האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 21 לסיים את מה שהתחלנו

"אני לא מבינה איך אתם מצליחים לעשות את זה כל פעם." אמרה ליילה לאחר שמכשף המסדר הצעיר העתיק אותם ליער באסטרדה.
היא חוותה את כישוף ההעתקה פעמים ספורות וכבר לא חיבבה אותו במיוחד. כשהערפל הירוק נשא אותה ממקום למקום, תחושה משונה אפפה אותה, כאילו מישהו פירק את גופה לחלקים וחיבר אותו מחדש. זה לא היה כואב, זה פשוט היה מוזר לגמרי.
היא הניחה את ידיה על רגליה והתנשפה כאילו סיימה לרוץ יער שלם. הבחילה עלתה בה שוב והסחרחורת תקפה אותה. היא הסדירה את נשימותיה וניסתה להתרגל לשינוי האקלים הקיצוני. בעבר נדרשו לה מספר שניות להתרגל לקור המקפיא של ממלכתה, אך כבר זמן רב שהיא לא גרה באסטרדה וזה השפיע עליה.
לעומתה, ראול, המכשף שליווה אותה, לא הושפע מהקור כלל, שכן מקום משכנו יחד עם שאר חברי היחידה שלו למסדר היה בראש ההרים המושלגים.
"זה שם!" היא הצביעה צפונה והם התקדמו במהירות לעבר יעדם.
ליילה כרעה על ברכיה ורכנה אל המעיין. ידה נכנסה אל המים הקפואים והעוצמה שהעניק לה המקום הנצחי של האלמנט שלה התפשטה בה מידית.
היא עוד הייתה לבושה במכנסיים והחולצה האדומים שליאו הביא לה כשלימד אותה להשתמש בחץ וקשת. כל כך הרבה דברים קרו מאז ולא ניתנה לה האפשרות להחליף אותם. אפילו דמה הקרוש עוד היה דבוק בהם וסוג הבגדים לא תאם את מזג האוויר המקפיא.
אך הקור חיזק אותה והיא ידעה מה עליה לעשות. היא הוציאה את חלקיק האבן הזעיר מכיס מכנסיה והיססה ארוכות כשבחנה אותו בידה. כשיסיימו את משימתם הכל יגמר, היא תיאלץ להיפרד מהקסם האלמנטלי שלה לעד.
ראול התבונן בה מהצד בסקרנות מהולה בהתרגשות מכך שהמשימה לה חיכה המסדר שנים רבות עומדת להגיע לקצה.
ליילה הזדקפה במקומה ובחנה את המעיין הקטן. כאן הכל התחיל, כאן קיידן וסיילה מצאו את האבנים לפני אלפי שנים וכאן הכל יסתיים, לפחות חלקית.
ידה ריחפה באוויר ולולאת מים זינקה מהמעיין לעברה. הלולאה הסתלסלה לכדי קערת מים עמוקה ולאחר היסוס נוסף, ליילה נשמה בכבדות והניחה בתוכה את החלקיק ששייך לאלמנט המים. המים סגרו על החלקיק והסתחררו חזרה מטה אל המעיין.
כשפגשה במעיין לראשונה, מימיו היו קפואים לחלוטין במרכזו, אפילו היא לא הצליחה לפרוץ אותם. רק כשהגיעה לשיא כוחה והשיבה לעצמה את האלמנט שאבד לה עם מותה, היא הצליחה להכניע את הקרח העקשן.
הפעם תפקידה היה הפוך. ליילה הניפה את זרועותיה באוויר ומי המעיין התערבלו במהירות, הסתובבו במקומם עד שהתמצקו והתגבשו לקרח.
"זה נעשה." ליילה הייתה אמורה לחוש הקלה אך במקום זה חששה. מה אם היא לא תצליח להסתדר ללא האלמנט שלה?. כשכל ארבעת הנבחרים יסיימו את משימתם כמוה האלמנט שלה יאבד. יש לה דקות ספורות ליהנות ממנו.
"השלמת את ייעודך, נבחרת המים." ראול חייך בגאווה והפעם כינה אותה כנבחרת ולא בתואר מלכות. חיוכו נמוג ושריריו נמתחו.
