האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 22 פיצול דרכים

המחזה של סיילה ניצבת לצד קיידן עוד היה מוזר בעיני אמאייה, במיוחד כשהמבט הערמומי סוף סוף סר מעיניו של המכשף לשעבר. המהפך שחל בו היה קיצוני, שכן אבן האזמרגד השפיעה עליו במשך אלפי שנים. הערפל השחור שלה חלחל אל נשמתו במשך זמן רב כך שלא ניתן היה להאמין שהנער שעומד מולם עכשיו היה אותו נער שעשה כל כך הרבה דברים נוראים עד לא מזמן.
האחים עברו בשערי הארמון והתכוונו לעזוב לתמיד אך מאקו עצר אותם. "חכו!" הוא קרא כשיצא במהירות אחריהם. "רציתי להיפרד." הוא פנה אל סיילה ואחז בידיה. "רציתי להודות לך על כל העזרה ועל האמונה שלך בי".
ליילה יצאה גם היא ונשענה על דלת הארמון כשהיא בוחנת אותם בסקרנות. בקושי ניתנה לה ההזדמנות לראות את הקשר שנוצר בין מאקו לסיילה ולכן הסיטואציה נראתה לה מוזרה עכשיו, שכן השניים נעשו יקרים זה לזו, לא מבחינה רומנטית כמובן. סיילה בחרה במאקו כמגן של האבן שלה לאחר שצפתה בו שנים רבות. היא פנתה אליו לעזרה כשהתעוררה חסרת זיכרונות באמצע היער והיא שמה בו את מבטחה.
מאקו נראה כאב השולח את בתו הרחק מהבית וחשש נשקף בעיניו. "מגיע לך להיות מאושרת, להיות בבית משלך עם אחיך ולחוות חיים מלאים בלי אלמנטים וכישוף." קבע מאקו ואז העיף מבט באמאייה שהנהנה לאישור. הם כבר דנו על זה לפני כן ושניהם הסכימו על אותו הדבר. "מאחר שלאמאייה ולי כבר לא יהיה שימוש בבקתה שבנינו לפני כל אותן שנים, והבית שלכם איננו, אתם יכולים לקבל את הבקתה".
"באמת?!" סיילה קרנה באושר וקפצה על מאקו בחיבוק.
"אשלח משרתים שירחיבו את הבקתה ויגדילו אותה, הם ידאגו לכל מה שתצטרכו".
"לא נזדקק לשום דבר נוסף." קיידן חייך אל אחותו.
"תודה לך, המלך מאקו." סיילה לא יכלה לעצור את ההתלהבות שלה כשקפצה עליו שוב בחיבוק ואמאייה יכלה להבחין בצד עינה שליילה חייכה בהערכה אל מאקו.
"היה לי לכבוד להכיר אותך, מלכי." היא התנתקה ממנו וקדה קלות.
"אז... רוצה לסחוב דליי מים מהמעיין, את יודעת, לזכר הימים הטובים?" התלוצץ קיידן. הפעם לא הייתה עוקצנות בקולו כפי שהייתה בעבר כשהשתעשע ברשעות במצבם הנורא של אויביו.
"כל עוד הפעם לא נמצא שום אבנים קסומות." ענתה סיילה בזעזוע ולא נראה שהבינה שאחיה רק מתבדח או שפשוט עוד לא התרגלה לצד הזה בו.
קיידן צחק ואחז בידה ברכות. "לא, הקסם כבר לקח מאיתנו יותר מדי. הגיע הזמן שנחיה את החיים שהיו אמורים להיות לנו לפני שהלכנו למעיין ההוא באותו יום".
סיילה חייכה בהקלה ונראתה מאושרת יותר מאי פעם, כל משאלותיה התגשמו ומבטה היה חולמני כאילו היא מתקשה להאמין שזה אמיתי.
"אתה יודע, אילו היית ממשיך לסחוב את דליי המים למשפחתנו לבדך, כל זה לא היה קורה." היא חרצה את לשונה בשובבות.
"אילו הייתי הולך לבדי וקסם האבנים היה נשאב רק אליי, הייתי נידון לחיי נצח לבד, בלעדייך, בלי מישהו שיכוון אותי אל הדרך הנכונה ויפעל כדי להחזיר אותי לעצמי." קיידן השפיל את מבטו באשמה. היו לו אלפי שנים שהיה צריך לפצות אותה עליהן אך הוא היה מוכן למשימה. "תודה לך שאף פעם לא הפסקת להילחם למעני".
