האלמנטליים 2 - חרב האזמרגד

פרק 16 חזרה למציאות

זה אחד הפרקים שהכי נהניתי לכתוב, וזה פרק של 30 עמודים בוורד אז תנבו לחלק את הקריאה כי זה מאוד ארוך😅

***

ליילה הרימה באיטיות את ראשה השמוט ועפעפה בעיניה מספר פעמים עד שפתחה אותן לגמרי. התשישות עזבה אותה והיא קפצה במקומה כשהבחינה היכן היא נמצאת. חדר הלבנים הקר היה מוכר כל כך וזכור לה כרע מהזמן בו ליאו כלא אותה בעבר. על מעקה האבן שאמור לשמש מיטה, נחו הכרית מהחדר שלה ושמיכה מקופלת יחד עם בגדי שינה.
"התעוררת, נסיכה?" נשמע קולו של ליאו ורק עכשיו היא שמה לב שהוא יושב על כיסא מחוץ לסורגי התא שלה.
עיניה של ליילה נעו לכיוון המנעול שעל הסורגים אבל הפעם זה היה מנעול רגיל ולא מנעול ארקדי, כך שהאלמנט החדש שלה לא היה יכול לסייע לה בפתיחתו.
היא אפילו לא ניסתה להפעיל את אלמנט המים שלה מאחר שכבר הכירה את הדפוס הקבוע - בכל פעם שהתעוררה כאסירה, הסוהר שלה דאג לגזול את האלמנט שלה וכשהיא ניסתה לחפש אחר אנרגיה אחרת בתוכה, היא גילתה שהפעם גם האלמנט החדש - זה שהתינוק שלה העניק לה - נגזל גם הוא.
"זה באמת הכרחי?" היא הרימה את ידיה האזוקות. האלמנטים שלה נגזלו ובכל זאת ידיה נאזקו וליאו דאג לשמרטף עליה.
"רק למקרה שתנסי לעשות שטויות או שהאדון שלך, המכשף קיידן, יופיע פה כדי לחלץ אותך".
ליאו השתעשע בלהבת אש קטנה בצורת כדור וסירב לפגוש את מבטה, לא בגלל מעשיה, אלא בגלל מעשיו. הוא היה נבוך מכך שכלא אותה שוב.
ליילה הבחינה במפתח הכסוף שבצבץ מכיסו והחליטה לנסות את מזלה.
"למה אני פה?" שאלה בתמימות מעושה ושיחקה בשיערה, מה שמשך את עיניו של ליאו אליה סוף סוף.
"הנאמנות שלך נתונה לאויב. אני מצטער, נסיכה, אבל עלינו לכלוא אותך עד שנוכל לשחרר אותך מהכישוף הזה".
זה לא הוגן, איש מהם לא חשב אפילו לרגע שהיא בכלל לא רוצה להשתחרר מהכישוף הזה. מה שהיא תקבל כתוצאה מלעבוד עם קיידן שווה את זה.
"בהתחלה חשבתי שהוא זה שהעניק לך את האלמנט החדש, אבל אז נזכרתי שהאלמנט שלך פתח מנעול שהיה אמור להיפתח רק על ידי האש של מאקו," הוכיח אותה ליאו. "והזכרת שקיבלת את האלמנט מהילד שלך. את בהריון ממאקו".
לא ברור אם הוא שמח מהבשורה הזאת או לא. העובדה הזו סיבכה את המצב החדש שלהם. עכשיו שהיא אמורה להינשא לליאו, ילד מגבר אחר - אפילו מהמלך הקודם - ייחשב ממזר.
"אל תזכיר את השם שלו לידי," כעס ניצת בה והיא החליטה להשתמש בזה לטובתה. "הוא פגע בי. אני לא צריכה אותו יותר, לא כשיש לי אותך, ליאו." היא התקרבה באיטיות לסורגי התא, חיוך פתייני על שפתיה. "אתה לעולם לא תפגע בי, נכון?".
"כל מה שאני עושה זה לטובתך." הבטיח ועיניו תרו אחרי לשונה שליקקה את שפתיה.
"אז תתיר את האזיקים מידיי".
"נסיכה –".
"– בבקשה, אני בסך הכל רוצה להחליף לבגדים נוחים".
הוא השתכנע, אבל עדיין נכנס בזהירות אל התא ומיהר לנעול את הסורגים מאחוריו. הוא נפל בפיתיון שלה והיא המשיכה בהצגה כשהושיטה לו את זרועותיה הכבולות. ליאו לא ניתק איתה קשר עין כשהתיר את אזיקיה.
