הוא זירז את התהליך ולכן התעוררת עכשיו בעוד שאמאייה תתעורר רק עוד שעות, אבל זה לא מה שהחזיק אותך בחיים".
"אני לא מבינה." שאלה בבלבול. מאקו חשק את לסתותיו ונראה שהוא לא מעוניין לספר את הסיפור, אך ליילה דחקה בו והוא סיפר בכל זאת.
לדבריו, הוא ידע כבר זמן רב שכדי ליצור את החרב יש ליטול את חיי הנבחרות, לכן הוא ניסה למנוע ממנה להמשיך לנסות ליצור אותה.
היא לקחה מידו המושטת את כוס המים וגמעה אותם באותה מהירות שגמעה את דבריו. המים חלחלו לתוכה והרטיבו את גרונה היבש, כאב ראשה נרגע עם כל טיפה וטיפה שנכנסה לגופה.
"גם ליאו ידע על כך," המשיך מאקו. "ביקשתי ממנו שיגן עלייך במקומי, שיעשה את התפקיד שאני כבר לא אוכל לעשות".
"והוא עשה בדיוק את ההיפך." ליילה נחרה בבוז כשנזכרה כיצד הוא הרדים אותה וגנב את החרב. הוא מסר את החרב לקיידן יחד עם האבן ולא היסס כשהקריב אותה ואת אמאייה, כאילו ניסה לרצות את קיידן.
"גם אני חשבתי ככה. ועם כמה שאשמח שתמשיכי לחשוב כך ולשנוא אותו, את צריכה לדעת שהוא לא בגד בך." מאקו בלע את רוקו ודיבר בכבדות כאילו היה קשה לו להודות בכך. "הוא עשה את זה כי הוא אוהב אותך, בדיוק כמוני. הוא ניסה להגן על שתיכן".
"עשה מה?".
"ליאו הבין שאין מנוס ושקיידן ישיג את מבוקשו בדרך זו או אחרת. הוא העניק לו את כל מה שהיה זקוק לו בתמורה לכך שיציל את חייך ואת חיי אמאייה מהגורל שהחרב ייעדה לכן".
"אבל החרב עדיין נוצרה. אז מה קרה?" שאלה בזמן שמילאה מחדש את כוסה באלמנט מים. כששתתה את מי האלמנט שלה, גופה נרגע, אמנם אלמנט המים שלה לא היה מרפא אך בכל אלמנט מים היו מעט כוחות ריפוי.
היא עדיין הייתה מסוחררת ושרויה בערפול חושים, אך זה היה פחות גרוע מהפעם האחרונה ששבה לחיים ובקושי יכלה לזוז ממיטתה.
"קיידן הוא בן אלמוות. מלבד החרב, דבר לא יכול להרוג אותו." הסביר מאקו. "סיילה הבינה את זה לפניי - לפני שהוא התחיל ביצירת החרב, קיידן הטיל כישוף שקישר את חייכן אל שלו." עכשיו היא נזכרה שלפני שהתחיל ביצירת החרב, קיידן חתך את כף ידו ומיזג את דמו עם שלהן. כנראה כך הטיל את הכישוף המקשר. "מכיוון שהוא בן אלמוות, חזרת לחיים לאחר מותך כי חייך מקושרים אליו. וכך גם של אמאייה שתתעורר בהמשך".
ליילה נשענה לאחור כשהבינה שהמחשבות הרעות שחשבה על שני האחים התבררו כשגויות לחלוטין. שניהם ניסו להגן עליה אך פגעו בלב שלה במהלך ההגנה על חייה. היא הייתה תמימה ונפלה בשקרים שלהם פעם אחר פעם. היא הרגישה כל כך טיפשה פתאום וזה הכעיס אותה.
"שניכם שיקרתם לי כל כך הרבה זמן." היא קמה בעצבנות ונאחזה במעקה הספה כדי לא להתמוטט פעם נוספת. "הייתם צריכים לומר לי את האמת ולאפשר לי להחליט בעצמי מה אני רוצה לעשות. במקום זה רקחתם מזימות מאחורי גבי. גרמתם לי כמעט לשנוא אתכם!".
"העדפנו שתשנאי אותנו ושתישארי בחיים." מצחו של מאקו התכווץ בבלבול כשלא הבין את כעסה. הוא קם ממקומו והניח את אצבעותיו על זרועה. "ליילה, אין לך מושג כמה שנאתי להכאיב לך, כל פעם שראיתי אותך סובלת ולא יכולתי לגשת אלייך ולעטוף אותך בזרועותיי הייתה עינוי. אבל הייתי עושה את כל זה שוב, הייתי משקר לך, הייתי עוזב אותך וגורם לך לשנוא אותי שוב אם זה אומר שתישארי בחיים".