"הארמון שלי יהיה פתוח לשניכם בכל עת." כחכח מאקו בגרונו ועיניו נעו למאחוריהם. "וגם לך כמובן".
קאסיה נעמדה לצד האחים ונעצה את עיניה בקיידן בעצב כשנדה בראשה.
"אני מצטער, קאסי," חיוכו של קיידן נמוג. "רציתי להשתמש בכוחות האבן כדי לרפא אותך ולהעניק לך יכולת דיבור".
קאסיה נשכה את שפתה התחתונה וליבה של אמאייה נצבט בכאב. קיידן דאג לאחותה וטיפל בה טוב יותר ממה שהיא טיפלה בה כל חייה. כפי שליילה לא הבינה את הקשר בין סיילה למאקו, כך גם אמאייה לא הבינה את הקשר שבין קיידן לקאסיה. תחילה היא הניחה שקיידן הטיל על אחותה כישוף נאמנות, אך ככל שחלף הזמן היא הבינה שנאמנותם זה לזו הייתה אמיתית וטהורה, כזאת הנובעת מאהבה. קאסיה ראתה את קיידן כמושיע שלה, שהציל אותה מהבית העולה באש, הוא היה משפחתה והעניק לה בית כשהייתה בטוחה שהכל אבד לה. וקיידן - גם אם לא הבין שעשה את זה - ראה בקאסיה את האחות שאבדה לו, את האחות שהתאכזר אליה ורדף אותה במשך שנים רבות. הוא ניסה לפצות על התנהגותו כלפי סיילה דרך הטיפול שלו בקאסיה. אולי באמת היה מוטב שתישאר איתו.
"הו! מה שמזכיר לי." אמרה סיילה והוציאה מכיס חולצתה צמיד כסוף, היה זה הצמיד שמצאה בהריסות ביתה, אותו צמיד בו מצאה את אבן המאגנה לראשונה לפני כל אותן שנים. היא הציגה בפניהם חלקיק ארגמני זעיר כל כך עד שבקושי ניתן היה לראותו. "לפני שהנבחרים הטמינו את החלקיקים של אבן המאגנה, ניפצתי את חלקיק האש לשני חלקים." היא טמנה את החלקיק בצמיד והניחה אותו בידה של קאסי.
קאסי היססה לרגע ואז ענדה אותו. עיניה נפערו בהפתעה כשלהבות אש ניצתו מידיה ושפתיה התרוממו לחיוך גדול. 'תודה.' האש שלה יצרה ונראה שחיים הופחו בה מחדש.
"הנחתי שעוד אפשר להשתמש באלמנטים לדברים חיוביים ואת בהחלט תזדקקי לאש שלך." משכה סיילה את כתפיה.
קאסי נעמדה מול קיידן וחייכה בעצב. 'ניסיתי לומר את זה קודם, אבל לא אחזור איתך.' היא יצרה באותיות של אש. 'הגיעה העת שדרכנו יתפצלו. אני עוד אבוא לבקר כמובן, אבל עליי להמשיך הלאה'.
"את רצינית? אבל קאסי –" התחיל קיידן אבל האש שלה קטעה אותו.
'תמיד תהיה כמו אח בשבילי ואין מילים שיוכלו לתאר כמה אני אסירת תודה על כל מה שעשית בשבילי.' עיניה דמעו ולמרות שאמאייה עדיין לא הבינה כיצד קאסי אוהבת אותו כל כך, ליבה יצאה אל אחותה הקטנה. 'להתראות, קיידן'.
היא עטפה אותו בזרועותיה והוא השיב לה חיבוק כשהניחה את ראשה על כתפו.
אמאייה כל כך התרכזה בסיטואציה עד שלא הבחינה שליילה התקרבה, לכן היא קפצה במקומה כשהיא כחכחה בגרונה.
"את יודעת, עכשיו כשאין לאף אחת מאיתנו אלמנט או יתרון על השנייה, אפשר סוף סוף לקיים דו קרב הוגן." היא חייכה בשעשוע וניצוץ של ממזריות ניכר בעיניה הכחולות - אפורות.
"צודקת, בכל מקרה חיפשתי יריב חדש לדו קרב. את מאקו כבר הבסתי פעמים רבות וראנוס לא מסכים להילחם בי במלוא כוחו." אמאייה שילבה את זרועותיה וסרקה את ליילה מלמעלה עד מטה. גופה היה אתלטי כמעט כמו שלה ואמאייה כבר צפתה במיומנויות הלחימה שלה פעמים רבות. "את בהחלט יריבה ראויה".