ליילה הפנתה לו את גבה וניסתה ללא הצלחה לפתוח את רוכסן שמלתה. כפות ידיו של ליאו נחו על שלה והוא פתח בעדינות את הרוכסן, אצבעותיו משתהות על המקום בו היה קעקוע הנאמנות שלה.
"תודה." היא הסתובבה אליו אך הוא הסיט ממנה את עיניו כשנחלצה מהשמלה המציקה. "אתה יכול להסתכל עכשיו".
הוא שב להביט בה כי חשב שהיא כבר הספיקה להתלבש ופיו נפער. אחרי שהסירה את שמלתה היא נשארה עם שמלה דקיקה יותר, שלא טרחה לכסות את כל גופה. כתפיה היו חשופות, כמו גם רגליה וחלק מבטנה.
למרות שניסה להתנגד, עיניו של ליאו חקרו את גופה החצי חשוף של ליילה, וזה בדיוק מה שהיא רצתה. בטנה התעגלה מעט באופן כמעט בלתי מורגש בגלל התינוק שבתוכה, אך מותניה נותרו צרות וקימוריה הנשיים היו מדהימים.
ליילה לקחה את ידיו בידיה והניחה אותן סביב מותניה. "אם תהיה בעלי, אתה תצטרך לגעת בי בסופו של דבר." היא לחשה לאוזנו ואז שפתיה טיילו על קו הלסת שלו.
"אני לא חושב שזאת תהיה בעיה מצדי." הוא החניק גניחה כשהיא נישקה את צווארו.
"אז למה אתה לחוץ?" שאלה והגניבה את ידה אל כיס מכנסיו.
"כי את לא מתכוונת לזה." הוא תפס בידה והצמיד אותה לקיר. הוא נראה פגוע כל כך כשהבין שניסתה לתמרן אותו כדי להשיג את המפתחות לתא שלה. "את באמת חושבת שאני מטומטם כל כך?. אני יודע שאת עוד אוהבת את אחי." הוא החזיק את ידיה מעל ראשה וניסה להשאיר את עיניו על שלה ולא להוריד אותן שוב לגופה. "לא מתאים לך לעשות את זה, הכישוף שלך מחמיר. אני אוציא אותך מזה, אני מבטיח לך".
ובזאת הוא יצא במהירות מהתא ועזב את המקום. ליילה התלבשה בבגדי השינה, על אף שלא התכוונה לישון. ליאו כל כך התאמץ כדי להעניק לה עזרה שהיא לא רצתה בה ולמרות שכישוף הנאמנות העיב על שיקול הדעת שלה והחל לשנות אותה, היא הצטערה על כך שפגעה בליאו.
***
מאז חזרו לארמון האש, ראנוס העביר לאמאייה שיעורים נוספים בשליטה באש שלה, כך שכעת היא כבר יכלה לשלוט בה כראוי. הוא גם התעקש ללמד אותה כיצד לגבור על החולשה שהמים גורמים לה בתור אלמנטורית אש ולמרות שהיא לא חשבה שזה יעזור לה או שזה באמת יצליח, היא בכל זאת אפשרה לו להעביר לה שיעור על זה, שיעור שלבסוף הצליח רק חלקית, שכן המים עדיין החלישו אותה אבל לפחות היא יכלה להמשיך לתפקד ולהילחם למרות שהם הקיפו אותה מכל עבר.
הם החזירו את קאסי איתם לארמון והיא לא הפסיקה למחות על המצב החדש, אך לא כל כך הייתה לה ברירה כי ראנוס דאג שתהיה קשורה כל הדרך חזרה. אמאייה ידעה שזו לא הדרך הטובה ביותר ליישר את ההדורים עם אחותה, אך היא לא רצתה להשאיר אותה עם קיידן. היא הייתה זקוקה לתשובות.
לאחר שסיימה שיעור נוסף עם ראנוס, אמאייה התהלכה ברחבי ארמון האש ומצאה את אחותה הזעופה הולמת בידיה על קיר בלתי נראה. עיניה הנרגזות של קאסיה עזבו את המחסום שהפריד בינה לבין היציאה מהארמון ועברו אל אמאייה.
להבות האש שלה יצרו את המילים 'מה לעזאזל קורה פה?' כשהבחינה שאנשים אחרים הצליחו לחצות את המחסום והיא לא.
