האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 19 עסקה עם השטן

ברגע שחצו את הגבול של ארקדיה עם אסטרדה, מזג האוויר התחלף בחדות. השמיים הבהירים התקדרו, השמש התחלשה ככל שהתקדמו בדרכן והרוח הפכה מקפיאה.
ליילה לא ידעה מי מהשתיים הייתה עצבנית יותר, היא או אמאייה. לאחר שהשפעת חץ ההרדמה פגה, ליילה נתקלה בקול ובאמאייה. הם היו בטוחים שהיא כבר עזבה אל קיידן כדי לעמוד בצד שלה בעסקה.
היא סיפרה להם על בגידתו של ליאו ואמאייה הייתה מופתעת בדיוק כמוה. הוקל לליילה לדעת שלפחות את מיקומה של אבן האזמרגד ליאו לא ידע. הוא ניסה לחלץ ממנה את המידע הזה כשהתאמנו יחד מוקדם יותר הבוקר, אבל למזלה היא בעצמה לא ידעה היכן נמצאה האבן.
קול גילה לה שאמבר הפקידה את האבן בידיו כי מכולם הוא היה הכי פחות מעורב בכל הסיפור ולכן גם זה שכנראה לא יחפשו אצלו. הוא הציע להצטרף אל אמאייה וליילה בדרכן לקיידן אך ליילה התעקשה שהוא צריך להישאר עם אמבר ולוודא שקיידן יעמוד בחלקו בעסקה.
ליילה שנאה את העובדה שליאו תמרן אותה והיא לא הבחינה בכך, היא לא חשדה בו אפילו לרגע. היא לא האמינה שכל הזמן הזה היא באמת בטחה בו והאמינה שהשתנה. הוא שיטה בה במשך כל הזמן. עצביה בערו והיא נשבעה שהוא ישלם על בגידתו כשתפגוש בו שוב.
"צריך לפנות פה." אמאייה כיוונה אותן בעזרת המפה. סת' ביצע את כישוף האיתור על המפה הזו וכשליילה העיפה בה מבט היא הבינה שלא היה לה מושג כיצד לקרוא אותה.
"תודה לאל שהצטרפת אליי, הייתי אובדת בדרך בלעדייך." אמרה ליילה והצליחה להעלות חיוך משועשע על שפתיה של אמאייה.
"ואני חשבתי שאת תשתפרי בניווטים עם הזמן".
לאמאייה הייתה משימה משל עצמה, היא התכוונה להחזיר את אחותה. קיידן לקח אותה איתו בנשף הממלכות וראנוס הזריק לאמאייה חומר הרדמה כך שלא יכלה לעשות דבר נגד זה.
"אני מצטערת." פתחה ליילה. "כשהייתי נתונה לכישוף של קיידן אמרתי לך דברים נוראיים, פגעתי בך".
לא נראה שאמאייה התרגשה מזה יותר מדי, כנראה היא כבר הבינה שליילה לא ממש הייתה עצמה. "התנצלותך מתקבלת, בתנאי אחד." היא הציצה בליילה.
"כל דבר".
"שאת מודעת לעובדה שאם היינו מנהלות דו קרב הוגן, הייתי מנצחת אותך ברגע".
ליילה פרצה בצחוק ורק עכשיו הבינה כמה התגעגעה אל אמאייה כשלא הייתה בארמון זמן רב כל כך. היא יכלה להפוך את המצב הקודר ביותר למשעשע.
"כמובן." הסכימה איתה ליילה בלב מלא. היא כבר ראתה את אמאייה נלחמת במיטבה ותמיד ייחלה שהיא לא תהיה הצד שנלחם מולה.
אבל ליילה לא הרגישה שעשתה מספיק, אמאייה אולי התנהגה כאילו זה לא הטריד אותה, אך הדברים שליילה אמרה כן השפיעו עליה כי היא חשבה עליהם בעצמה. מניסיונה כאחות גדולה, היא ידעה שלפעמים הדרך בה ראתה את עצמה והדרך בה אחותה רואה אותה הייתה שונה לחלוטין.
"אחותך מעריצה אותך, את יודעת?" העירה ליילה.