ליילה עצמה את עיניה בצער ונזכרה כמה כאב לה בחודשים האחרונים כשחשבה שמאקו לא אוהב אותה יותר, שהוא לא רוצה עוד להיות איתה. הוא עזב אותה בתקופה הקשה ביותר בחייה, בתקופה שהכי הייתה זקוקה לו.
"כיצד אוכל לבטוח בך שוב? אתה ממשיך לשקר לי פעם אחר פעם." היא שחררה את זרועה מאחיזתו. "חשבתי שאנחנו סומכים זה על זו אבל כנראה שטעיתי".
מאקו השפיל את פניו אך לא התחרט על מעשיו, הוא עדיין האמין בצדקת הדברים שעשה.
"אני יודע שאת כועסת עליי, אבל לפחות היום אני צריך שתעשי כדבריי. קיידן כבר יצר את החרב והרג את הלנה כך שהקסם שלה חזר אל אבן המאגנה." סיפר מאקו וליילה חשה רגשות מנוגדים לגבי הבשורה. מצד אחד היא שמחה שנפטרו מהאיום של הלנה טאק, והיא גם לא חיבבה אותה כלל. אבל מצד שני, מעשיה של הלנה נבעו מפגיעה שחוותה כל חייה מצד בני אצולה. ליילה לא הצדיקה את מעשיה, אבל הניחה שהכל היה נראה אחרת לו היו אדיבים אליה יותר. "ליאו צדק. במוקדם או במאוחר, קיידן ישיג את מבוקשו, אבל אם נעזור לו להשיג את זה, הוא ייענה לבקשתנו".
ליילה הזדעזעה למשמע הרעיון והייתה בטוחה שמאקו איבד את שפיותו. "השתגעת לגמרי. כל הזמן הזה ניסינו למנוע מזה לקרות ועכשיו אתה רוצה לעזור לו?".
"זאת הדרך היחידה להגן על תושבי אלקדר ממנו אחרי שיקבל את קסם האבן. הוא בסך הכל רוצה שליטה, אם נאפשר לו את זה, הוא יחוס על חיי האנשים".
ליילה בחנה אותו כאדם משוגע ולא הבינה מדוע הוא אומר את זה, מדוע הוא בכלל מעלה על דעתו לשתף פעולה עם האדם הזה.
"הוא הרג את הבן שלנו, מאקו, הבן שלנו!" היא הרימה את קולה. "ואתה רוצה לעזור לו?. לא אסמוך עליך בקשר לזה, כבר אמרתי לך שאני לא מסוגלת לבטוח בך יותר, לא אחרי כל השקרים שסיפרת לי".
"אני אסדר את הכל, יהיה בסדר." הוא ניסה להרגיע אותה ונראה משוכנע שהרעיון שלו הוא המוצלח ביותר.
"כבר הבטחת בעבר שתסדר את הכל," הזכירה לו. "ותראה לאן זה הוביל אותנו".
מאקו נאנח והעביר את אצבעותיו בשיערו הזהוב. "בבקשה, ליילה, זה הדבר האחרון שאבקש ממך לעשות, אני מתחנן שתקשיבי לי. וחוץ מזה, את כן סומכת עליי".
ליילה רק צחקה בתסכול. "איך אתה יכול להיות כל כך בטוח בעצמך?".
"כי את אמרת לי!" אמר בנחרצות. "את לא זוכרת את זה, אבל כשנכנסתי אל תת המודע שלך כדי לשחרר אותך מכישוף הנאמנות לקיידן, אמרת לי שתמיד תאהבי אותי ותסמכי עליי, גם אם את טוענת אחרת".
ליילה נאנחה בכניעה. הרעיון שלו היה משוגע אבל הוא נראה כל כך משוכנע בעצמו שהיא התחילה להשתכנע גם ולהידבק בנחישות שלו. "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה".
*
הם עמדו במרכז עיגול המקומות הנצחיים. המקום בו מצאו את אבן המאגנה ושחררו את הקסם שלה לראשונה.
האבן נחה על הקרקע והם עמדו סביבה - ליילה, מאקו, ראנוס, פיטר וסיילה.
