האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 18 המשחק מתחיל

ליאו הוביל את ליילה אל תוך חדר הנשקים החיצוני של הארמון. החדר היה עשוי כולו עצים ורעפים. על שולחן ארוך סודרו בשורה קסדות שריון ממתכת, צבען כצבעי ממלכת האש.
גרזנים נתלו על הקיר, רמחים נערמו בצד החדר וחניתות וחרבות סודרו בתוך חביות יין ישנות. ליילה התעניינה במיוחד בחרבות לפני שעיניה ננעצו בפגיונות המיוחדים שהיו לצד ארגז מלא חתיכות עץ משויף. אך פניה נפלו כשליאו ניגש דווקא לקיר המזרחי המכוסה קשתות ונטל קשת ואשפת חיצים.
"לא." היא מחתה בתוקף. "איש עוד לא הצליח ללמד אותי להשתמש בזה, מה גורם לך לחשוב שאתה תהיה זה שיצליח?".
"בואי רק נגיד שאני נחוש." ליאו תלה את אשפת החצים על כתפו ושניהם יצאו החוצה, עוברים דרך גן הארמון שפרח ושגשג שוב, הודות לקסמה של סיילה.
"ואני עקשנית." הזכירה לו ליילה ורטנה במהלך כל דרכם אל השדה המוקף גדר קרשים נמוכה במיוחד. "אני לא מבינה בכלל מה קשת עלובה תעזור לי בקרב אלמנטים וכישוף".
הרי המטרה של מה שעשו זה להתחזק. נמאס לה כבר להיות חסרת אונים מול קיידן, נמאס לה לפחד ממנו ולהיכנע לאיומיו. היא לא טיפשה, היא יודעת שלעולם לא תוכל להביס בקרב מכשף חזק שכמוהו, אך לפחות רצתה ללמוד להגן על עצמה למספיק זמן.
מיומנויות הלחימה שרכשה עם השנים נדרשו לחידוד וחיזוק ולכן ליאו התנדב לאמן אותה השבוע. עד היום היא מעולם לא למדה אצל מאסטר ארקדי, והצבא הארקדי נודע בארבע הממלכות כצבא העוצמתי ביותר. לכן ליילה השתוקקה ללמוד מליאו טכניקות חדשות. מלבד זאת, היא הייתה מוכרחה להעסיק את עצמה במשהו, אחרת תאבד את דעתה מרוב צער על אובדן בנה.
"היי סבלנית, נסיכה." ליאו נעצר מול לוח עץ מאונך אשר צוירו עליו מספר עיגולים, אחד בתוך השני, שהיו המטרה בה ליאו יאלץ אותה לפגוע. "כשהתחלת להילחם, העניקו לך חרב מיד?".
ליילה שילבה את ידיה בחוסר סבלנות. "לא".
"בדיוק. קודם לימדו אותך את הבסיס, את המהלכים ואת המיומנויות. אם את רוצה להתחזק, עלייך לחזק את היסודות שלך, את הבסיס שלך ללחימה".
ליילה הביטה בלעג בכלי שהחזיק. "ואתה חושב שהקשת החסרת תועלת הזו היא התשובה לכל תפילותיי?".
ליאו חייך בשעשוע וליילה גלגלה את עיניה אבל הסכימה להקשיב לו. את עשר הדקות הראשונות הוא העביר בלתאר לה את מבנה הקשת ולהסביר לה על התפקיד של כל חלק בה. ליילה חשבה שהיא עומדת למות משעמום.
ליאו הדגים לה כיצד יורים בחץ והיא עקבה אחרי הוראותיו והשחילה את החץ ומשכה את המיתר לכיוונה. כששחררה את המתיחה החץ פשוט נפל על הרצפה לרגליה, הוא אפילו לא נורה.
ליאו לא הצליח לשלוט בצחוקו וליילה הרפתה את זרועותיה בתבוסה. היא לא ציפתה לתוצאה אחרת.