"אז קבענו." ליילה הייתה מרוצה וידה ריחפה באיום על קת החרב הצמודה לחגורת שמלתה. "אני רק מקווה שרצף הניצחונות שיהיו לי עלייך לא יהרסו את החברות בינינו".
אמאייה לא יכלה לעצור את הצחוק שיצא מפיה. "זה לא יקרה, אני חזקה יות–".
היא לא סיימה את המשפט, כי ליילה כבר שלפה את חרבה והצמידה אותה לגרונה.
"אני מהירה יותר." היא הרימה גבה בהתגרות וחייכה בשעשוע. עיניה של אמאייה נפערו בהפתעה ובהערכה בו זמנית כשבהתה בחרב הצמודה לגרונה. "היו לי עניינים לא גמורים איתך, עכשיו השתווינו".
ליילה הסירה את החרב ואמאייה יישרה את שריונה. "מרשים במיוחד".
ליילה קרנה מאושר כאילו המאסטר המיומן ביותר שלה החמיא לה ואז עיניה נעו אל מאחורי כתפה. "אם כבר מדברים על עניינים לא גמורים." היא החוותה בראשה למאחורי אמאייה בזמן שהחזירה את החרב לנדן.
אמאייה הסתובבה ופגשה בראנוס שניגש אליה בצעדים חפוזים. ליילה עזבה אותם לבדם.
"אמאייה." אמר כשהגיע אליה. עיניו הירוקות בחנו אותה כלא מאמינות.
"אין לי מה לומר לך." מצחה התכווץ ברוגז. היא עוד כעסה על כך שבנשף הממלכות הסגיר את אחותה לידיו של קיידן. לטענתו הוא רצה להגן עליה, אבל הוא לקח ממנה את קאסיה לאחר שרק קיבלה אותה חזרה.
"אמאייה, בבקשה. הייתי בטוח שאת מתה." אצבעותיו ליטפו את לחייה ונעו אל זנב הסוס השחור שלה. מבטו חקר את פניה כאילו ביקש לשרטט אותן במוחו שמא יקרה לה משהו שוב.
"אתה מתכוון לומר לי 'אמרתי לך'? כי אני ממש לא מתכוונת להקשיב להטפות שלך." הודיעה אמאייה לאחר שהעיפה מבט בקאסיה שעוד התקשתה לעזוב את צידו של קיידן ולהיפרד. ראנוס הצדיק את עצמו לאחר שהסגיר אותה לידי המכשף וטען שקאסיה בעצמה רצתה להיות עם קיידן ושאין טעם שאמאייה תיפגע בניסיון להחזיר אליה את אחותה שלא רוצה לחזור בכלל. אמאייה התעקשה ובסופו של דבר התברר שראנוס צדק, שכן אמאייה נפגעה כשניסתה להחזיר שוב את אחותה.
ראנוס ניהל עכשיו בינו לבין עצמו מאבקים פנימיים אך לבסוף רק חשק את לסתותיו והשפיל לרגע את ראשו.
"לא התכוונתי להגיד 'אמרתי לך'. למען האמת, התכוונתי לעשות את זה." הוא צמצם את המרחק ביניהם ושפתיו הונחו על שלה.
על אף שאלמנט האדמה שלו נעלם כבר, ריח מובהק של עצי אורן מעורבב באדמה לחה עוד אפף אותו כבדרך כלל. בנשיקות הקודמות שלהם שניהם תמיד נאבקו זה בזו על שליטה, על דומיננטיות, אך עכשיו אמאייה נותרה קפואה במקומה. נשימתה נעצרה כנגד שפתיו שהיו יבשות, כאילו המתינו כל הזמן הזה לנשק אותה בלבד.
"את מתכוונת להשליך אותי לאחור שוב?" הוא שאל בחשש כשניתק ממנה.
היא בלעה את רוקה וגופה נעשה נוקשה כיוון שהוא עוד עמד סנטימטרים ספורים ממנה. נשימותיו החמות דגדגו את לחייה ועיני האזמרגד האלו עינו אותה.