קיידן עמד מאחוריהם והיה נרגש יותר מאי פעם. ליילה לא ידע כיצד מאקו שכנע את האחרים לשתף פעולה, אך הם כולם התייצבו כאן באמצע היער, מוכנים לבצע את הטקס שיעצים את כוחותיו של אויבם.
אפילו סת' הצטרף אליהם, הוא היה לחוץ במיוחד אך לא התנגד למעשיהם, מה שהיה מוזר לגמרי לאור העובדה שמטרת המסדר היא לשמור על איזון באלקדר. הענקת קסם האבן למכשף אכזרי כמו קיידן בהחלט הייתה הפרה בוטה של האיזון השברירי גם ככה.
אמאייה עוד לא התעוררה ממותה ובינתיים נשארה בבקתתה בהשגחתה של ליליאן. סיילה היא היחידה שיכלה להחליף אותה בטקס האבן, שכן האלמנטים שלה היו טהורים אפילו יותר משל הנבחרים. היא החליפה מבט ממתיק סוד עם מאקו והנהנה פעם אחת.
"התחילו בטקס!" פקד קיידן בהתרגשות שהתגברה עם כל רגע שעבר.
שלושת הנבחרים וסיילה נעמדו במרחקים שווים זה מזה ומאקו נעמד בראשם, אלמנט האש שלו הופעל והקיף את ארבעתם כשהוא התחיל למלמל מילים בשפה הטראית. על אף שליילה לא ידעה לדבר בשפה העתיקה, היא כבר ידעה מה מאקו אומר עכשיו:
רק במרכז הנצח יישאר הכוח
שם תמצא האבן.
ארבעה אלמנטים
ארבעה נבחרים, מגן אחד.
הוא חזר על המילים האלו שוב ושוב בדיוק כפי שעשה בפעם הראשונה שביצעו את הטקס. הארבעה הפעילו את האלמנטים שלהם. זרמי המים העדינים של ליילה ריחפו בעזרת ספירלות האוויר שפיטר יצר באצבעותיו. ראנוס חשק את לסתותיו ואלמנט האדמה שלו נע סביבם בחוסר רצון מובהק, מלווה בלהבות האש הנפלאות שיצרה סיילה.
ארבעת האלמנטים השתלבו בהרמוניה מושלמת ולא הפריעו זה לזה. סיילה הביטה בהם בנחת כאמא המביטה בילדיה מסתדרים זה עם זה. אבן המאגנה התעופפה מעלה וקיידן נכנס אל תוך המעגל ונעמד תחתה. הברק שב לאבן הארגמנית שבהקה וזהרה באורה הקסום.
ליילה התכופפה כדי להוציא את הפגיון הנעוץ במגף שלה והושיטה אותו למאקו כשזכרה מה החלק הבא של הטקס. מאקו חתך את מפרק ידו ודמו נזל על האדמה והתהווה כסמל הנבחרים. העיגול האדום הקיף אותם והאיקס שבתוכו חיבר את ארבעתם זה לזה, בעוד שקיידן נעמד בדיוק במרכזו.
האבן יצרה סמל זהה סביבה המקביל לסמל שעל האדמה וליילה התכוננה להרגיש את כאב הברק שהאבן תשלח אל ארבעתם. אך לפתע מאקו עצר את דבריו ועצם את עיניו בהתרכזות. נדמה ששלושת האחרים קיבלו ממנו בדיוק את אותה הוראה שליילה ראתה עכשיו במוחה. היא עקבה אחרי דבריו של מאקו בראשה וכיוונה את האלמנט שלה לכיוון האבן. השלושה האחרים עשו כמותה וקיידן נראה מבולבל בדיוק כמוהם. נראה שהיחידים שידעו מה מתרחש הם מאקו, סיילה וסת'.
ליילה לא ידעה למה היא עושה את זה אבל היא בטחה במאקו והגבירה את עוצמת זרמי המים. דקות רבות חלפו וקיידן ניסה לעצור אותם אך מחסום בלתי נראה הדף אותו חזרה אל מרכז המעגל. בצד עינה, הבחינה ליילה שסת' מניף את ידיו ומבצע כישוף. הוא זה שחסם את קיידן בפנים.
אבל זמנם היה מוגבל, כיוון שקיידן היה חזק מסת' והוא פתח בכישוף נגד.
"הגבירו את כוחכם!" קרא מאקו בבהילות מבעד לרעש החזק שנגרם.
ארבעתם התאמצו ולא הורידו את ידם לרגע. השימוש הממושך באלמנט שלה יחד עם אובדן הדם הרב שאיבדה מוקדם יותר, החליש את ליילה והיא הסתחררה. עיניה נחו על קעקוע שעון החול שלה שזמנו עמד לתום וחולשתה רק התגברה.