"אל תצחק עליי." התרגזה והרימה את החץ מהאדמה. "אמרתי לך שהנשק הזה חסר תועלת".
"את בטוחה?" שאל בהתגרות והיא נעצה בו את מרפקה.
"למה אמאייה היא לא זו שמלמדת אותי?" שאלה ליילה כשליאו הפציר בה לנסות שוב. "היא הטובה ביותר כשזה מגיע לחצים וקשתות".
"סמכי עליי, את לא רוצה ללמוד קשתות מאמאייה. היא טובה מדי ומצפה לשלמות." ליאו צחקק. "וחוץ מזה, היא תכסח אותך".
"תודה על הבעת האמון." היא הנמיכה את קשתה.
"מצטער, אבל זו האמת." הוא משך בכתפיו. "את אולי מדהימה בשימוש בחרבות, אך כשמדובר בקשת, אף אחד עוד לא גבר על אמאייה".
ליילה הייתה בטוחה שזה נכון, ועם זאת היא רצתה אחת ולתמיד להצליח לירות חץ כמו שצריך. אולי היה לכך קשר למבטי התקווה שליאו תלה בה.
הפעם החץ תפס תאוצה ונורה באוויר. ליילה קראה בהתרגשות וקפצה במקומה. "ראית את זה?!" שאלה את ליאו.
"כן, ראיתי שפספסת את המטרה בחמישה מטרים." הוא הרים את גבתו ולא הבין מדוע היא מתלהבת.
"הו, שתוק כבר, זעפני." היא הלכה למקום בו החץ נחת והרימה אותו. זה הכי הרבה שהצליחה להשיג בנשק הזה אי פעם.
"אני מניח שעכשיו שלמאקו יש תוכנית, לא נזדקק יותר לחרב ולאבן האזמרגד".
"אולי." ענתה ליילה בהיסח הדעת ועצמה עין אחת כדי להתרכז במטרה.
"איפה הן בכל מקרה?" ליאו שאל והתעסק בעצבנות בשרוול חולצתו.
"החרב נמצאת בחדר האוצרות של ארקדיה." החץ שוב נורה באוויר אבל פספס את המטרה בעשרה מטרים. "ואני לא יודעת היכן האבן. מצאנו אותה כשהייתי נתונה לכישוף הנאמנות ואמבר הבחינה שאני מתנהגת מוזר אז לא סיפרה לי היכן החביאה אותה".
היא הרימה את החץ בפעם העשרים מתחילת האימון שלהם וירתה אותו שוב.
"לעזאזל!" היא רקעה ברגליה כשהחץ נחת ליד שיח מעבר לגדר המקיף את השדה. היא נאלצה לטפס מעליו כדי להגיע אל החץ.
כשחזרה שוב, ליאו בחן אותה בבלבול. "אני לא מבין את זה," תהה בזמן שליילה כיוונה את החץ אל המטרה. "את לוחמת מיומנת, אבל אינך מצליחה לפגוע במטרה?".
היא ניסתה לייצב את ידיה על הקשת. "דעתי פשוט מוסחת בקלות, בכל פעם שאני מנסה לפגוע במטרה, אני מאבדת ריכוז ומפספסת".
"כנראה אינך יודעת מהי המטרה האמיתית".
"סלח לי?" שאלה וניסתה להתמקד במטרה.
"הרבה דברים מנסים להפריע לנו בדרך למטרה, הדרך היחידה לצלוח אותם היא לשאוף חזק יותר, להבין מהי המטרה האמיתית אליה אנו רוצים להגיע. את תמיד מאפשרת לדברים להסיח את דעתך כי את לא בטוחה מהי המטרה אליה את מנסה להגיע".
היא שקלה את דבריו במוחה והנמיכה לרגע את הקשת. זה נשמע יותר כמו שיעור לחיים מאשר שיעור בקשת וחץ.
"עצמי את עינייך, חפשי בליבך את המטרה האמיתית אליה את שואפת ואז נסי להגיע אליה".