בעצת ראנוס, אמאייה ביקשה מסת' שיטיל כישוף גבול סביב הארמון, אבל שהוא יחול רק על קאסי. אמאייה אהבה את אחותה, אבל במשך שנים היא חשבה שהיא מתה וכשגילתה שטעתה, קאסיה תקפה אותה ונלחמה לצד אויבם הגדול ביותר. היא השתנתה ואמאייה לא התכוונה לאפשר לה לברוח לפני שתבין מה קרה לה.
"זה לטובתך." אמרה אמאייה וקיוותה שהיא צודקת. "את בכלל יודעת מי זה האדם שלצידו נלחמת?".
'כן!' האש של קאסיה הייתה נחרצת כאילו היא באמת דיברה בקול. 'הוא המשפחה האמיתית שלי ואני רוצה שתעצרי את הכישוף הזה ותתני לי לחזור אליו'.
"לחזור אליו?! השתגעת?!" מילותיה צבטו את ליבה של אמאייה, אבל מה שהפתיע אותה יותר היה שאחותה רוצה לחזור אל קיידן. "קאסי," היא התקרבה אליה ואחזה בידיה. "אני לא יודעת מה עבר עלייך בשנים האלה או מי את חושבת שהוא קיידן, אבל אני מבטיחה לך שהוא לא אחד מהאנשים הטובים והוא בטח לא המשפחה שלך. הוא מכשף אפל ומוכן לפגוע באלפי אנשים כדי להשיג את מטרתו. הוא רוצה לגרום לכאוס".
קאסי ניערה את ידיה מאחיזתה ולקחה צעד אחורה. השנאה בעיניה הכאיבה לאמאייה.
"אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות, קאסי, בבקשה תגידי לי מה לעשות כדי לתקן את זה," אמאייה אחזה ברקותיה בייאוש. "תאמיני לי, גם אני שנאתי את עצמי במשך שנים בגלל מה שעוללתי לך," עיניה עברו בבעתה על הכוויות שעיטרו את צווארה והיא רצתה לפגוע בעצמה בגלל מה שגרמה לאחותה. "אבל אני באמת לא יודעת מה לעשות כדי לתקן את זה ואני לא יכולה לשאת את השנאה בעינייך".
עיניה של קאסיה התכווצו בבלבול כשבחנה את אחותה. הבלבול התחלף באכזבה.
'אני לא כועסת כי העלית את הבית בלהבות כשהייתי בתוכו, זה לא היה בשליטתך,' היא השפילה את ראשה כשאותיות חדשות נוצרו מולה, 'אני כועסת כי עזבת אותי לאחר מכן'.
מילותיה הפתיעו את אמאייה והיא התכוונה להגן על עצמה אבל לא כל כך הבינה למה קאסי התכוונה. היא לא עזבה אותה, היא חשבה שהיא מתה, היא חיפשה את הגופה שלה אחר כך וכשלא מצאה אותה, חשבה בצער שהאש איכלה אותה.
"ליידי קאסיה!" נשמע קולו של ליאו ועיניו נפערו בהפתעה. הוא התקדם לעברה וכשחיבק אותה, קאסי לא נרתעה ממגעו כמו שהתרחקה מאמאייה. "אני יודע שאני כבר לא אמור להיות מופתע מזה שאנשים חוזרים לחיים, אבל לזה לא ציפיתי. גדלת כל כך והפכת ליפיפייה אמיתית".
ליאו בחן אותה מלמעלה עד מטה כמו לוודא שהיא אכן כאן. לחייה של קאסי האדימו וזה אישר לאמאייה שהיא עדיין מחבבת את ליאו. לאחר מות הוריהן, משפחת ריינס אספה את שתיהן אל הארמון וגידלה אותן. כבר מגיל צעיר קאסי התאהבה בליאו, כמובן שהייתה זו התאהבות ילדותית ולא יותר מזה, אך עד היום הייתה לו השפעה עליה. אמאייה בעצמה הייתה מאוהבת בו לפני זמן מה עד שעזב את הארמון.
'לא חזרתי לחיים כי לא מתי,' האש של קאסי יצרה את המילים שלה והסומק על לחייה התפוגג כשנזכרה בכעסה על אמאייה. 'נחלצתי מהריסות הבית הבוער בקושי בחיים וגיליתי שנשארתי לבד.' היא שלחה מבט עוין אל אמאייה וליאו זע במקומו באי נוחות.
"איך שרדת את זה?" שאל ליאו במטרה לגרום לה להניח לאמאייה.
'קיידן מצא אותי וריפא אותי בעזרת הכישוף שלו.' עיניה נחו שוב על אמאייה, אך אמאייה לא יכלה לפגוש במבטה המאשים. 'הוא הציל אותי ממוות, העניק לי בית חם והתייחס אליי כאל אחותו בזמן שאחותי האמיתית נטשה אותי'.