אמאייה נחרה בבוז והחישה את צעדיה. "באמת? כי עד עכשיו נראה שהיא שונאת אותי. היא לעולם לא תסלח לי על מה שקרה".
ליילה ניסתה להשיג אותה בצעדיה, היא נעמדה מולה וחסמה את דרכה כך שנאלצה לעצור ולהקשיב לה. לעזאזל, אמאייה מהירה מדי.
"היא פשוט אבודה, ומבולבלת." תיקנה אותה. "אבל היא ממש מעריכה אותך." אמאייה נאנחה והשפילה את ראשה, אך לא נראה שהשתכנעה. "ועכשיו שאת יודעת שהיא לא מתה מהאש שלך, את לא צריכה לפחד מלהפעיל את האלמנט".
"את לא יודעת איך זה עם אש. כל כך קל לאבד שליטה." אמאייה קפצה את אגרופיה ונראה שאפילו עכשיו היא עוד נאבקת כדי לשמור על שליטה. "אם סיילה צודקת והשמדת אבן המאגנה באמת תעלים את הקסם האלמנטלי, אני אהיה הראשונה שאפעל כדי להשמיד אותה כשהחרב הזו תיווצר סוף סוף".
ליילה הרהרה בדבריה ורק עכשיו הבינה שאמאייה והיא לא כל כך דומות אחרי הכל. אמנם שתיהן אוהבות להילחם, אך ליילה מעריכה את האלמנט שלה יותר מכל דבר אחר שניתן לה ואילו אמאייה סולדת מהאש. גם בזמן הקצר בו ליילה אחזה באלמנט האש של בנה, היא נהנתה מכל רגע, היא נהנתה מהעוצמה שהעניקה לה האש.
"למען האמת, אני כן יודעת. היה לי אלמנט אש לזמן קצר." הזכירה לה וניסתה בכל כוחה לא לחשוב על הסיבה שבגללה כבר אין לה את האלמנט הזה יותר. כי אז היא תחשוב על מות בנה ולא תוכל לשלוט בדמעותיה. "ואהבתי את האש, הנחתי לה להוביל אותי במקום לשלוט בה בעצמי. אבל נראה שאת עושה עבודה טובה יותר מפעם, כנראה בזכות המורה שהיה לך".
מצחה של אמאייה התכווץ בכעס כשהיא עקפה את ליילה והמשיכה ללכת. "אל תזכירי את ראנוס בכלל".
מאז נשף הממלכות בו ראנוס הסגיר את קאסיה בְּיי לקיידן, אמאייה צעקה עליו בכל פעם שפגשה בו עד שליילה כמעט האמינה שהיא שונאת אותו.
"הוא רק ניסה להגן עלייך." הסבירה ליילה. "גם אם בדרכו המעוותת, הוא אוהב אותך." על אף שדבריה הכעיסו את אמאייה, ליילה הבחינה שהיא מפנימה אותם ומאזינה לה בקשב רב. "אני לא מבינה איך עד עכשיו לא הבנתי כמה שניכם מתאימים זה לזו. הוא לא היה מוכן להשתנות בשבילי, אבל בשבילך הוא מנסה. גם אם את לא רואה את זה, אני רואה כמה הוא אוהב אותך".
לאמאייה לא ניתן רגע לעכל את דבריה, כי בשנייה שזרד נדרך מאחוריהן, שתיהן הניפו את נשקיהן.
"הירגעו, בנות, זה רק אני." ליאו הופיע מולן.
אמאייה הנמיכה את קשתה אבל חרבה של ליילה עוד נותרה שלופה. הייתה זו החרב מסט החרבות שהביא לה ליאו ליום הולדתה. אצבעותיה התהדקו על סמל אסטרדה החרוט על הניצב, את החרב עם הסמל הארקדי היא הותירה בארמון. היא כבר לא האמינה באיחוד בין ארקדיה לאסטרדה כפי שליאו ניסה להוכיח לה כשהעניק לה את החרבות וגם לא בטחה יותר בבני המלוכה הארקדים. המלך הראשון עזב אותה לבדה והשני בגד באמונה. היא לא סמכה על בני משפחת ריינס, לא עוד.