היא נשמעה להדרכתו, עצמה את עיניה וחשבה על כל מה שעברה בשנה האחרונה, על הנשמות הרבות שאבדו בממלכתה בתקופת המלחמה עם סקנדיה, על התלאות הרבות שנאלצה לעבור כדי להביא לישועה של עמה; התשוקה האמיתית שעוררה בה אבן המאגנה כשידעה שכוחותיה היו כה נגישים אליה - התשוקה להפסיק את המלחמות בממלכתה, הן המלחמות החיצוניות שהגיעו ממלכות אחרות והן המלחמות הפנימיות - אפלייתם של אלו שלא זכו למעמד אצולה.
דברים תמיד הפריעו לה, תמיד הסיחו את דעתה, תמיד ניסו לחרחר מלחמה.
היא חשבה על הדברים שאיבדה - מאקו, אמבר, הבן שלה, הוריה ודודיה וגם את פול סימון. ליאו אולי השתנה, אבל הוא עדיין היה האדם שהרג את חבר משפחתה וליילה מעולם לא זכתה לנקום את מותו.
"ומה אם המטרה שלי היא להפיל את הסחות הדעת?" היא הסתובבה אליו ולא ניסתה להסתיר את העובדה שהחץ היה מכוון היישר אל ליבו.
גם אם הרגיש מאוים, ארשת פניו של ליאו לא הסגירה דבר כששפתיו התעקלו לחיוך צדדי.
"תני לי לנחש, את רוצה לפגוע בי? לשחרר את כעסך אחת ולתמיד? להשיג צדק עבור פול?" אחיזתה התהדקה על הקשת עם כל מילה שהוסיף והיא חשה בזעם שפעפע בה. הוא לקח מספר צעדים אחורה ופרש את זרועותיו לצדדים. "עשי מה שעלייך לעשות. אבל עליי להזהיר אותך, נסיכה, אני לא מתכוון להקל עלייך".
ברגע הבא היא שחררה את החץ והוא כוון אל ליאו. ליאו התחמק במהירות כאילו הייתה זו התנועה הטבעית ביותר שעשה.
ליילה לא הופתעה כשהחץ בכלל לא הצליח להתקרב אליו. אבל בכל זאת מיהרה לשלוף חץ נוסף וירתה אותו, ומיד אחריו באו חצים נוספים. מתיחת חוט הקשת ושחרורו היו הרעשים היחידים שנשמעו באוויר, מפני שליאו נע בקלות רגליים בזמן שהתחמק מהחצים שנורו לעברו.
לבסוף השעין את מרפקו על לוח המטרה ופיהק כאילו היה זה רק משחק משעמם בשבילו.
"באמת, נסיכה, זה כל מה שיש לך?" זלזל. "ציפיתי ליותר מלוחמת אסטרידנית שכמוך".
קמט הכעס שבמצחה התעמק עד שהיא השליכה את הקשת ארצה וזינקה לעברו כאריה המשחר לטרף. היא הצמידה את החץ לגרונו ודחפה אותו אל הקיר.
"עכשיו, על זה אני מדבר," הוא בחן את עיניה כמהופנט. "התשוקה הזאת שבוערת בעיני האוקיינוס שלך, השילוב המושלם בין אש למים, בין עוצמה לחיים, בין תשוקה לשליטה".
לבסוף ליילה התעשתה והשליכה גם את החץ אל הקרקע כשהפנתה אליו את גבה, מנסה להרגיע את כעסה. ידיה נחפרו בחוזקה בשערה ונשימותיה שבו לקצב רגיל.
צעדיו של ליאו נשמעו על האדמה הקשה כשהתקרב אליה בזהירות.
"נסיכה..." הוא מלמל כשאצבעותיו החליקו על ירכה. גבה נצמד לחזהו כמגנט והיא שידלה את עצמה לשמור על קור רוח כשחשה במגעו המפתה.
"ומה זה, ליאו?" עיניה ירדו אל אצבעותיו המתגרות. "הסחת דעת נוספת?".