"קאסי, אחותך אוהבת אותך מאוד, אין לך מושג כמה כאב לה כשאיבדה אותך." ליאו יצא להגנתה. "את תמיד תתקבלי בשמחה בארמוני ואני מקווה שתישארי פה לזמן מה".
'זה לא כל כך תלוי בי.' היא הצביעה על המחסום שנוצר במיוחד עבורה.
"ועם זאת, תגלי לבסוף שזה באמת לטובתך. עכשיו אם תסלחי לי, אשמח לשאול את אחותך לכמה רגעים".
ליאו משך משם את אמאייה כשהבחין במצוקתה ושניהם התרחקו מקאסי ויצאו אל חצר הארמון.
אמאייה קרסה על מזרקת האבן ונאנחה בצער. "היא שונאת אותי".
"היא אחותך, היא לעולם לא תשנא אותך. היא פשוט כועסת." עודד אותה ליאו והתיישב לידה.
"אני לא מצליחה להגיע אליה, כל מה שאני מנסה לעשות לא מצליח, היא תוקפת אותי ולא מוכנה להקשיב." היא טמנה את ראשה בין שתי כפות ידיה ואז הוציאה את הבקבוקון האחרון של יין הרימונים שנשאר לה, אך לפני שלגמה ממנו היא שלחה אל ליאו את מבטה בחדות. "אבל לך היא תקשיב!".
"לא, אמאייה." הוא סירב כשהבין למה התכוונה.
"בבקשה, ליאו! היא אוהבת אותך מאז שהיינו ילדים, היא תקשיב לכל מה שתגיד לה, נסה לדבר איתה, להסביר לה." התחננה אמאייה.
"אני לא מי שהיא רוצה עכשיו. היא רוצה אותך, היא כועסת כי לא היית איתה כל הזמן הזה, בתקופה הקשה של חייה." הסביר ואמאייה שתתה מיין הרימונים בתקווה שיעודד אותה. "אז לכי תהיי איתה, תפצי על הזמן האבוד שלכם".
הנושא נשמע קרוב לליבו של ליאו והיא הבינה שזה מה שהוא רצה לעשות. "ניסית לעשות את אותו הדבר עם מאקו. לכן חזרת לארמון, רצית להיות אח טוב יותר." הוכיחה אותו והוא הנהן.
"אבל הכל הסתבך," הוא נאנח. "כי כשאני חזרתי, הוא נאלץ לעזוב את הארמון כדי לא לפגוע בליילה ועכשיו הוא שונא אותי כי אני מאוהב בה".
אמאייה לא יכלה שלא לצחוק על המחשבה הזו. בפעם האחרונה שבדקה, השניים שנאו אחד את השנייה. כנראה היותו של מאקו רחוק מהארמון לזמן רב כל כך הפכה אותו לפרנואיד.
"למה שהוא יחשוב ככה?" שאלה והתכוונה לקחת לגימה נוספת אבל ליאו חטף מידיה את הבקבוקון ונמנע מלפגוש במבטה ומלענות על שאלתה. לחייו האדימו מעט ואמאייה המופתעת פערה את פיה. "לא נכון! בבקשה אל תגיד לי שבאמת התאהבת בליילה".
ליאו המשיך בשתיקתו ושתה מהבקבוקון. "יין רימונים?" פניו התעוותו בגועל כשהחזיר לה מיד את השתייה. "אני מבין שנהנית בסקנדיה אם לקחת איתך עוד מהיין המבחיל שלהם".
"אני מכירה אותך טוב מדי, הוד מלכותך, אל תנסה לשנות נושא." הפצירה בו וחטפה חזרה את הבקבוקון. "זה פשוט היה לא צפוי. חשבתי שאתה שונא אסטרידנים".
"את האסטרידנית הזו קשה לשנוא. הדברים השתנו והאמיני לי שלא תכננתי להתאהב באשתו של אחי, זה פשוט קרה." הוא השפיל את ראשו באשמה. "ואם כבר מדברים, גם ההתאהבות שלך במלך האדמה הייתה בלתי צפויה".
אמאייה כמעט נחנקה כששתתה עוד. "אני… לא… טוב, נו, אין טעם להכחיש. אני באמת כל כך שקופה?".
"אנשים אחרים אולי מאמינים שגיצי השנאה שאת תמיד שולחת לעברו אמיתיים, אבל גם אני מכיר אותך טוב מדי." הפעם היה תורו לחייך אבל היא רק שיחקה בזנב הסוס שלה בעצבנות. "מה הבעיה?".