ללא היסוס, ליילה הסתערה על ליאו. הרפלקסים שלו פעלו והוא שלף את חרבו במהירות, להבי שתי החרבות נפגשו וכשליילה ניסתה להלום בו, ליאו חסם את חרבה כל פעם מחדש. היא השליכה את החרב על הקרקע והתכופפה כדי שחרבו לא תפגע בה. כשדחפה אותו בחוזקה אל העץ, אמאייה משכה אותה ממנו.
ליילה התנערה מאחיזתה והתכוונה להסתער עליו שנית אך פיצוץ אש חצץ בין שניהם וליילה כבר למדה שזאת הדרך של אמאייה להביא לשקט.
"הוא בגד בנו, אמאייה!" רטנה ליילה כאילו ביקשה ממנה רשות להסתער עליו שוב.
"ואני רוצה לשמוע את הסיבה שלו." פניה החמיצו. "כי ליאו שאני מכירה לא היה יורד נמוך כל כך".
"מניין לך לדעת?" ליאו פצה את פיו ובהחלט נראה אשם. "כבר ירדתי כזה נמוך בעבר כשניסיתי להשיג את אבן המאגנה." הוא יישר את מדיו המלכותיים ועקף אותן. פניו נאטמו מכל רגש והגבר שנישק את ליילה הבוקר בתשוקה עזה כל כך, נעלם כלא היה. "אם אתן רוצות להגיע אל קיידן, תצטרכו לעקוב אחריי. אלא אם כן אתן מעוניינות לשפד אותי, לא להגיע אל קיידן ובכך להפקיר את אחיותיכן?".
ליילה נעצה חזרה את החרב בנדן אבל עיניה לא זזו ממנו והסלידה ממנו רק גברה ככל שהמשיכו בדרכם. הן צעדו אחריו וליילה איבדה תחושה באצבעותיה שלפתו את ניצב החרב כל כך חזק.
היא נזפה בעצמה על כך שהתמסרה אליו הבוקר, היא באמת ובתמים האמינה שהשתנה והחלו לצוץ בתוכה רגשות כלפיו. את כל החודשים האחרונים הוא בילה בלטפל בה, בלדאוג לה ובלהקשיב לכל חששותיה ופחדיה.
"אז עכשיו אתה עובד בשביל קיידן?" שאלה ליילה בזלזול. "כמה עלוב עוד אתה יכול להיות?".
"אני לא עובד בשביל קיידן, אני עובד עם קיידן." השיב ולא טרח להסתכל אליה לאחור. "בתמורה לכך שאביא אתכן אליו יחד עם החרב והאבן הוא יעניק לי את מבוקשי".
צריף נגלה מול עיניהם והם התקדמו אליו בזהירות.
"ואני מניחה שמבוקשך לא השתנה, אתה עדיין רוצה את הקסם הטמון באבן המאגנה".
ליאו לא ענה ואגרופיו נקפצו משני צידי גופו בחוסר סבלנות.
"כנראה שתאלצי לחכות כדי לגלות, לא?" קול שנוא אחר נשמע מימינם וזעמה של ליילה בער בה כשפגשה בפניו של קיידן.
גם אמאייה הצטרפה לכעסה והפעם היה זה תורה של ליילה לרסן אותה. היא עדיין הייתה זקוקה לעזרתו של קיידן כדי לרפא את אחותה מהכישוף שהטיל עליה. לא משנה כמה רצתה לרסק את עצמותיו, זה יאלץ לחכות.
"תחזיר לי את אחותי!" דרשה אמאייה. "ותסיר ממנה את כישוף הנאמנות שלך או מה שזה לא יהיה שגורם לה להיות נאמנה לך".
קיידן הביט אל קצה הצריף וקאסיה בְּיי פסעה לעברו. 'אני כאן מרצוני.' היא פנתה לאמאייה באותיות אש. 'קיידן לא הטיל עליי שום כישוף, אני פה כי אני רוצה להיות פה'.
"ותבחרי בו על פני משפחתך?" קולה של אמאייה נסדק בכאב.
'קיידן היה המשפחה שלי בשנים האלו. אני אוהבת אותך, אמאייה. אבל כרגע אני עוד צריכה להתרגל לעובדה שאת חיה ולא באמת מתה כמו שחשבתי כל השנים'.