היא ציפתה שהוא יצחק אך הרצינות שהופיעה על פניו הפתיעה אותה כל כך ולרגע היא לא הייתה בטוחה אם היא זו שגרמה לה לעצור את נשימתה, או שמא אלו שפתיו שהיו כל כך קרובות אליה כעת.
"לא, נסיכה, זה אמיתי לגמרי".
ובזאת הוא סובב אותה אליו ונישק אותה עמוקות. הפעם היא לא התנגדה אליו, הפעם היא לא פחדה, הפעם היא נענתה לשפתיו מידית ולקחה את זה צעד קדימה כשנתנה לו דחיפה קלה אל גדר השדה שמאחור.
היא התנחמה במגעו כשהרים אותה ורגליה נכרכו סביב אגנו. כשהוא התנתק ממנה כדי לבחון אותה, עיניה בערו בתשוקה ולמרות מאבקיה הפנימיים, היא ידעה שהייתה זקוקה לו.
הוא הוריד אותה והנחית נשיקות לאורך קו הלסת שלה. ידיה נחפרו בשיערו והיא קירבה את ראשו יותר כשנישק את צווארה. היא התכוונה לטפס על קצות אצבעותיה כדי להיצמד אליו לגמרי, אבל צעדים נשמעו מאחוריהם ושניהם התנתקו אחד מהשנייה.
פיטר התקרב אליהם, מבטו המבולבל והמאשים מסגיר את זה שחזה בנשיקה הסוערת שחלקו.
"את צריכה לבוא איתי עכשיו." קולו היה בהול כשדחק בהם להתלוות אליו. ליילה נשמעה לו והעבירה את ידה על שפתיה הנפוחות. "זה בקשר לאמבר, משהו קרה".
דאגה התפשטה במהירות בתוך ליילה והיא החישה את צעדיה בחשש שמא אחותה נפגעה.
הם הגיעו למסדרון הקומה השנייה בארמון. אמבר עמדה שם אחוזת טירוף, סוגרת ופותחת את דלת חדרה ללא הפסקה. עיניה נותרו תלויות באוויר, חלולות וריקות מהבעה ופיה מלמל מילים לא מובנות.
"אמבר." פתחה ליילה בשקט.
קול הצטרף אליהם מיד כשהגיעו ובחן את בת דודתו בדאגה. "מה קרה לה?".
"קיידן שלח מסר נוסף." אמר פיטר ופנה אל ליילה. "הפעם הוא רוצה אותך ואת אמאייה בְּיי. הוא דרש שתבואו אליו, לבדכן," הוא הדגיש את המילה האחרונה כשראה את דריכותו של ליאו. "ותביאו את החרב והאבן".
"או שמה?" שאל קול וניסה לתפוס את תשומת ליבה של אמבר, אבל זו נותרה מהופנטת והמשיכה לטרוק את הדלת ללא הפסקה.
"או שהוא יהרוג את אמבר." השיב פיטר בכבדות. "והפעם לצמיתות".
קול אחז בידיה של אמבר והרחיק אותה מהדלת. היא הרפתה את זרועותיה אבל מבטה נותר חלול.
ליילה התקרבה לאמבר וחיבקה אותה אך היא לא הגיבה אליה כלל, נראה שלא שמעה איש מהם. "אל תדאגי, אחות קטנה. לא ארשה שמישהו יפגע בך שוב".
היא פנתה לעזוב ודחקה בליאו להצטרף אליה. ליאו הלך לצידה אך ניסה להתנגד למעשיה. "מה את חושבת שאת עושה?".
"מצילה את אחותי." הפטירה והמשיכה לרדת במדרגות בלי להסתכל עליו בכלל.
"זאת משימת התאבדות." קבע ליאו וניסה לחסום את דרכה כשהגיעו לקומה שבה אוחסן השלל של ארקדיה. "תני לי ללכת במקומך".
"הוא ביקש שאני אגיע." ליילה עקפה אותו בחוסר סבלנות ונעמדה מול הדלתות העצומות. היא ניערה את המנעול מספר פעמים. "אני צריכה את עזרתך".