"אחרים מתנגדים לכך שאהיה עם ראנוס בגלל כל מה שעשה בעבר. מאקו חושב שאסור לי לסמוך עליו, אפילו אחד ממכשפי המסדר אמר שזה לא יעבוד בינינו".
לרגע אמאייה הייתה בטוחה שגם הוא יצטרף לאזהרות האלה ויגיד לה שמוטב שתתרחק מראנוס. גם לפני שליאו היה המאהב שלה הוא תמיד דאג לה והרחיק אותה מצרות כשגדלה איתו בארמון והיא חששה שגם עכשיו הוא ינסה להרחיק אותה מראנוס שתמיד הזמין אליו צרות.
"את יודעת, פעם נהגתי להקשיב לאזהרות של אחרים בקשר לאהבה. זאת הסיבה שאיבדתי אותך." אמר ואמאייה נשא אליו את עיניה המופתעות. "אני ממליץ לך להקשיב רק לעצמך בתחום הזה, ללב שלך אבל גם למוח, לאהבה צריך להיכנס עם שניהם".
אמאייה שקלה את דבריו והבינה שהוא צודק. כשהקשיבה למכשף מהמסדר שניסה להסית אותה נגד ראנוס, היא הבינה שהוא טעה - ראנוס לא שמר את אבן המאגנה כדי להמשיך לפגוע במכשפות, הוא שמר עליה כדי לנסות להחזיר לחיים את אחותו המתה. הוא מעולם לא בגד באמונה ולא הייתה לה סיבה להיות מושפעת מדעות של אחרים.
"תודה, ליאו." היא אימצה אותו אליה לחיבוק כשקמו מהמזרקה. "דרך אגב, עכשיו כשאתה המלך, תדאג לי לאספקה של יין רימונים מסקנדיה בארמון, במיוחד בנשף הממלכות".
ליאו צחק והקניט אותה, "אני לא מבין איך את אוהבת את היין הזה".
"לא נעים לי ללעוג לך, הוד מלכותך, אבל אף פעם לא היה לך טעם טוב במשקאות." אמרה בשעשוע ולבסוף אילצה אותו להבטיח שידאג שיספקו לארמון האש יין רימונים נוסף.
"את חושבת שגם ליילה תאהב את היין הזה?" שאל ליאו בהרהור.
אמאייה חשה בחוסר נוחות כי כעת שני אנשים שאכפת לה מהם - ליאו ומאקו - אהבו את אותה נערה, והיא לא רצתה שיערבו אותה בזה.
"אני לא יודעת, תשאל אותה בעצמך, עכשיו שהיא אמורה להיות אשתך." אמרה אמאייה ועדיין זה נשמע לה מוזר. "עוד לא הבנתי מה קרה עם מאקו ולמה עזב את המלוכה. אני יודעת שהוא מעולם לא אהב את זה, אך לא נראה הגיוני שהוא יעזוב את ליילה".
"גם אני לא הבנתי, אבל אני מתכוון לברר." הוא החווה בראשו אל מעבר לכתפה והיא ראתה את מאקו מתקרב אליהם.
"אנחנו צריכים לדבר," מאקו פנה אל ליאו ואז אל אמאייה, "בפרטיות".
"הבנתי את הרמז," ענתה. "אל תדאג, בכל מקרה הגיע תורי להשגיח על ליילה בתא".
לאחר שאמאייה עזבה, מאקו נעץ בליאו מבט נוקב מלא ארס.
"אתה מתכוון לדבר או שאתה רוצה להמשיך לדמיין כיצד אתה נלחם בי?" שאל ליאו.
מאקו התעשת והשריר בלסתו נמתח, ידיו שולבו מאחורי גבו הזקוף ואף שנטש את המלוכה, הוא נראה כל כך מלכותי כרגע. אביהם היה מתגאה בו.
"אני מניח שליילה סיפרה לך שאני עוזב." מאקו ספק שאל ספק אמר, קולו רעד מעט כשהזכיר את שמה של אשתו לשעבר.
"היא גם סיפרה לי ששחררת אותה מנישואיכם." הוסיף ליאו וראה את הכאב בעיניו של אחיו הקטן. "אני יודע שמשהו אחר מתרחש פה, אתה אולי שונא את המלוכה אבל אתה אוהב את ליילה, היא סיבה מספיק טובה להמשיך לשאת בעול הזה".
"זאת הסיבה שאתה נשאר במלוכה?" המבט בעיני מאקו הפך לזועם. "מה אכפת לך? עכשיו אתה יכול לקבל אותה, היא כבר לא שלי".