"קרה משהו?" שאלה ליילה בגבה מורמת.
הוא זע במקומו בחוסר נוחות והושיט לליילה את ידו. "אנחנו צריכים לחזור לארמון האש".
"יש משהו שאתה לא מספר לי." היא נעמדה מולו ובחנה אותו בחשד.
מצחו התכווץ בחשש ואגלי זיעה נוצרו על מצחו על אף הקור סביבם. "אני… אני מצטער, הוד מלכותך. הם השביעו אותי שלא אספר לך." אמר וליילה דחקה בו שיאמר לה את האמת. "כשתשלימו את ייעודכם, סיילה היא לא היחידה שתמות".
ראול השפיל את עיניו כמצטער וליילה נזכרה בהערתו של ראנוס. הוא סבר שכשישלימו את הייעוד שלהם, הנבחרים ימותו. החשש הזה הוא זה שגרם לו להניח את תליון האמטיסט בכיסה כשקיימו את טקס האבן בפעם הראשונה. זה גם מה שהציל את חייה כשטרבור טאק השליך אותה מהצוק.
"גם אנחנו נמות, נכון?" שאלה בהבנה.
ראול נד בראשו לשלילה. "המלך שלך הוא מגן האבן, אבל הוא גם מגן הנבחרים. הנבחרים אכן אמורים למות כשישלימו את ייעודם, אך בתור מגן הנבחרים, למלך מאקו יש אפשרות בחירה - לאפשר לכם למות או להקריב את חייו בתמורה לשלכם".
"לא, לא!" זעקה ליילה כשהבינה לאן הוא חותר. "החזר אותי אליו עכשיו!".
היא תפסה בידו והפעם לא הפריע לה להתעתק במהירות אל יעדה. היא התפרצה במהירות אל ארמון האש ורצה במסדרונות.
"היכן המלך מאקו?" היא שאלה בבהילות את אחד השומרים.
"הוד מלכותו נמצא באולם הכס, מלכתי." השומר בחן אותה בדאגה. "תרצי שאקח אותך אליו?".
ליילה התעלמה משאלתו ופתחה בריצה אל אולם הכס. היא דחפה במהירות את הדלתות ובתוך האולם היו מאקו, ליאו ושומרים בודדים.
"איך יכולת?!" היא שעטה אל מאקו המבולבל. "מתי בדיוק חשבת לספר לי על הבחירה שלך? כשאמצא את הגופה שלך?!".
דמעות שטפו את לחייה ומאקו הרכין את ראשו וסימן לכולם לעזוב את החדר.
"אין לי ברירה, ליילה." אמר לה כשנותרו לבדם.
"אמרתי לך שנדבר מאוחר יותר ונתת לי ללכת בידיעה שלך אין מאוחר יותר!" היא כעסה עליו. שקר נוסף שהצטרף לערימת השקרים שסיפר לה.
"זה הייעוד שלי, בדיוק כמו ששלכם הוא לנטרל את איום אבן המאגנה." הוא התקרב אליה וליטף את לחייה כשהביט בה ברוך, עיני הענבר שלו עצובות ומלאות אהבה. "כבר אמרתי לך פעם שאני לא מסוגל לחשוב בצלילות כשזה נוגע אלייך, אמרתי לך שתמיד אבחר בך. אבל הבחירה שלי נעשתה במוח צלול לחלוטין - תמיד אגן עלייך, מלכתי".
הוא נשק לשפתיה והיא התמסרה לנשיקתו כשדמעות נוספות שטפו את פניה.
"רק החלקיק של אלמנט האש נותר אבל יש לנו עוד מעט זמן לפני ש…".
"– לפני שתמות?" היא השלימה אותו וייצבה את קולה. "סיילה בדרך לספריית הארמון אני מניחה".
מאקו נד בראשו לשלילה. "היא לא יכולה להתקרב אל המקומות הנצחיים. מאחר שהיא מחזיקה בתוכה את ארבעת האלמנטים, כל מקום יהווה ניגוד לאלמנט אחר בתוכה וכתוצאה מכך יחליש אותה." הוא הסביר. "אמאייה התעוררה ממותה לפני זמן קצר. אמבר איתה עכשיו, היא מסבירה לה את המצב ואז היא תשלים את המשימה שלנו, את הייעוד שלנו".