זה היה מנעול ארקדי שמכשפה הטילה עליו לחש הגנה לפני זמן רב. רק אלמנט אש של בן משפחת ריינס יכול לפתוח אותו כך שאוצרות ארקדיה היו מוגנים מכל אדם אחר.
"אני כבר לא יכולה להפעיל אש." הזכירה לו. הוא נד בראשו לשלילה וליילה נאנחה והתקרבה אליו. היא הניחה את אצבעותיה על זרועו והביטה בו בתחינה. "בבקשה, ליאו. היא כל מה שנשאר לי. אני לא יכולה לאבד אותה שוב".
"ואני לא יכול לאבד אותך".
"אני לא אתן לו לפגוע בי שוב, רק אתן לו מה שהוא רוצה ואעזוב. כוחות החרב גם ככה לא פועלים יותר." התעקשה.
"זה בדיוק העניין, ליילה. הם כן." במהירות רבה, ליאו שלף חץ שליילה כבר זיהתה כחץ הרדמה.
"ליאו, מה אתה –" החץ ננעץ בגרונה עוד לפני שהספיקה לעשות משהו. ראייתה היטשטשה וכל שראתה היה את ליאו פותח את המנעול בעזרת האש שלו וגונב את חרב האזמרגד.
***
דבר לא התנהל כמו שתכנן מאקו. הוא טעה, היה עליהם לחסל קודם את כת המכשפים האפלים ורק אז להתמודד מול קיידן. המכשפים האפלים המשיכו במשימתם והעצימו את כוחו של אדונם.
כשסיילה, הלנה ומאקו התמודדו מולו אמש, לא היה להם סיכוי לגבור עליו. גם העיתוי לא היה נכון, קיידן הרג עשרות אנשים בנשף הממלכות והשתמש בגופותיהם הלא מסומנות כדי להוסיף לכוחו. כלומר, הוא היה בשיא כוחו כשבחרו להתמודד מולו. לכן שלושתם עכשיו נכלאו בצריף עלוב באמצע היער. זאת אומרת, הוא וסיילה נכלאו בצריף, הם לא ידעו היכן הלנה נכלאה. קיידן עזב לפני שעות ואת כל הלילה הם בילו לבדם בצריף, ממתינים לגזר הדין.
סיילה התבוננה לכל עבר מספר פעמים כאילו היו בחלל עצום ולא במבנה קטן. המקום העלה בה זיכרונות ישנים, כנראה טובים. היא סיפרה למאקו שבנו את הצריף הזה כמקום מנוחה לבאים מרחוק שהגיעו למעיין כדי למלא דליי מים.
מטרים ספורים מפה היה המעיין הנצחי בו אחיה והיא מצאו את האבנים לפני כל אותן שנים. לדבריה, היא התלוותה אל אחיה מעט פעמים, זאת הייתה פיסת זיכרון מהזמנים בהם היו משפחה.
"מה אלו?" מאקו החווה בראשו אל הסימנים החרוטים על הקיר הצפוני של הצריף. שניהם נאזקו לקיר בישיבה על הרצפה כך שהמילים החרוטות לא היו קרובות אליהם, אך מאקו יכל לזהות שהשתייכו לשפה הטראית, גם אם לא הבין את משמעותן.
"בפעמים היחידות בהן התלוויתי לאחי, הפצרתי בו שננוח בצריף כדי להתאושש מהדרך הארוכה. בזמן הזה היה לי משעמם וחרטתי מילים יפות על הקיר." היא חייכה קלות כשנזכרה באותה תקופה ואז החוותה בראשה על המילים המפוזרות. "פירוש המילה לאר זה אהבה, פירוש המילה אפלו זה שמחה, פילט פירושה שלווה".
"ומה פירוש המילה הזאת?" הוא הצביע על מילה שנקראה כמילה 'אלטורין'.
"אחדות".