קיידן החווה בראשו לפינה מרוחקת וקאסי הובילה את אחותה למקום פרטי בו יכלו לשוחח.
"עקבתי אחרי ההוראות שלך, רפא את אחותי." אמרה ליילה ונראה שרק עכשיו קיידן נזכר בנוכחותה.
"הראי לי את האבן." הוא פקד.
ליילה הכניסה את ידה אל כיס חולצתה ואילצה את עצמה לנשום באיטיות. מפה לא תהיה דרך חזרה. כל מה שהם נלחמו כדי למנוע כעת יתפוצץ להם מול הפנים אם תעניק לו את האבן. היא אפילו לא טרחה להעיף מבט בליאו העומד לצידה, היא כבר לא ציפתה לעזרה שלו. היא הניעה את עיניה אל אמאייה שעוד שוחחה עם אחותה בצער והבינה שגם לו צי של אלמנטורים היו עומדים כעת לצידה, לא הייתה להם אפשרות לגבור על קיידן.
היא הציגה את האבן מול עיניו. הוא צמצם את המרחק ביניהם במהירות, ידיו התכוונו לאחוז באבן הירוקה אך ליילה הרחיקה אותה מיד.
"הייתה לנו עסקה, זוכר?" שאלה וקולה הפך תקיף. "רפא את אחותי עכשיו או שאתה יכול להיפרד מהאבן היקרה שלך".
קיידן נאנח אך ליילה יכלה להישבע שלפני כן הוא חייך בהתרשמות. הוא עצם את עיניו וכישוף ירוק נבע מכפות ידיו כשמלמל מילים בשפה הטראית. כשקיידן תיעל את הקסם מהאבן, היא עקצצה בידיה של ליילה, מגעה חשמל וליילה שמטה אותה אל הקרקע.
"זה נעשה." הודיע קיידן כשפקח את עיניו.
הוא התכופף כדי לקחת את האבן מהאדמה אך רגלה של ליילה כיסתה אותה והיא הטיחה אותו לאחור בגל מים. גם אם התעצבן מהפעולה שלה, קיידן לא הראה את זה כשזקף את גבו ונעמד ליד הצריף.
"אתה לא באמת מצפה שאאמין לך ללא הוכחה, נכון?".
"בסדר, מלכה עקשנית. אני הולך להביא את ההוכחה שלך." צחקק קיידן כאילו כל זה היה חלק ממשחק.
ברגע שנכנס אל הצריף, ליילה כרעה על ברכיה והרימה את האבן. נעליים שחורות הופיעו מולה וכשנשאה את עיניה, ליאו הושיט לה את ידו לעזרה. מצחה התכווץ בכעס כשהיא קמה בכוחות עצמה וסטרה ללחיו.
"לך לעזאזל, ליאו." הפטירה והתרחקה ממנו. היא הסתובבה ופגשה בקיידן שיצא עם דמות אזוקה. "מאקו." ליילה מלמלה בהפתעה.
חתך עמוק עיטר את מצחו, בגדיו היו מאובקים וכשהרים את מבטו, ליילה לא יכלה שלא לרוץ אליו. היא נדחקה בין זרועותיו כשקיידן התיר את האזיקים. היא חשבה שלעולם לא תרצה עוד בקרבתו, אבל כרגע המגע שלו היה כל כך מנחם אחרי כל מה שעברה לאחרונה. היא חשה מוגנת בין זרועותיו והוא היה פיסת הזיכרון היחידה שנותרה ממה שהיה לה לפני שהכל הסתבך.
ליבו הלם בקרבו וליילה הבחינה באימה בפניו כשהתנתק ממנה. "לא, לא!" הוא שב ואמר. "מה את עושה פה, את לא –".
"–מאקו?" אמאייה הצטרפה אליהם אך קאסיה נעלמה בין העצים ועזבה את המקום.
"אמאייה, אתן לא אמורות להיות פה!" הוא הזדעק.
ליילה לא הבינה למה התנהג כך וגם לא נראה שהוא מתכוון להסביר. נראה שהיה בשבי כבר מספר ימים ולפי התבוסה בעיניו, היא הניחה שהתוכנית שלו להפלת קיידן לא צלחה. כלומר קיידן ישיג את מבוקשו כשתביא לו את האבן.