"סת'!" קרא מאקו, אך הוא היה שקוע בלחסום את כישופו של קיידן.
ליילה איבדה מכוחה והמעגל סביב האבן החל להתפוגג. היא לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן והברקים שיצרה האבן התקרבו אליהם במהירות גוברת.
פתאום צצו בין עצי היער דמויות נוספות. הם לבשו את אותם מדי המסדר שלבש סת' ולפי הזוהר הירוק שהסתחרר סביבם, ליילה הבינה שהם משתייכים למכשפי המסדר. לצידם הצטרפו גם אלמנטורים רבים וכאלו ללא כוחות קסם כלל אך חמושים בנשקים. הם הגיעו כדי להילחם ולמרבה ההקלה, לחימתם הייתה לצידם של ליילה וחבריה ולא נגדם.
מספר רב של מכשפים הצטרף לסת' ויחד הם נלחמו בכישוף של קיידן. מכשף צעיר אחד התקרב אל ליילה והניח את ידו על זרועה. הכישוף אפף את עורה והיא נשפה בהקלה כששעון החול שלה החל לספור את הזמן מחדש.
"אני מטיל עלייך כישוף שיחזק אותך, הוד מלכותך." הודיע לה המכשף הצעיר וניגש לעבודה. "אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק מעמד אבל תצטרכי לנצל אותו עד הסוף כדי להמשיך במשימתך. אנחנו מאמינים בכם".
הנער הטיל עליה את הכישוף וכוחותיה שבו אליה בהדרגתיות. היא הזדקפה במקומה והנהנה לאות תודה כשהמכשף התרחק והצטרף אל חבריו.
היא הניפה את שתי ידיה והמים פרצו ממנה בעוצמתיות. מאקו נרגע כשראה שהיא שבה לאיתנה והנבחרים האחרים המשיכו במשימתם. הם שלחו את האלמנטים שלהם בחוזקה ולאחר מאבק ממושך וקשה, הם סוף סוף גברו על ברקי האבן.
כולם עצרו את מה שעשו ופערו את פיהם כשהאבן התנפצה לארבעה חלקים. מול כל אחד מארבעתם נח חלקיק ארגמני ושבור.
קיידן התעשת במהירות וזעם כפי שלא זעם אף פעם. הכעס תמרץ אותו והוא שבר את המחסום המכושף בבת אחת. הוא התכוון להילחם בהם אך סת' התקרב במהירות, אסף את חלקיקי האבן והעתיק את הנבחרים ואת מאקו משם.
*
הכישוף של סת' הנחית אותם בצריף זר והאוויר הדחוס אישר לליילה שהיו במקום גבוה.
שני לפידים בודדים היו מקור האור היחיד של החדר הקטן והשומם. הרצפה התמלאה אבק והייתה סדוקה בדיוק כמו הקירות המוכתמים.
סת' נקש באצבעותיו והמראה סביבם התחלף. החדר הגדיל את ממדיו ונעשה נקי לגמרי. סמל המסדר נחרט על הקיר הצפוני ורצפת השיש הייתה שלמה ולא שבורה כלל.
סביבם התגלו חברי מסדר העומלים על הכנת נשק או סתם השתעשעו באלמנט או כישוף. כשראו את סת' הם הרכינו את ראשם ואז התיישרו והצדיעו לו.
"המפקד, חזרת אלינו." ניגש אליהם אדם זקן במיוחד. חיוכו חשף פה בו היו חסרות מספר שיניים והוא נראה משוגע כשגירד את שיערו הלבן ללא הפסקה. קמע עוף החול שענד היה זהה לאחד הקמעות שהביא סת' לארמון כדי לאתר את מיקומה של הלנה.
גם אמבר הייתה בחדר והמתינה לבואם. "הצלחתם?" היא שאלה בנמרצות וסת' הנהן לאישור.
"אני מניח שכאן הסתתרתם כל הזמן הזה." אמר ראנוס בזעף. "אפילו לאחר שבגד בכם, מייסון לאן אף פעם לא הסכים לגלות את מיקומכם".
מייסון לאן היה דודו של פיטר שהסתנן אל המסדר בזמן ששיתף פעולה עם ראנוס ועם ליאו. מטרתו הייתה לדלות מהם מידע אודות אבן המאגנה. בפעם הראשונה, היו אלו שלושתם שהכריחו אותם לבצע את טקס האבן. זה הרגיש כאילו זה קרה לפני עידן ועידנים כשזה בסך הכל קרה לפני פחות מחצי שנה.