דלת הצריף נפתחה וקרני השמש הראשונות של הבוקר פרצו אל החדר הקטן. מולם נעמד קיידן במבט מרוצה במיוחד.
"אין לכם מושג איזה עיתוי מוצלח יש לכם כשבאתם הנה." עיניו ננעצו במאקו כאילו היה התשובה לכל שאלותיו. "כל מה שנותר לי הוא לחכות שהנבחרות יביאו את החרב והאבן אליי. ואז אני אוכל לשים קץ לחייה של הנערה העלובה האוחזת בכוח שהיה צריך להיות שלי כבר מזמן".
סיילה בהתחלה לא פצתה את פיה. היא נמנעה מלהישיר את מבטה אל אחיה הגדול ונשכה את שפתה בחשש גובר.
היא הייתה נותנת הכל כדי לחזור אחורה בזמן ולהיפטר מהאבנים. היא הייתה עושה הכל כדי להשאיר את המשפחה שלה כפי שהייתה ולא לאבד את אחיה. אנשים רבים שאפו לכוח של האבן, שאפו לכבוד ושליטה, אבל סיילה שהחזיקה בכל הדברים האלו רצתה רק דבר אחד ופשוט - משפחה.
"התגעגעתי אליך, אח גדול." היא העזה לדבר סוף סוף ונשאה את עיניה אל דמותו המאיימת. "אלפי שנים בנפרד ועדיין אתה לא מבין איזה מחיר האבנים האלו גבו מאיתנו. עזוב את האבנים, אנחנו לא זקוקים להן, בוא פשוט נחזור להיות משפחה כמו שהיינו לפני שכל זה התחיל".
קיידן הקשיב בתשומת לב לדבריה אבל כשסיימה הוא פרץ בצחוק כאילו היה בטוח שהתלוצצה.
"לא השתנית בכלל. הייתי מניח שאחרי שטעמת את הכוח של אבן המאגנה תעזי לדרוש עוד." השעשוע התחלף בכעס ואכזבה. "פחדת להשתמש בכוח שניתן לך, בניגוד אליי." הוא סחרר כישוף ירוק מהול בערפל שחור סביב זרועו. "יכולנו לעשות דברים גדולים יחד אבל פחדת. היית ונשארת פחדנית".
סיילה הסיטה את מבטה. לא כך היא דמיינה את המפגש המחודש עם אחיה. כנראה שגם היא קיוותה שהוא ישתנה ונחלה אכזבה.
"זה לא היה פחד, אלא חוכמה." מאקו יצא להגנתה. "לא היו אלו האבנים שהשפיעו על האופי שלכם, אלא הבחירות שלכם כיצד להשתמש בכוח שניתן לכם. סיילה ידעה מה כוחה מסוגל לעשות אבל בחרה להשתמש בו לטובה. היא העניקה אותו לילדיה לשם הגנה. היא השתמשה בכוחה לנתינה בעוד אתה רק לקחת, אף פעם לא ידעת שובע".
זעמו של קיידן התבטא ברעם שהרעים בחוץ ובשמיים שהאפילו. אפילו דרך החריצים בין העצים שהרכיבו את הצריף ניתן היה לראות את החושך שירד.
"סיימנו לדבר על דברי ההבל האלו. הגיעה העת לדבר על הדבר שלשמו התכנסנו כאן." אמר קיידן ושוב הפנה את מבטו אל מאקו.
הוא התכופף אליו והניח את ידיו על שתי רקותיו. עיניו של מאקו נותרו פקוחות אבל המציאות מולו השתנתה. בעיניו עלה חזיון, או זיכרון, הוא לא ממש היה בטוח.
חמישה אנשים עמדו במעגל סביבו. הם היו בראש צוק ליד יער. האדם שעמד בראש המעגל מלמל מילים בלי הפסקה ומאקו זיהה את המילים מיד. הוא נחרד לגלות שאותו אדם שמלמל את המילים היה הוא עצמו.