"השאירו את הדיבורים לאחר כך." קטע אותם קיידן ועיניו נחו על מאקו. "עכשיו, תהיה מגן טוב ותתקשר עם נבחר האוויר. הוא אמור לדווח לך שאמבר סאטו מרגישה בסדר גמור".
מאקו נראה מבולבל אך ליילה הנהנה פעם אחת כדי שיעשה את זה. הוא נשך את שפתו בעצבנות ועצם את עיניו. ליילה הסירה את ידה מזרועו כשהבחינה שהייתה קרובה אליו מדי והחולשה השתלטה עליה.
"אמבר נרפאה." מאקו פקח את עיניו שעוד היו מבוהלות אבל ליילה הרשתה לעצמה לחייך בהקלה. היא לא הצליחה להתנגד לדחף לחבק את מאקו ולחוש את הנחמה המוכרת, אך גופו נותר נוקשה והוא הרחיק אותה ממנו והביט בה בצער. "את לא אמורה להיות פה, ליילה. כל מה שעשיתי היה כדי להגן עלייך, כדי להרחיק אותך ממנו ועכשיו באת מרצונך".
"לא הייתה לי ברירה, הוא איים על אמבר," מיהרה להסביר וניסתה להתעלם מהכאב שהקרבה ביניהם גרמה לה. "אני לא מבינה, על מה אתה מדבר? ממה ניסית להגן עליי?".
"הו, וואו." אמר קיידן. "לא סיפרת לה?".
ליילה העבירה את עיניה בין השניים. "לא סיפר לי מה?".
"המגן היקר שלך בחר להימנע מייעודו כמגן אבן המאגנה והתמקד בלהגן על האישה שהוא אוהב." התחיל קיידן והחליק את ידו על האוויר. אותיות מכושפות יצרו משפט שהופיע באוויר ואמאייה וליילה התקרבו כדי לקרוא את המילים.
החרב מקורה בדם האדום ובדם הכחול
את הנצח תשלול והעוצמה תאזל
מה שניתן יכול להילקח
אך מה שנלקח כבר לא ישוב
"ומה בדיוק זה אומר?" אמאייה ביטאה את השאלה שחלפה בראשה של ליילה.
קיידן חייך בערמומיות אך ליאו ענה במקומו. "זה אומר שכדי ליצור חרב שנוטלת עוצמה ואלמותיות, נדרש דמן של הנבחרות המייצגות את התכונות האלו." ליאו קפץ את אגרופיו וליילה לא הצליחה להבין מדוע הוא עצבני כל כך. "כל טיפה מדמכן".
ההבנה הכתה בשתיהן וליילה האדימה כשהבינה מדוע קיידן כל כך התעקש ששתיהן יבואו הנה. היא העיפה מבט במאקו והתחילה להבין מדוע ניסה כל הזמן הזה להרחיק אותה ממנו. הוא רצה שתפסיק לנסות ליצור את החרב כי היא תביא למותה.
הם רצו להשתמש בה כדי להרוג את קיידן ולהסיר את האלמנטים המנוגדים שלהם באמצעות כישוף אפל של סת', אך מאקו ידע שכדי ליצור את חרב האזמרגד ולהרוג את קיידן, ליילה תצטרך להיהרג בעצמה. ליבה נכמר בכאב כשהבינה שהוא העדיף שהיא תשנא אותו ותשחרר אותו מאשר שתדע את האמת ותחיה בצער.
"אתה ידעת את זה כל הזמן הזה?" היא פנתה אל ליאו ותחושת הבגידה שלה התחלפה בבלבול. "אני יודעת שאת האהבה שלך אליי זייפת כל הזמן הזה, אבל את אמאייה אתה באמת אוהב. אתה מוכן להקריב אותה כדי להשיג את מבוקשך?".
ליאו התעלם משאלתה ופנה אל קיידן. "למה שלא נסיים עם זה כבר?".