זרועותיו נכרכו סביבה בעדינות והיא לא יכלה להאמין שזה יהיה החיבוק האחרון שלהם. מגעו היה אמור להרגיע אותה אבל מוחה התמלא בדאגות נוספות. היא לא יכלה לאבד אותו.
"למות זה לא הייעוד שלך. כמות הפעמים שאני אוכל להינצל מהמוות היא מוגבלת." היא לחשה לאוזנו לפני שגל המים שירתה לעברו הטיח אותו לאחור. ראשו נחבט בקיר והוא איבד את הכרתו. "אני מצטערת, מאקו." היא מלמלה לעצמה. "אבל לא אוכל להרשות לך להקריב את חייך למעני".
ליילה שעטה החוצה והשומרים בחנו אותה בחשד. הם שמעו את הרעש שגרמה ונכנסו מיד פנימה אל האולם. זה נראה בעיניהם כבגידה בכתר מאחר שפגעה במלכם, אך היא התכוונה לעשות בדיוק את ההפך.
היא החישה את צעדיה בתקווה שלא ינסו לעצור אותה באשמת בגידה, אך שני שומרים ארקדים הצליבו את חרבותיהם וחסמו את היציאה מהארמון.
"מה בדיוק את חושבת שאת עושה, המלכה ליילה?" שאל ראש השומרים מאחוריה. היא הסתובבה אליו ופגשה במצחו הנוקשה. "רוצה אולי לספר לנו מה קרה באולם הכס?".
"לא עכשיו!" היא מחתה. "יש כל כך הרבה שאתם לא יודעים והזמן של מאקו אוזל".
"זה איום?" הוא קפץ את אגרופיו ואלמנט אש התלפף סביבו.
"לא, טיפש אחד! אני מנסה להציל את מאקו ולא כדאי לכם לעמוד בדרכי".
ראש השומרים החווה בראשו אל שומריו והם התקרבו אליה עם אזיקים בידיהם.
"אמרתי, לא עכשיו!" היא סובבה את זרועותיה וזעמה שהעצים את כוחה שלח גל מים אדיר שהדף את כולם אחורה.
נדרשו להם שניות ספורות להתעשת אבל ליילה כבר ברחה מהארמון. היא עשתה את דרכה בריצה אל שורת בקתות האצילים כשהשומרים הארקדים אחריה.
היא נעצרה בבקתה הראשונה ופתחה את הדלת בלי לדפוק.
"ליילה?" שאלה אמאייה בהפתעה. היא הייתה לבדה בבקתה, אמבר כבר עזבה לאחר שהסבירה לה על המשימה. היא גלגלה את חלקיק אלמנט האש באצבעותיה והתכוננה ליציאה.
צעדי השומרים נשמעו מבחוץ, הלכו והתרחקו, הלכו והתרחקו. הם לא ידעו היכן היא מסתתרת אבל זה היה רק עניין של זמן עד שיבינו.
"אין לנו זמן, את חייבת להקשיב לי –" אמרה ליילה ומיהרה להגיף את כל החלונות שבבקתה הקטנה.
"– אל תדאגי, אחותך כבר הסבירה לי הכל, אני בדיוק בדרך לספריית הארמון".
היא פתחה את הדלת אך ליילה שלחה לולאת מים שסגרה אותה חזרה והתהדקה כקרח על המנעול כדי להקשות את פתיחתו.
"אסור לך לשים את החלקיק בלהבה הנצחית, פשוט אסור לך!".
"אבל זה בדיוק מה שאמבר אמרה לי לעשות." היא הרימה את גבתה. "אני לא מבינה, חשבתי שכולכם כבר שמתם את החלקיק שלכם".
"נכון, וזאת הייתה טעות איומה." ליילה הציצה לכל עבר בפרנואידיות ובחשש גובר. "אם תשימי את… החלקיק שלך יהיו… לכך השלכות".
דיבורה היה קטוע ומוחה מעורפל כך שהיא לא יכלה להסביר את מה שאמרה. אמאייה בחנה אותה בחשדנות ושלפה את הקשת שלה.
חץ נורה לעברה של ליילה והיא מיהרה לזוז הצידה. "השתגעת לגמרי?!".