"יש לנו מקומות מסתור רבים המפוזרים לאורך כל אלקדר וגם מחוצה לה." ענה אחד המכשפים והביט בראנוס בבוז.
"הו, רייד, אתה באמת עוד שומר לי טינה?" גלגל ראנוס את עיניו. היה זה אחד מהמכשפים אליהם התלוו ראנוס ואמאייה כדי לעצור את כת המכשפים האפלים מלהחזיר את קיידן למלוא עוצמתו.
"מישהו מוכן להסביר לי מה בדיוק קרה קודם?" פיטר שאל והחזיר אותם לנושא החשוב באמת.
ראנוס, ליילה ופיטר עוד נשאו את החלקיק שנשבר מאבן המאגנה. חלקיק נוסף היה בידו של מאקו ונראה שהוא ידע בדיוק מה התרחש הלילה, אך סת' הסביר במקומו.
"כשאמבר עוד נאחזה במוות, הופיעה מול עיניה אחת מחברות המסדר. רוז היימס,  השולטת המקורית ביסודות האש, השמש והחום. נדרש לי זמן רב עד שאזהרתה התבהרה לי, אך לבסוף הצלחתי להבין מדוע אסרה עלינו להשמיד את האבנים".
האיש הזקן לקח צעד לעברם והמשיך בסיפור. "כשחברי המסדר המקורי רצו להיפטר מכוחותיהם הם לכדו אותם בשתי האבנים שאתם מכירים היום, אבן המאגנה ואבן האזמרגד".
"אז?" שאלה ליילה בחוסר סבלנות ולא הבינה כיצד הסיפור העתיק הזה - וכנראה גם הדמיוני - התקשר למה שקרה הלילה.
"מקור יסודות העולם נמצא באבנים האלו." המשיך סת'. "אם תשמידו את האבנים, העולם יקרוס אל תוך עצמו".
"אבל האבן הושמדה." פיטר החזיק את אחד מחלקיקיה מול עיניו כדי להוכיח לו.
"לא בדיוק." אמר מאקו. "יכולנו להשמיד אותה אבל סת' הזהיר אותי בזמן. כל עוד לא נשלים את משימתנו יהיה אפשר לבנות אותה מחדש וקיידן ינצל את כוחה, לכן עלינו למהר".
גם אמבר הצטרפה להסבר וליילה התקשתה להבין כיצד אחותה הקטנה הייתה מעורבת בכל זה ללא ידיעתה. "המקומות הנצחיים המקיפים את המקום בו הוסתרה האבן כל השנים האלו לא היו אלו ששימרו את נצחיותה, הם שימשו כתגבור לשמר את נצחיותה לאחר שיפצלו אותה." הסבירה אמבר. "התפקיד שלכם כנבחרים מעולם לא היה להשמיד את האבן, אלא להביא אותה למצב שאיש לא יוכל להשתמש בה. לכן בטקס הזה פיצלתם אותה, היא לא מושמדת, רק מפוצלת לארבעה חלקים. ארבעה חלקים שרק הנבחרים יכולים להטמין במקומות הנצחיים".
כלומר ליילה הייתה צריכה להטמין את החלקיק שלה במעיין הנצחי, פיטר בסופות הטורנדו שאף פעם לא פסקו, ראנוס ביער הנצחי ואמאייה או סיילה בלהבת האש הנצחית שבארמון הארקדי.
"כשתטמינו את החלקים במקומות הנצחיים, הם ישמרו את הנצחיות של האבן ובכך העולם לא יקרוס אבל אף אחד לעולם לא יוכל להשתמש בה לרעה." המשיך מאקו. "זה היה הייעוד שלנו כל הזמן הזה, פשוט נדרש לנו זמן להבין אותו".
"ומה לגבינו?" שאל ראנוס והקפיץ בידו את החלקיק. "מסופר שהנבחרים ימותו לאחר שיגשימו את ייעודם, זה מה שיקרה לנו?".
סיילה העיפה מבט חושש במאקו ופנתה להביט בשלושתם. "לא הנבחרים ימותו. אני אמות. לאחר שאחי נטל ממני את האלמותיות עם החרב שלו, הבת שלי קשרה את חיי באבן המאגנה הנצחית. כשתשלימו את משימתכם, יגיע זמני להיפרד מהעולם".