סביבו עמדו ארבעת הנבחרים - ליילה, אמאייה, פיטר וראנוס. הם הפעילו את האלמנטים שלהם שהשתלבו זה בזה. ככל שהגבירו את עוצמתם, האור הארגמני שבמרכז המעגל נהיה ברור יותר. הטקס המשיך עד שאבן המאגנה נוצרה כולה מעליהם.
עיניו עברו בתשומת לב יתרה על כל אחד מהנבחרים. האוויר של פיטר התעופף סביבו בשלווה מוזרה, האש של אמאייה התרוצצה בפראות ובחוסר שליטה, ראנוס הפעיל בזריזות את סופת החול שהתלפפה סביבו והמים שליילה הפעילה היו בהולים, לחוצים בדיוק כמוה.
צחוקו של קיידן נשמע באוזניו. "עמדתי להרוג אתכם, אותך ואת נבחר האוויר." אמר קיידן והפסיק את הזיכרון. "מזל שאשתך היפיפייה עצרה בעדי מלעשות את זה. אילו רק הייתי יודע מלכתחילה שאתם המפתח לשחרור הקסם הטמון באבן לא הייתי מסמן אתכם כמטרה." כעס התגנב לקולו כשהמשיך בדבריו. "אחרי שהרגה למעני את חמישים הסקנדים האלו, אתה היית הבא בתור. כבר אז היא החלה להילחם בכישוף הנאמנות שלי. הנאמנות שלה אליך חזקה יותר." הוא כיווץ את מצחו בזעם. "חבל שהיא הייתה צריכה לשלם על כך בחיי הילד שלכם".
מאקו רכן במהירות קדימה והשתולל באזיקים שכלאו אותו. אם רק היה יכול היה מעלה את המכשף באש. הוא פגע באשתו ובילד שלו ומאקו אפילו לא יכל להגן עליהם. כל מה שעשה היה כדי להגן על ליילה מפניו ובסוף היא נפגעה קשות מבלי שבכלל ידע על כך.
"הוא היה מת בכל מקרה כשהיית הורג אותה כדי ליצור את החרב שלך." מאקו סינן מבעד לשיניים חשוקות. "שיקרת לה וניצלת אותה".
"אני הרבה דברים אבל שקרן אני לא. ליילה תמות כשאצור את החרב, אבל תכננתי להקים אותה לתחייה, יחד עם התינוק שברחמה".
"למה?" הרי תפקידה של ליילה ביצירת החרב הוא רק הענקת דמה.
"כל מלך זקוק למלכה." חייך קיידן. "היא יכלה להיות שליטה נפלאה אם רק הייתה מסכימה לעמוד לצידי".
מאקו נגעל רק מעצם המחשבה של ליילה ליד המכשף הזה. הוא טעה, היא לא הייתה מתאימה לו, היא טובה מדי בשבילו ולעולם לא הייתה מסכימה לשתף איתו פעולה. קיידן זיהה את התכונות הטובות של ליילה שהפכו אותה לשליטה טובה - האומץ, הנחישות, המוכנות לעשות כל דבר למען עמה. אבל הוא לא ידע שאלו הן בדיוק התכונות שיגרמו לה לנסות לעצור אותו עד שתצליח.
הוא נחר בבוז והזכיר לקיידן שהוא עדיין זקוק לה ולאמאייה, גם לאחר שיצור את החרב. הוא צריך את כל הנבחרים כדי לשחרר את כוחות האבן לאחר שיהרוג את הלנה.
"לא, אני צריך מישהו עם אלמנטים טהורים כשל הנבחרים. לכן היא פה." הוא החווה בראשו אל אחותו וסיילה התכווצה במקומה כשהבינה שיכריח אותה להשתתף בתוכנית שלו. "אני מניח שאשתך תהיה כאן בקרוב עם החרב שלי, אבל לפי הבנתי היא לא יודעת היכן נמצאת אבן האזמרגד. מאחר שאתה מגן האבנים, אני צריך שתמצא את הדרך אליה".