"לא, אבל נראה לי שאת זו שהשתגעת." השיבה אמאייה. "קיידן הטיל עלייך שוב כישוף נאמנות?".
ליילה התחמקה גם מהחץ הזה והסתתרה מאחורי הספה. "אמאייה, הורידי את הקשת! לא הוטל עליי שום כישוף".
מעבר לספה נשמעו ניסיונותיה של אמאייה לפתוח את הדלת התקועה בקרח.
ליילה הזדקפה במקומה. "אני לא יכולה לאפשר לך לעשות את זה".
אמאייה ירתה לעברה חץ נוסף וליילה חסמה אותו במגן קרח. אמאייה השליכה את הקשת הצידה ופתחה באש. הלהבות שלה יצאו משליטה והשתלחו בליילה.
"התכוונתי למה שאמרתי - כשתינתן לי האפשרות להיפטר מהאש שלי, אני אעשה הכל כדי שזה יקרה".
אלמנט המים כיבה את כל האש אבל אמאייה לא עצרה. בידה השנייה היא התיכה את הקרח המצפה את המנעול.
ליילה הצליחה רק בקושי להתחמק מהלהבה האחרונה. "לעזאזל, אמאייה, הפסיקי כבר!".
"אני מצטערת על מה שאני הולכת לעשות, אבל כרגע את לא חושבת בהיגיון ואת מסכנת את המשימה שלנו".
ליילה התכוונה לשאול מה היא הולכת לעשות אבל כבר קיבלה את תשובתה כשאמאייה נעצה סכין בבטן שלה.
"כבר אמרתי לך, ליילה." היא פתחה את הדלת. "כשנלחם בדו קרב הוגן, אני תמיד אנצח".
היא עזבה אותה לבדה בבקתה ונעלמה במהירות. ליילה התקפלה על הרצפה וידה התהדקה סביב הסכין. אמאייה ניסתה להיות עדינה ולכן הסכין לא ננעצה עמוק, אבל ליילה עוד הייתה במחסור של דם ואם היא תוציא אותה עכשיו היא תדמם למוות.
אמאייה בדרכה להניח את החלקיק וכשזה יקרה, מאקו ימות. דמעות התעקשו לצאת מעיניה כששכבה שם חסרת אונים. היא תאבד את הגבר שאהבה יותר מכל ולא ניתנה לה ההזדמנות להיפרד ממנו בכלל. היא לא תוכל לומר לו כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לה.
הלהבות סביבה כבר כבו ברגע שאמאייה עזבה והיא שכבה בתוך שלולית דם ושאריות מאלמנט המים שלה.
הבכי שלה היה בלתי נשלט אבל הוא עמעם את הכאב, את הכאב הפיזי בלבד כי ליבה נשבר בשל העובדה שמאקו עומד למות.
במאמץ רב היא הסתובבה וישבה על ברכיה. הסכין התחככה בעורה וצרבה אותו. ליילה זעקה בכאב וחיפשה בעיניה אחרי תחבושות. אם זכרה נכון, אמאייה שמרה ערכת עזרה ראשונה במטבח שלה. היא דידתה לעבר המטבח כשהסכין עוד בתוכה, דמה נוטף לאורך הרצפה ועם כל צעד שעשתה, כאב ראשה התגבר.
לבסוף הגיעה אל המטבח ופתחה את הארונות כמו מטורפת, ארון אחרי ארון עד שלבסוף מצאה את מבוקשה. היא חטפה את הערכה ושלפה ממנה תחבושות, אך לפני שהספיקה להשתמש בהן, היא התמוטטה לאחור על השיש.
כשנתמכה בשיש כדי להישאר על רגליה, מחזה נדיר נגלה לעיניה. משאריות האלמנט שלה הלכה והתהוותה דמות לפניה. ליילה פערה את פיה כשהמים יצרו את דמותה של אמה.
היא לא הזדקנה ביום אחד ונראתה בדיוק כמו בפעם האחרונה שראתה אותה ליילה. תלתליה הבלונדיניים נאספו לאחור כדי לחשוף את פניה העדינות והיפות. עיניה האפורות הביטו ברוך בבתה הבכורה.