"ואיך אנחנו אמורים להאמין שפשוט תאפשרי לנו לעשות את זה, כשהחיים שלך מונחים על הכף?" שאלה ליילה בתהייה.
"כי אין דבר שישמח אותי יותר מלסיים את מה שהתחלתי לפני אלפי שנים. הרבה מלחמות פרצו, כל כך הרבה אנשים סבלו והכל בגלל שהעברתי את הקסם האלמנטלי שקיבלתי לצאצאים שלי." השיבה סיילה בכנות. "כשחלקיקי האבן יונחו במקומם, הקסם האלמנטלי יילקח מכולם והכל יגמר".
הם הרהרו בדבריה לפני שהנהנו אחד אל השני בהסכמה שהשתכנעו ואז התכוננו לצאת כל אחד לדרכו.
"חכו!" עצרה אותם אמבר. "אבן המאגנה היא לא היחידה שצריך לשמר. אפילו החושך והאפלה הם יסודות חשובים. נצטרך לטפל גם באבן האזמרגד לאחר מכן".
סת' הנהן והביט בה כמורה הגאה בתלמידתו. "כמובן, ליידי אמבר".
*
ליילה יצאה מהמבנה והבינה שצדקה והם באמת נמצאים במקום גבוה. היא ניצבה מטרים ספורים מקצה הר מושלג ומיהרה להתרחק מהקצה כשגילתה שהפחד שלה מגבהים עוד לא שכך.
היא המתינה בציפייה לקראת הבאות. זמן רב כל כך הם חיכו לסיים את משימתם ולהשמיד את האבן ועכשיו זה סוף סוף הולך לקרות.
היא הניחה לאלמנט המים שלה להסתחרר סביב זרועה בפעם האחרונה וליבה נחמץ בצער כאילו היא עומדת לאבד בן משפחה. המים היו חלק ממנה, חלק מהזהות שלה, הזהות האישית, המשפחתית והלאומית. הם היו מה שקשר אותה לעמה ומה שקשר אותה לאביה המנוח, ועכשיו היא הולכת לוותר עליהם לנצח.
אולי מוטב כך, הכוח שקיבלו האנשים פיתה אותם לרצות עוד, להיות תאוותנים ולהילחם זה בזה. אבל הלילה הכל יגמר.
"ליילה." צעדיו של מאקו נשמעו מאחוריה. "באתי לאחל לך בהצלחה".
עיניה של ליילה נעו בעקבות פתיתי השלג שנחתו על גב כף ידה והיא לא טרחה להביט במאקו. "יכולת לספר לי מה אתה מתכוון לעשות".
"לא יכולתי להסתכן בכך שקיידן יחדור למוח של אחד מכם ויגלה. הייתה לי הזדמנות אחת וניצלתי אותה." הוא נעמד מאחורי גבה וזרועותיו עטפו אותה כשלחש לאוזנה. "יבוא יום ותביני שכל הדברים הרעים שעשיתי לך היו למענך. ואני מקווה שתסלחי לי יום אחד, כי לא אוכל לחיות עם הידיעה שאת כועסת עליי".
ליילה הסתובבה אליו וניערה מעצמה את השלג, אך שלג נוסף נחת עליה מהשמיים. "נוכל לדבר על זה כשאחזור, מאקו".
הוא חייך חיוך עצוב וליטף את לחייה. אצבעותיו העבירו אליה זרמי חום והיא כמעט התפתתה להישאר קרוב אליו, אך המכשף הצעיר שעזר לה בזמן הטקס יצא מהמבנה וסימן לה להתלוות אליו.
תפקידו היה להעתיק אותה אל המעיין הנצחי כדי שתניח את החלקיק שלה. היא עקפה את מאקו והתכוונה לגשת אל המכשף אך מאקו לפת את כף ידה ומשך אותה חזרה אליו. שפתיו נחו על שלה בתובעניות כשקירב אותה אליו. אצבעותיו נחפרו בשערה והיא טעמה את הטעם הממכר של פיו שלא טעמה כל כך הרבה זמן. חום גופו חימם את כולה והיא כמעט לא הרגישה בקור של השלג.
"אני אוהב אותך, ליילה, תמיד אוהב." הוא מלמל כנגד שפתיה.
היא לא יכלה שלא לחייך אליו. "אני אוכל לומר לך את זה חזרה כשאשוב ממשימתי".
הוא לא הגיב לדבריה וצער לא מובן נשקף מעיני הענבר שלו. לבסוף הוא נשק למצחה ושחרר אותה ללכת עם המכשף.