***
קיידן העמיד את הנבחרות זו לצד זו. החרב נחה מולן וקיידן החל בכישוף שלו, בליווי שלושה מכשפים נוספים. ערפל שחור מילא את הצריף הקטן ומאקו וסיילה הביטו בסלידה במכשפים האפלים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי לרצות את אדונם.
שניהם נאזקו שוב לרצפת הצריף וגופו של מאקו היה נוקשה לצד שריריו המתוחים. ליילה התחמקה ממבטו והוא ידע שיכאב לו לצפות במה שהולך להתרחש אך הוא היה מוכרח להביט בה בפעם האחרונה. הוא לא האמין שאחרי כל מה שהקריב, הוא יאבד לא רק אותה אלא גם את אמאייה. לא יכול להיות שככה הכל יגמר.
מאקו ייחל בכל ליבו שהיה זה רק עוד חזיון מטופש אבל זה היה אמיתי לגמרי. במקום הגבר הנמוך שראה בחזיון, היה זה ליאו שהגיש לקיידן את הסכין.
הוא אחז בסכין עוד שניות ספורות כאילו עומד להתחרט על מעשיו. "רק אל תשכח את העסקה שלנו".
"כמובן שלא." השיב קיידן בחוסר סבלנות וליאו הושיט לו את הסכין. אחיו הבכור לא העז להביט בנערות שהוביל אל מותן ומאקו לא הבין מתי אחיו הפך להיות אכזרי כל כך. הוא היה משוכנע שהוא מאוהב בליילה, הוא אפילו כעס עליו על זה, אך כל זה היה תמרון כדי להשיג את הקסם של אבן המאגנה. איך הוא יכל להוביל את אמאייה אל מותה? ואיך הוא יכל לאלץ את מאקו לצפות במותן?.
אמאייה העיפה בקיידן מבט נרגז כשחתך את מפרק ידה ואיום נשקף מעיניה החומות. "שמור על אחותי כשלא אהיה פה. למרות שעדיף לה לחיות רחוק מחלאה כמוך, אתה היחיד שעוד נותר לה".
קיידן הנהן ברצינות גמורה כאילו הטילו עליו את משימת חייו. הוא עבר אל ליילה והיסס. "היו לי תוכניות גדולות עבורך, מלכתי." הוא ליטף את שערה והיא נחלצה ממגעו כמו מארס של נחש. "יכולת לשלוט לצידי, יכולת לשרת אותי כמלכה שלי".
"תודה, אני כבר מעדיפה למות מאשר לסבול את הנוכחות שלך עוד רגע אחד." השיבה בארסיות והושיטה את ידה מבלי להעיף בו מבט נוסף.
קיידן חתך את ידה וקירב אותה אל מעל החרב. מאקו עצם את עיניו בחרדה גוברת כשדמן טפטף על החרב. כשפקח שוב את עיניו, קיידן חתך הפעם את כף ידו ומלמל משהו.
"זה לא היה חלק מהחיזיון." לחש מאקו לסיילה.
סיילה צמצמה את עיניה והתרכזה במילים שהוציא אחיה מפיו. היא נשפה בהקלה ואחזה לעידוד בידו האזוקה של מאקו. "אל תדאג, מלכי, יהיה בסדר".
מאקו גלגל את עיניו למשמע התמימות והאופטימיות המעצבנת שלה. אשתו לשעבר וחברתו עומדות להירצח מול עיניו, קיידן הולך להשיג את מבוקשו, אחיו בגד בו ואיכשהו סיילה מאמינה שיהיה בסדר. החיוביות שלה לפעמים הייתה חסרת הגיון ובלתי נסבלת.
קיידן אחז בידה של ליילה והטיל את הדם הניגר ממנה על כף ידו המדממת, מיד אחר כך עשה את אותה פעולה עם אמאייה.
"מה אתה עושה?" שאלה אמאייה שהבינה שזה לא חלק מהטקס.
"מקיים את הבטחתי למלך שלך." הוא החווה בראשו אל ליאו. "אני מצטער על מה שאני הולך לעשות".
אמאייה לא הספיקה להגיב כשהוא נעץ את הסכין בבטנה והיא נפלה ארצה, גופה איבד סימני חיים במהירות. מאקו ניסה להחניק את דמעותיו והשתולל כדי להיחלץ מהאזיקים.