"א… אמא?" גמגמה ליילה והתייפחה.
"ילדתי." ליידי מרגרט חייכה אליה. כשהתקרבה אליה וליטפה את שערה, המגע היה כל כך אמיתי ומוחשי, כל כך אימהי.
"בבקשה אמרי לי שזו לא הזיה." התחננה ליילה ואמה נדה בראשה. ליילה נאנחה בהקלה כשהיא אישרה לה שהיא באמת פה אך היא לא הבינה כיצד זה ייתכן.
"גדלת כל כך, הפכת לאישה שתמיד רציתי שתהיי. אמיצה, מסורה ונאמנה, ויותר מכל את נלחמת למען מה שנכון".
ליילה נענעה בראשה. "אם מה שנכון זה שבעלי ימות אז אני מעדיפה לטעות." היא מחתה.
כאב חד ניצת בכתפה והיא זעקה בכאב. כשהפשילה את שרוולה הגיעה הבשורה המרה מכל. סמל הנבחרים שקועקע על כתפה במשך זמן רב כל כך, התפוגג ונעלם לגמרי. אמאייה עשתה את זה. המשימה הושלמה.
"לא." היא פרצה שוב בבכי. הסכין שעוד ננעצה בה, התחככה שוב בעורה אבל הכאב הפיזי כבר לא הטריד אותה. "איבדתי אותו, אמא, הוא מת".
אמה עטפה אותה בחיבוק ומחתה את דמעותיה. זרועה נשלחה אל הסכין והמים שיצרו את הדמות שלה ריככו את האזור סביב הסכין כך שהיא שלפה אותה בקלות.
ליילה הצמידה במהירות את התחבושת אל בטנה והדביקה אותה אל הפצע הפעור כדי לחסום את הדם. אנרגיית המים שליוותה אותה במשך כל עשרים ואחת שנות חייה התפוגגה לחלוטין.
"מאקו תמיד יהיה איתך, יקירתי, בגלל החיבור שלכם." עודדה אותה אמה אבל היא לא יכלה לשמוע דבר מלבד הצער העצום שחשה. עיניה ירדו אל צווארה לפני שהיא הוסיפה, "המגן שלך, המגן שלו." מלמלה ואז דמותה התפוגגה לה בין הידיים וחזרה שוב למים.
*
ליילה קרסה לצד הגופה השרועה על הקרקע. מאקו היה דומם ושלו כל כך ולרגע ליילה כמעט האמינה שהוא רק ישן. אך חזהו לא עלה וירד ודפיקות לב לא הורגשו כשהיא אחזה בכף ידו.
הדמעות זלגו על לחייה ועיניה כבר התייבשו מרוב שבכתה ללא הפסקה.
ליאו כרע לצידה והביט בצער באחיו המת. הוא סימן לשומרים הארקדים שיתרחקו מהם אבל ראש השומרים ניטע במקומו.
"הוד מעלתך." הוא פנה אל ליילה בקול רועד. "אני מצטער שחשדנו בכוונותייך. ליבך טהור ואילו ידענו שניסית להציל את המלך היינו עוזרים לך. הנסיך ליאו סיפר לנו הכל ואנחנו מתנצלים על מעשינו".
ליילה הנהנה פעם אחת והשומרים הרכינו את ראשם והניחו לה לנפשה. גם אם הייתה יוצאת מוקדם יותר, אמאייה עוד הייתה מתנגדת לבקשתה ומשלימה את המשימה בכל מקרה.
אמאייה יצאה במהירות מהארמון והביטה בבהלה במאקו ואז בליילה. "מה קרה לו?!".
"התרחקי ממנו!" ירתה ליילה. היא ידעה שזה לא באמת אשמתה של אמאייה, כי היא לא ידעה על הקרבתו של מאקו, אבל ליילה חיפשה את מי להאשים ואמאייה הייתה הקורבן המושלם.
"ליילה." דחק בה ליאו והביט באמאייה בהתנצלות כאילו הוא אחראי למעשיה. הוא הניח על כתפה יד מעודדת לפני שקם אל אמאייה. השניים התרחקו כדי שליאו יסביר לה את מה שקרה מבלי להפריע לליילה להתאבל.