"האבנים?" שאל מאקו בתהייה וכשהציץ בפניה של סיילה הוא הבחין שהיא מבולבלת בדיוק כמוהו. הרי הוא המגן של אבן המאגנה בלבד, כיצד יוכל למצוא את האבן השנייה?.
"האבנים קשורות זו בזו, הן מקור כוח גדול יותר שאתם בכלל לא מבינים." קיידן נאנח כאילו שניהם היו ילדים שלא הבינו כלום מהחיים שלהם. "האבנים הן אלו שבחרו בך להיות המגן שלהן, לא אחותי".
סיילה נראתה מופתעת בדיוק כמוהו. היא הייתה בטוחה ששלטה באבן שלה אבל כל הזמן הזה האבנים שלטו בכולם. הן אלו שבחרו במאקו כמגן על אף שסיילה הייתה משוכנעת שהיא זו שבחרה בו.
אבל מאקו נכשל בלהגן על אבן המאגנה  הוא לא יעשה את אותה טעות עם אבן האזמרגד. "אם כך עליי להגן גם על האבן הזו מידיך החמדניות".
"הו, באמת? ומי יגן עליה?" קיידן שלח כישוף אל סיילה והיא התחילה להתפתל במקומה. "זוכר את הנחשים הנחמדים שהכישו את אחיך ואשתך? הרעל שלהם נמצא עכשיו בגופה של אחותי הקטנה. אם לא תתחיל לדבר עכשיו, אני אכפיל את הכמות של הרעל בכל פעם עד שהיא תרצה לעקור את ליבה ממקומה מרוב סבל".
מאקו נחרד וניסה לתפוס את עיניה של סיילה אך היא לא הפסיקה להשתולל במקומה, מקווה שהכאב יפסק. קיידן אמר בפעם הקודמת שהרעל הזה מתפשט באיטיות אך נראה שהוא השפיע על סיילה באופן אחר.
"אתה מבלף." אמר מאקו בתקווה. "היא אחותך, עם כמה שאתה רע, אתה לא תפגע בה ככה".
קיידן נחר בבוז. "כבר פגעתי בה הרבה בעבר. צדתי אותה במטרה להרוג אותה ובסוף גם הרגתי אותה, ואין לי בעיה לפגוע בה שוב".
מאקו כיווץ את עיניו בחשש כשחזה בסבל של הנערה המסכנה. לא הגיע לה כל הרוע הזה, כל מה שרצתה היה חיים רגילים. היא אולי בת אלמוות והרעל לא יהרוג אותה אבל הוא בהחלט גרם לה לסבל.
סיילה יבבה ודמעות יצאו מעיניה. כשקיידן הטיח את ידו באוויר והעצים את כישופו, היא צרחה בכאב.
דלת הצריף נפתחה במהירות וקאסיה בְּיי נכנסה בדאגה. אמאייה כבר סיפרה לו הכל על זה שאחותה עוד חיה אבל זה עדיין הפליא את מאקו לראות אותה.
פיה נפער כשפגשה במאקו ואז בסיילה המתענה. היא תפסה בידו של קיידן ונדה בראשה בכעס, כנראה מבקשת ממנו להפסיק.
'עזוב את הנערה המסכנה במנוחה!' אותיות האש שלה הפצירו בו וקיידן נאנח בתבוסה והניף את ידו. גופה של סיילה נרגע והיא התיישרה במקומה, מנסה לנגב אגל זיעה שנזל על מצחה. 'אתה תקבל את מה שאתה רוצה'.
קאסיה החוותה בראשה אל פתח הצריף בו נעמד אדם נוסף.
מאקו לא יכל להיות מופתע יותר כשראה את אחיו עומד בפתח. הוא לא היה אסיר כמוהם, כלומר הוא הגיע מרצונו. עיניו פגשו בשל מאקו ושפתיו יצרו את המילים 'אני מצטער'.
הוא העמיד מולו את חרב האזמרגד ורק עכשיו מאקו הבין מה הוא מתכוון לעשות.
"אני כאן כדי להציע לך עסקה".