קיידן נעמד מאחורי ליילה שהביטה בזעזוע בגופתה של אמאייה. היא התנשפה ונעה בחוסר נוחות במקומה.
"מתחילה לפחד ממני, הוד מלכותך?" קולו של קיידן לחש לאוזנה. "האמיני לי שזה יהיה עצוב לי לקחת את החיות הזו שבך, את היופי הטהור הזה. להתראות, יפיפייה".
"לא!" צעק מאקו.
אך זה היה מאוחר מדי. הסכין עברה לרוחב גרונה של ליילה. אישוניה התגלגלו בארובותיהן כשלבסוף התמוטטה על רגליה.
מאקו מיהר להסיר את עיניו מגופה השותת דם והדמעות הרטיבו את לחייו.
כעס ורצון לנקמה בערו בו והוא ניסה להיאחז ברגשות האלו כדי לא להישבר ולהיכנע לצער.
קיידן הניח את אבן האזמרגד בניצב החרב וחייך באושר כשהחרב ריחפה מולו ונמשכה אל כף ידו. היא נראתה מהודרת כל כך. הניצב שלה יוצר מחומר שקוף ומבריק וקושט בעיטורים זהובים. הלהב בהק בצבעי אזמרגד זוהרים וניצוצות ברק ניתזו סביבו. הנשק האולטימטיבי להריגת מישהו בעל קסם מהאבן. סיילה התכווצה במקומה כשנזכרה שהנשק יכול לשמש גם נגדה. הוא כבר הרג אותה בעבר.
דלת הצריף נפרצה בגל מים ולולאת אוויר משכה את קיידן החוצה. ליאו שלח להבת אש אל שלושת המכשפים שצרחו באימה. הוא מיהר לכרוע לצידה של אמאייה ובחן את פצעה העמוק שעוד הוציא דם. לאחר מכן עבר אל ליילה וליטף את שערה כשהעביר אותו אל מאחורי אוזנה. הוא נשק למצחה ומלמל שהוא מצטער.
עכשיו הוא פנה אל מאקו וסיילה ובמהלומה אחת, התיר את אזיקיהם בחרבו. "אתה צריך להוציא אותה מפה!" הוא החווה בראשו אל ליילה. "החזר אותה לארמון וטפל בפצעיה. לאחר מכן תבריח אותה הכי רחוק שאפשר, אפילו תצאו מאלקדר אם זה הכרחי".
"על מה אתה מדבר?!" מאקו קם במהירות וניסה לעקוב אחרי דברי אחיו. "אתה לא יודע בוודאות שהתליון שלה יעבוד שוב".
ליאו העמיס את אמאייה על זרועותיו והציץ בחלון. הלנה טאק היא זו שנלחמה כעת בקיידן, היא הצליחה להשתחרר מכלאה וניסתה להוציא את תוכניתם לפועל פעם נוספת, אך קיידן החזיק בנשק שיכול לבטל את עוצמתה כך שסיכוייה קטנו בהרבה.
"אני לא מדבר על התליון, אח קטן." אמר ואז פנה לסיילה. "אני מניח שאת תוכלי להסביר לו".
מאקו העביר מבטים מבולבלים בין השניים כשסיילה הנהנה לאישור. מאקו הרים בעדינות את גופתה של ליילה והסתכל לכל מקום מלבד עליה. הם יצאו החוצה ונעמדו מאחורי הצריף כדי לתפוס מחסה מהקרב בין קיידן להלנה.
ליאו הניח את אמאייה על הקרקע. "אני מציע שתשתמשי באלמנט האדמה שלך בדרך חזרה לארמון." הוא הורה לסיילה. "רפאי את הפצעים שלהן ואז תברחו".
ליאו פסע קרוב יותר אל הקרב בו השניים הטיחו מהלומות אחד על השנייה. הלנה התחמקה פעמים רבות מהחרב הרצחנית, אך לפני שסיילה לקחה אותם משם, מאקו הספיק לצפות בחרב משסעת את בטנה. הלנה כרעה על ברכיה, אש ומים מסתחררים סביבה ונעלמים באוויר. קיידן חייך ברשעות וערף את ראשה ברגע אחד.