אצבעותיה ליטפו את פניו של מאקו. חום גופו המוכר כבר נעלם והקור החל לאחוז בו. "זה לא הוגן." היא משכה באפה. "רק עכשיו קיבלתי אותך חזרה, היו כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך." היא ניגבה את פניה בשרוולה המטונף. "גם אני אוהבת אותך, מאקו. חשבתי שאספיק לומר לך את זה אבל טעיתי".
אצבעותיה החליקו על הזיפים שעיטרו את סנטרו והיא נשקה על שפתיו בפעם האחרונה. שומרי הארמון התקבצו סביב גופתו של מאקו והביטו בצער במלכם. הוא בהחלט ישאיר חלל עצום בתושבי הממלכה.
"הוד מעלתך!" אחד השומרים נבהל אל ליאו. שומר נוסף הזעיק את כולם אל שערי החצר והם רצו בעקבותיו. "המכשף נמצא פה…" התנשף השומר. "קיידן, הוא פה".
ליילה, ליאו ואמאייה מיהרו גם הם אל שער הארמון. סת' הצטרף בריצה כשהגיח מהיער, מכשפי מסדר נוספים נעמדו לצידו ובכנות, הם היחידים שיכלו להילחם בקיידן כעת כשהאלמנטים נגזלו מכולם.
השומרים שהוציאו את גופתה של סיילה ונשאו אותה לקבורה קפאו על מקומם כשקיידן נעץ בהם מבט רצחני.
"טיפשים!" הוא זעם והתקרב אליהם.
ליאו הנהן לעברם והם הניחו את הגופה על הקרקע והתרחקו במהירות מהמכשף הכועס. קיידן כרע לצד אחותו וארשת הפנים האטומה שלו נשברה לראשונה מזה זמן רב.
זאת גם הייתה הפעם הראשונה בה ליילה ראתה אותו מביט ברוך באחותו. עד עכשיו נדמה שלא החשיב אותה למשפחתו ושהעבר שלהם נמחק מזיכרונו, אבל כשראה אותה שכובה ללא ניע, ניתן היה לראות את הכאב שבעיניו.
חרב האזמרגד שלו נשמטה על הקרקע לצידו וכולם נותרו במקומם, דרוכים לקראת מעשיו הבאים.
קאסיה בְּיי הגיחה מאחוריו ועיניה נפערו כשפגשה בגופה המתה. עיניה נעו בצער אל גבו של קיידן והיא הניחה את ידה על כתפו כדי לנחם אותו. נראה שהתכוונה לומר משהו, אך כעת כשנלקח ממנה אלמנט האש, לא הייתה לה יכולת לבטא את דבריה בשום אופן.
ליילה התקרבה אליהם ולא יכלה שלא לרחם על סיילה. כל מה שהנערה המסכנה רצתה היה שתהיה לה שוב משפחה, היא רצתה להחזיר את אחיה לאיתנו.
"זה היה שווה את זה?" סיננה אמאייה מבעד לשיניה החשוקות. עיניה ננעצו בקיידן בשנאה והוא נראה כל כך מובס עכשיו. "כל חייך רדפת אחרי הקסם האלמנטלי של אחותך כשכל מה שהיא רצתה זה שתהיו שוב משפחה." הוכיחה אותו אמאייה והוא נמנע ממבטה כמו גם קאסיה. "המרדף אחרי הכוח לא שווה את זה כי בסופו של דבר אתה תישאר אומלל ובודד. יכולת לחיות חיים שלווים איתה." היא הניעה את עיניה אל אחותה הקטנה ונדמה שהפנתה את הדברים גם אליה. "היא אהבה אותך ובסך הכל רצתה להחזיר אותך אליה אבל אתה נלחמת בה ללא הפסקה".
"את צודקת." ענה קיידן ביובש.
אגרופיו נקפצו ואז נרפו. ערפל ירוק השתחרר מהם והשומרים הארקדים הניפו את ידיהם אך נוכחו לדעת שהקסם האלמנטלי נעלם מכולם. הם נותרו חסרי אונים מול מכשף רב עוצמה.
אבל לא היה צורך בשום נשק כי הערפל נע לכיוון גופתה של סיילה. הוא נמהל בערפל שחור שגבר על הירוק ואפף את הגופה.