אם מאקו לא חיבב את אחיו לפני כן, עכשיו שהוא ידע כיצד הוא מרגיש כלפי ליילה, הוא כנראה שנא אותו לגמרי. זה לא מה שהוא תכנן כשהוא חזר לארמון.
"חזרתי לארמון בשבילך, מאקו." הוא לחש. "ניסיתי לשפר את היחסים ביננו אבל זה לא הצליח, ואני יודע שעכשיו אתה שונא אותי אבל האמן לי שלא ככה רציתי שיתרחשו הדברים. אתה אח שלי, האושר שלך חשוב לי וליילה עושה אותך מאושר, אני רק רוצה לדעת למה ויתרת עליה".
"אין לי ברירה אחרת. הכישוף של סת' שמאפשר לנו להיות יחד, מחזיק מעמד שעות ספורות בכל פעם, אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה, מגיע לליילה טוב יותר מזה." מאקו התעסק בשולי חולצתו בעצבנות והיה ברור למדי שקשה לו לנהל את השיחה הזו אבל גם הוקל לו לשתף מישהו באמת. "חשבנו שאם נמצא את חרב האזמרגד ונהרוג את קיידן, סת' יוכל להשתמש בכישוף אפל ולקחת מאיתנו את האלמנטים לצמיתות, כך שנוכל להיות ביחד תמיד".
"אבל מצאנו את החרב, היא בידי אמאייה, וגם אבן האזמרגד נמצאת אצלנו." ליאו היה מבולבל ולא הבין מדוע מאקו לא מסתער לעבר החפצים הקסומים ויוצר את החרב. "כל מה שנותר הוא שתשלימו את החיזיון שלכם ותגלו כיצד מפעילים את כוחה של החרב".
מאקו היסס כמה שניות ופניו הרצינו עוד יותר כשענה. "זה בדיוק מה שאני מנסה לומר לך. כבר ראינו את החיזיון האחרון, גילינו כיצד יוצרים את החרב." מאקו הוציא קלף מקומט מכיס חולצתו והושיט אותו לליאו. "השורה הראשונה מתייחסת לנבחרת המים ולנבחרת האש".
החרב מקורה בדם האדום ובדם הכחול
את הנצח תשלול והעוצמה תאזל
מה שניתן יכול להילקח
אך מה שנלקח כבר לא ישוב.
ליאו קרא את המשפט פעמיים בניסיון להבין את משמעותו. מאקו הסביר שהחרב מנטרלת את העוצמה ואת חיי הנצח של מי שקיבל את כוחות אחת מהאבנים.
"כדי ליצור חרב כזו צריך את דמן של הנבחרות המייצגות את התכונות האלה." המשיך מאקו. "את כל דמן".
ליאו נמלא אימה כשהתחיל להבין את המשמעות. "אמאייה היא נבחרת האש אשר מייצגת עוצמה. ליילה נבחרת המים אשר מעניקים את האלמותיות להלנה. כלומר… כדי ליצור את האבן, שתיהן צריכות למות".
מאקו הנהן לאישור. "עכשיו אתה מבין. אתה מוכרח למנוע מליילה לנסות להמשיך ליצור את החרב".
"זה לא יעבוד, עד שהיא לא תדע שקיידן והלנה מובסים ושהאיום על אלקדר סר, היא לא תפסיק לנסות לעצור אותם".
"אני מטפל בזה." הודיע מאקו בנחישות.
"איך בדיוק?" שאל ליאו כשמאקו נעשה חשאי.
"אני לא יכול לומר כרגע. תאלץ פשוט לסמוך עליי".
"קצת קשה לסמוך על מישהו שלא סומך עליי".
ליאו הניח שהוא עומד להקניט אותו, אך למרבה הפלא הוא טפח לו על הכתף והישיר אליו את עיניו. "אני יודע שלא בדיוק התנהגנו כמו אחים עד עכשיו, אבל אתה יודע שאני סומך עליך. אחרת לא הייתי מפקיד בידיך את האדם הכי חשוב לי בעולם." אמר ברצינות. "אני צריך שתבטיח לי שתשמור עליה".
ליאו הנהן והבטיח לו. "אני עדיין לא מבין למה עשית את זה ככה. אתה משקר לה, אתה מנסה לגרום לה לשנוא אותך, למה?".