כמה שהיא הייתה רוצה להשליך אותו לאחור, כמה שהיא הייתה רוצה להאמין שכל מה שקרה ביניהם היה חסר משמעות. אך הלב שלה שהגביר את דפיקותיו ברגע ששפתיו נחו על שלה ועוד המשיך להלום בחוזקה בשל קרבתו, אישר לה שאף גבר לעולם לא יגרום לה להרגיש את מה שהיא מרגישה כלפי ראנוס סאיקו.
הוא היה רחוק מלהיות מושלם, להיפך, הוא היה צרות ולגמרי לא בשבילה, וזה בדיוק מה שמשך אותה אליו. הרצון שלו לתקן את הדברים שעשה, המלחמות הפנימיות שלו לגבי עשיית הדבר הנכון או הדבר האנוכי; הביטחון העצמי שלו, היהירות והחיוך הזחוח שלו שהוציאו אותה מדעתה - אלו הדברים שכל כך אהבה בו.
"חלק ממני מאוד רוצה לעשות את זה," היא נשכה את שפתה התחתונה ועיניה ירדו אל שפתיו בעוד אצבעותיה נעות על זרועו. "והחלק השני פשוט רוצה שתמשיך לעשות את זה".
פעם נוספת הוא מעך את פיו כנגד שלה. ידיה הגיבו אליו במהירות וטיפסו במורד זרועותיו. ריגוש ופחד בערו בה, נלחמים זה בזה על שליטה כפי שהיא נלחמה בו. אך בשלב מסוים זה כבר לא היה משנה מפני שהיא נכנעה לרצונותיה העמוקים ונישקה אותו חזרה.
***
"ליאו!" קראה ליילה כשרצה אחריו. כשלבסוף השיגה אותו בסמוך לשערי הארמון, היא הניחה את ידיה על ירכיה והתנשפה. למרות שהוא רק צעד והיא רצה, נדרשה לה דקה ארוכה עד שהשיגה אותו. "מאקו סיפר לי שאתה עוזב." היא הסדירה את נשימתה כשסקרה את התרמיל שנשא בידיו. "לא התכוונת להיפרד?".
הסוס שליאו לקח רטן לצידם ורקע ברגלו בחוסר סבלנות. הוא נעץ בליילה מבט נרגז כאילו עיכבה גם אותו באופן אישי.
"לא חשבתי שתרצי לראות אותי." ענה ליאו בתבוסה. הוא לא דיבר איתה מאז שחשבה שבגד בהם כשהסגיר את חרב האזמרגד לידי קיידן. הוא היה בטוח שהיא שונאת אותו, והיא בהחלט כעסה עליו, על אף שכוונותיו היו טובות. אבל היא לא שנאה אותו, כבר מזמן שהיא לא הצליחה לחוש את הרגש הזה כלפיו.
"אחרי כל מה שעברנו ביחד, ליאו, אני לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלעדיך." הודתה. "כל החודשים האלו אתה תמכת בי והיית שם בשבילי בכל פעם שהזדקקתי לך. אתה באמת מוכרח לעזוב?".
מצחו התכווץ בתהייה ונראה שלא ציפה לכך שהיא מכולם תנסה לשכנע אותו להישאר. לפי רגלה שטופפה על הקרקע בעצבנות, כנראה גם היא לא ציפתה לכך מעצמה.
"הכל שב לקדמותו, המלחמות נפסקו, קיידן והלנה כבר לא מהווים איום כמו גם האבנים, ואת ומאקו שוב יחד." אמר. "אני לא רואה סיבה להישאר. אני רק אפריע לשניכם." הוא הסתובב כדי לעזוב והסוס הזדקף בעליזות עד שליאו שינה את דעתו ופנה אל ליילה שוב. "מעולם לא רציתי בדברים שאחי זכה בהם לאחר שקיבל את המלוכה." הוא קפץ את אגרופיו. "מעולם לא רציתי דבר שהיה שייך לו, עד עכשיו".
"על מה אתה מדבר? חשבתי שאינך מעוניין בכס." היא התפלאה.
"אני לא מדבר על הכס, נסיכה." גופו לכד אותה כנגד השער וההבנה נחתה עליה. "מי היה מאמין שאתאהב באסטרידנית. אני מניח שראנוס צדק במה שאמר לי פעם - זה בלתי אפשרי להתנגד אלייך".
ליילה בחנה את שפתיו ממושכות עד שדחפה אותו לאחור בעדינות ואחזה בידיו. "אל תעזוב." ביקשה ונשאה אליו את עיניה. "הבטחת לי שלא תעזוב אותי, הבטחת שתנסה להיות אח טוב יותר למאקו".