קיידן קם על רגליו והרים את החרב. כולם נרתעו לאחור אבל הוא רק הלם בניצב החרב ושיחרר את האבן הטמונה בה. הוא התקרב אל סת' והושיט לו את אבן האזמרגד.
"עשה מה שאתה צריך לעשות." הפטיר. "האבנים הארורות האלו כבר נטלו ממני הכל".
"חכה!" עצרה אותו ליילה כשגופה של סיילה החל לנוע. הצבע חזר לעורה והחיוורון נעלם. פתאום היא השתעלה כמה פעמים וכשהזדקפה באיטיות במקומה, ליילה הבינה שקיידן השתמש בכישוף אפל כדי להחזיר אותה לחיים. בדיוק כפי שעשה עם אמבר.
קיידן עזר לה לקום ואימץ אותה לחיבוק. "אני כל כך מצטער, אחות קטנה." אמר בכנות. "על הכל. לא הייתי צריך לתת לאבן המטופשת להשפיע עליי ככה".
"קיידן?" שאלה סיילה ותקווה נשמעה בקולה. "אתה… שוב אתה?".
הוא הנהן והיא חייכה באושר וקפצה עליו בחיבוק נוסף. "התגעגעתי אליך".
סת' ושלושה מכשפים נוספים הפעילו את כישופם והתכוונו לנטרל גם את כוחות אבן האזמרגד.
"עצרו!" פקדה עליהם ליילה ונעמדה מול קיידן. "תחזיר גם את מאקו! לפני שהכישוף של כולם יעלם, תחזיר גם את מאקו לתחייה. אתה חייב לי את זה".
קיידן נאנח והתקרב אליה. הוא הניח את ידו על בטנה וערפל שחור ריחף מעליה.
"החזרתי לך משהו אחר, מלכתי, אבל לא אוכל להחזיר לך את המגן שלך".
"למה?!" רטנה ליילה ודמעות הרטיבו שוב את עיניה כשהוא השליך כישוף עוצמתי לעבר האבן שלו. הירוק בעיני קיידן שתמיד דמה כל כך לכישופו, התבהר וכשאבן האזמרגד זהרה, ליילה הבינה שהכישוף של קיידן חזר אליה ועכשיו מכשפי המסדר יכלו לנטרל את כוחה.
עיניו נעו אל צווארה של ליילה בדיוק כפי שאמה עשתה קודם לכן. "כי את צריכה לעשות זאת בעצמך".
ליילה המבולבלת עקבה אחר ראשו שהחווה אל מאקו. היא פסעה שוב אל גופתו של בעלה ועם כל צעד שעשתה, צריבה כלשהי התחזקה על צווארה.
לבסוף הגיעה אליו וכרעה לצידו. עיניה ירדו אל תליונה שזהר והמשיך לצרוב את צווארה. הילה סגולה נשלחה מאבן האמטיסט ונכרכה סביב גופו של מאקו.
ליילה פערה את פיה כשהבינה פתאום את דברי אמה. נטרול אבן המאגנה רק ביטל את החולשה שניגוד האלמנטים של מאקו ושלה גרם לה. אך עדיין היה ביניהם חיבור ותליון האמטיסט שהגן על חייה, הגן גם על חיי מאקו.
היא קרנה מאושר כשהחום זרם שוב בגופו ואצבעותיו נעו תחת מגעה. הוא עפעף בעיניו עד שפקח אותן לגמרי.
"ליילה?" הוא שאל בבלבול והיא הסתערה עליו בחיבוק כשהיא בוכה, אבל הפעם מאושר.
"אני לא מאמינה שזה באמת קרה!" היא צחקה בשמחה והאחרים התקרבו גם הם.
"מאקו." חייך ליאו וחיבק אותו. אמאייה חיבקה אותו גם היא וההקלה שטפה את פניה.
"איך זה קרה?" שאל מאקו את ליילה.
"הפעם החיבור שלכם הציל אותך." הודיע ליאו.
"תבטיח לי שלעולם לא תעזוב אותי יותר." ביקשה ליילה.
מאקו נשק לשפתיה ולחש לאוזנה, "לעולם לא אעזוב אותך".