מאקו הפנה את גבו כאילו לא רצה לדבר על זה, אבל לבסוף ענה בקול מלא צער. "אם אומר לה את האמת, היא תבזבז את כל חייה בניסיון למצוא פתרון אחר. בדרך הזו היא שונאת אותי ויהיה לה קל יותר להתמודד עם העובדה שלא נוכל להיות יחד." אחיזתו התהדקה סביב שולי חולצתו ולרגע ליאו חשש שמא יקרע אותה בטעות. "אני מעדיף שהיא תהיה מאושרת איתך מאשר שתבזבז את חייה בניסיון להיות איתי".
ליאו נאנח וניסה לעכל את כל המידע החדש. הוא ניסה לדמיין את החיים העתידיים שלו בתור מלך הנשוי למלכה שבכלל לא רוצה אותו, מלכה שתמיד תערוג לאחיו. זאת לא תהיה מלכה מאושרת.
"היא עדיין אוהבת אותך, היא לעולם לא תהיה מאושרת איתי." הודה בתבוסה.
"אבל אכפת לה ממך." נראה שמאקו נאבק בעצמו כדי לומר את המילים  האלו. "עם כמה שאני שונא להודות בכך, נהיית חשוב לה, ואולי ביום מן הימים היא תרשה לעצמה לאהוב אותך ולהיות מאושרת, וזה כל מה שאני צריך".
שתיקה ארוכה השתררה בין השניים, שניהם חשבו על פיצול הדרכים ביניהם, על ההשלכות של ההחלטה של מאקו.
"לפי השתיקה המהורהרת, אני מבין שסיפרת לו שאי אפשר להשתמש בחרב האזמרגד כדי להשמיד את האבנים." סת' הצטרף אליהם בחצר הארמון כשלצידו אמבר וגם סיילה שצצה משום מקום.
"מאקו, אתה מוכרח לשקול את זה מחדש." התערבה סיילה. "גם אילו התוכנית שלך תצליח, היא לא תסיר את האיומים אחת ולתמיד. הדרך היחידה היא להשמיד את האבנים".
סיילה כבר לא נראתה כמו הנערה התמימה שנמצאה ביער. היא עדיין הייתה עדינה, אבל נחושה יותר מבעבר, כאילו כל מה שקרה מאז ששחררה את כוחות אבן המאגנה לפני כל אותן שנים, קרה באשמתה וזאת אחריותה לתקן את זה.
"כבר דיברנו על זה. לא אקריב בשביל זה את אמאייה ואת ליילה".
אמבר נראתה מוטרדת מעניין כלשהו, אך לא מהאנשים המתים שתמיד ראתה כי היא לא הציצה לצדדים או דיברה עם רוח כלשהי.
"אנחנו לא יכולים להשמיד את האבנים." קבעה בנחרצות ואז פנתה אל סת'. "כשנתקלתי באחת הרוחות שאני רואה, פגשתי בנערה שהפצירה בי לא לאפשר לכם להשמיד את האבנים".
"מי זאת הייתה ולמה היא ביקשה את זה?" שאלה סיילה וניסתה להתעקש שדבריה נכונים.
אמבר תיארה בפניהם את הנערה המוזרה. היא סיפרה על עוף החול עשוי הלהבות שהתעופף סביבה ושהיא טענה שהיא מהמסדר. היא אמרה לסת' שהנערה ענדה את הקמע שנמנה בין ששת הקמעות שהביא איתו מהמסדר וסת' הביט בה ביראת כבוד.
"את פגשת את רוז היימס. היא הייתה אחראית על יסודות השמש, האש והחום בעולם." עיניו נפערו בקנאה ואמבר עוד לא הבינה למה הוא כל כך מעריץ את חברי המסדר האלו שהיא עוד לא ידעה הרבה לגביהם. חוץ מהעובדה שהם אלו שנשאו ביסודות העולם ראשונים, אפילו לפני סיילה וקיידן ולפני האבנים. "היא הסבירה לך מדוע אסור להשמיד את האבנים?".
"היא רק המשיכה למלמל משהו לגבי זה שהעולם לא ישרוד את זה".
"מוזר." סינן סת' ותופף על סנטרו בהרהור.
"זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים להשמיד את האבנים אם זה יעמיד את אמאייה וליילה בסכנה." ליאו שלח מבט מצמית לסיילה כאילו כדי להבהיר לה שהוא אמר את המילה האחרונה. זה אולי היה עובד עם אחד מנתיניו, אבל סיילה לא הייתה נתינה של אף מלך, היא בכלל לא השתייכה לאף ממלכה ואם חושבים על זה, היא הייתה האמא הקדמונית של כל האלמנטורים המהלכים על פני האדמה. כל הכוח והגדולה לא השפיעו עליה כמו שהשפיעו על אחיה, בסיילה עוד נותרה תמימות של נערה צעירה, כאילו נפשה עוד נשארה בילדות שאבדה לה מהר כל כך.