"האמיני לי שעם איך שאני מרגיש כלפייך, מוטב לו שאשאר רחוק מכם." אגודלו ליטף את שפתיה והוא ניתק ממנה בזהירות.
"אני חולק על זה." מאקו צץ מאחוריהם וליאו מיהר לתפוס מרחק מליילה. מבטו של מאקו עבר בין השניים עד שנח על אחיו הגדול. "ליילה צודקת, אני זקוק לך ועם כמה שאני שונא להודות בזה, גם היא זקוקה לך. שמרת עליה בכל התקופה שלא הייתי פה, עזרת לה בדרכים שלא יכולתי. ולא רק עליה, גם על העם הארקדי." הוא נעמד מולו בגב זקוף ונראה מלכותי כל כך במדיו הארגמניים בעלי העיטורים הזהובים. "אני מציע לך את המינוי לגנרל הצבא החדש. בעקבות חוזה האיחוד שנחתום בין הממלכות הערב, הממלכה החדשה תזדקק לאדם כמוך שיהיה אחראי על ביטחונה".
חיוך נפרש על שפתיו של ליאו. מאקו חשב על רעיון מוצלח - אמנם ליאו סלד מענייני חצר המלכות והנימוסים המשעממים, אך בחודשים בהם ליילה בילתה לצידו היא חזתה באכפתיות שלו כלפי עמו, היא חזתה באסטרטגיות החכמות שלו וביכולתו להוביל עם. בהפיכתו לגנרל הצבא, הוא יכול להמשיך לדאוג לביטחון העם מבלי להתחייב לכל הנימוסים המלכותיים ששנא.
"אני מסכים." ענה ליאו ומאקו חייך וחיבק את אחיו הגדול.
"זה יהיה נהדר לקבל אותך חזרה לארמון, אח גדול." אמר מאקו בשמחה. "לא יכולתי לדמיין אדם מתאים יותר לתפקיד".
ליאו הנהן ואז העביר את עיניו אל ליילה. "ברכותיי, הגנרל ליאו." היא עטפה אותו בחיבוק חם.
ליאו סוף סוף השתכנע והחזיר את התרמיל אל תוך הארמון ואת הסוס אל האורווה המלכותית. ליילה הייתה בטוחה שהסוס נחר בבוז כשהביט לעברה והיא לא יכלה שלא לצחוק.
"בואי איתי." מאקו לקח את ידה בשלו והוביל אותה לאורך חצר הארמון. צמחי הארמון השתקמו היטב ולא נותר זכר למתקפה של קיידן שהרסה אותו, הודות לאלמנט האדמה של סיילה.
החצר שוב נצבעה בשלל צבעים מרהיבים ובריחות מרעננים. אך מה שתפס את עיניה של ליילה היה דווקא השיח שמולו נעצרו. גובהו היה נמוך ובין עליו בצבצו פירות יער.
"לפני שקסמה נלקח, סיילה החליטה להעניק לנו מתנה אחרונה." הסביר מאקו כשקטף פטל בשל והניח אותו בידה. הוא שתל את השיח הזה לפני שנישאו כמתנה ליום חתונתם, כבר אז ידע כמה ליילה אוהבת את הפירות האלו. אולם, לאחר מותה, כשלא יכל כבר לשאת את הצער, הוא העלה את השיח בלהבות הזעם שלו על אובדנה.
הטעם היה חמצמץ ומתוק בו זמנית וליילה עצמה את עיניה בתענוג. עוד לפני שסיימה בפיה את הביס שלקחה, מאקו נשק לשפתיה קלות.
ליילה נרתעה ומאקו נאנח. "מה יש, ליילה? עוד לא סלחת לי?".
היא נמנעה מלפגוש ממבטו וניסתה למצוא את המילים בפיה. היא כן סלחה לו והיא הבינה את מניעיו. היא הבינה שהוא רק ניסה למנוע ממנה להפעיל את קסם החרב כדי שהיא לא תיהרג והבינה שעזב כדי לגרום לה לשנוא אותו ולהיות מסוגלת להמשיך הלאה. אך היא לא יכלה להתעלם מהעובדה שאולי הייתה אמת בדבריו.
"אני יודעת שלא באמת רצית לעזוב אותי, אבל איני יכולה להתעלם מכך שאתה לא באמת רוצה במלוכה." התחילה ליילה והבינה שצדקה כשהפעם היה זה תורו להתחמק ממבטה. "לאחר נטישתו של ליאו את הכס ניתנה לו הבחירה בקשר למה שיעשה עם חייו, אבל לך מעולם לא ניתנה הבחירה הזאת." אצבעותיה רפרפו על לחיו ואז עברו דרך שיערו הזהוב והיא הביטה בו באהבה ובכאב שנגרם ממה שהיא עומדת לומר לו. "אתה אדם אדיב, מאקו, והמלוכה לפעמים נוטה לפגוע באנשים בעלי לב טוב, להשחית אותם, לכן לא רצית בה. אבל אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר אחר ולכן אעניק לך את הבחירה שמעולם לא קיבלת." היא החניקה את דמעות הכאב שלה. "אתה יכול לעזוב את כל זה מאחור, להיות חופשי ולבנות בקתה נוספת הרחק מכאן, אולי ליד נחל עכשיו שמים כבר לא יחלישו אותך." המשיכה והוא צחקק במרירות. "תוכל לטייל בעולם ולהשיג את כל מה שתרצה".
מאקו חייך בעצב ואחז בידה שעוד נצמדה לפניו. הוא נשק לידה ואז ליטף אותה. "זה נשמע מאוד מפתה, החיים האלו, ללא מלוכה, ללא אחריות ועם שצריך להנהיג. אבל חסר בהם דבר אחד".
גבותיה התרוממו בתהייה ולא הבינה מה כבר יכול להיות חסר בזה, הרי זה אמור להיות כל מה שבן מלוכה שלא מאושר ממלכותו ירצה. "מה חסר?".
"אותך." ענה בקצרה. "אושר הוא בלתי אפשרי אם את לא חלק מהחיים שלי. את הופכת את המלוכה לאפשרית, מפני שאיתך אני ראוי למלוך".
ליבה החסיר פעימה למשמע דבריו והפעם היה זה תורה לנשק אותו. היא נישקה אותו בגסות שלא אפיינה אותה, כאילו פחדה שהוא עלול לחזור בו מהחלטתו ולעזוב אותה. אך זה כבר היה מאוחר מדי, כי היא לא התכוונה לשחרר אותו יותר.
ידה אחזה בצווארון חולצתו והיא משכה אותו מטה אליה. הוא רכן לעברה כדי להעמיק את הנשיקה וריח האוקיינוס שלו אפף גם אותה. זרועותיו נכרכו סביבה ולראשונה מזה זמן רב היא כבר לא דאגה לגבי העתיד, כי היא ידעה שהוא יהיה בו.
"אז אני מקווה שתסכימי לקבל חזרה את זה." מאקו הוציא מכיסו את טבעת הנישואים שלהם וליילה התרגשה כאילו זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הציע לה נישואים.
"כמובן, מאקו." היא קרנה מאושר כשאפשרה לו להשחיל את הטבעת באצבעה. "אני שמחה שבחרת להישאר, הילד שלנו ירצה לגדול עם אביו".
עיניו נפערו בחוסר הבנה. "הילד שלנו? אבל חשבתי ש–".
"– קיידן התחרט על כל מה שעשה לי, הוא רצה להביע את חרטתו ולכן החזיר אותו לחיים לפני שאיבד את הכישוף שלו לנצח." הסבירה ליילה והאושר התפשט בה במהירות, במיוחד כשראתה את ההקלה בעיני הענבר של מאקו. "רציתי שיחזיר אותך לחיים כשמַתָּ, אבל הוא כבר ידע שהאמטיסט יחיה אותך ולכן בחר להעניק לגופי עוצמה שתוכל להכיל בתוכי את הילד שלנו".
מאקו הביט בה כלא מאמין וחיבק אותה בחוזקה. "אנחנו הולכים להיות הורים".
"אנחנו הולכים להיות הורים." היא חזרה אחריו וצחקה.
לא הייתה הרגשה טובה יותר מזאת. הם עברו כל כך הרבה טלטלות בשנה האחרונה. היא כבר איבדה את הילד שלה פעמיים אבל עכשיו שום דבר לא יוכל לקחת אותו ממנה. התרגשות מילאה אותה מהידיעה שהיא הולכת להיות אמא וליבה התרחב כשמאקו ליטף את בטנה והיא ידעה שהילד יגדל עם שני הוריו, בעולם של שלום ואחדות, ללא מלחמות.