"אני תוהה כיצד קיידן בכלל הצליח לכשף את ליילה לזמן רב כל כך." מאקו קטע את המתח שבאוויר.
"אתה לא תאהב את התשובה לכך…" סיילה כחכחה בגרונה. מאקו הפציר בה שתענה לו בכל זאת והיא הציצה בליאו בחשש שמא יתריס נגדה שוב. "למרות עוצמתו הרבה של אחי, הוא לא יכול להטיל כישוף נאמנות על אנשים חזקים כמו הנבחרים ללא הסכמתם, אלא רק על אנשים פשוטים. ליילה היא אחת מהנבחרים…".
"מה את אומרת בעצם?" התפרצה אמבר. "שליילה הסכימה לשתף איתו פעולה מרצונה?".
"זה רק בגלל שאת לא מכירה אותה מספיק טוב." הצטרף גם ליאו. "היא לעולם לא הייתה עושה משהו שיפגע באנשים חפים מפשע מרצון".
סיילה חיכתה שהשניים יירגעו. מאקו לא התפרץ עליה כמוהם, הוא כבר למד לסמוך עליה ולהבין שהיא יודעת דברים רבים שהם לא.
"אולי היא לא באמת ידעה שהיא מסכימה לזה," המשיכה סיילה בזהירות, חוששת מהתקפה נוספת. "כנראה הוא הבטיח לה משהו בתמורה והיא הסכימה לעזור לו אם יעשה את זה ואז הכישוף התחיל לפעול".
"זה דווקא יכול לעזור לנו כי אם נמצא דרך אחרת להביא לה את מה שהיא רוצה או לגרום לה להפסיק לרצות את זה אז נוכל לשחרר אותה מהכישוף גם ללא קיידן." הציע סת'.
מאקו הנהן והוא וליאו הלכו לכיוון החדר בקומה העליונה של הארמון בו נכלאה ליילה. סיילה הצטרפה אליהם ומאחור נותרו רק אמבר וסת'.
"אנחנו צריכים לדבר על המצב שלך." פתח סת' ונראה שחיכה זמן רב לומר לה את זה.
"עוד פעם אתה מתחיל עם זה?!" מצחה של אמבר התכווץ בכעס. "כבר אמרתי לך שזה לא מפריע לי".
"כן, זה כן!" קבע ואחז בידה שרעדה אפילו בלי ששמה לב. בימים האחרונים הגוף שלה נחלש וחלה הדרדרות בתפקודה. "נאחזת במוות זמן רב מדי, הגיע הזמן שתפסיקי".
"ולמה שאעשה את זה?" היא שחררה את ידה מאחיזתו והחולשה רק התעצמה. תחילה היא הניחה שזו חולשה נפשית בשל מה שקרה לפיטר ואז לליילה, אבל זה רק החמיר והיא חשה תשישות כל הזמן.
"לא מצאתי הסבר למצב שלך בכל הספרים שקראתי, אז שאלתי ספרים עתיקים יותר שמכשפי המסדר שמרו. הם הסבירו בדיוק מה קורה לך - את תקועה בגבול שבין המוות ובין החיים, אמבר." הסביר. "ובכל רגע שאת נאחזת במוות, המוות מושך אותך אליו עוד יותר. בגלל זה את נחלשת." הוא מחה דם שהחל לנזול מאפה והציג אותו מול עיניה כדי להוכיח לה. אמבר נלחצה ומיהרה לנגב אותו מפניה, אך לא יכלה להכחיש שהיא באמת חלשה מאוד. "אם תמשיכי להימשך למוות ולא תתמקדי בחיים, המוות ייקח אותך פעם נוספת".
דמעות נקוו בעיניה של אמבר כשהביטה בדמויותיהם של הוריה שעמדו לצידה. גם הם נראו עצובים כשהבינו מה משמעות הדבר. היא לא תוכל לראות אותם יותר אם היא תעצור את זה, היא שוב תהיה לבד.
"הוא צודק, מתוקה." אביה לחש לה.
"לא היינו רוצים שתאבדי את עצמך במוות רק כדי להיות איתנו." השלימה אימה והתבוננה בה ברכות.
"אבל –".
"– אנחנו נהיה בסדר." הרגיע אותה אביה. "כל מה שהקרבנו היה כדי שאת ואחותך תהיו מאושרות ותחיו חיים טובים".
"זה לא בריא להתמקד במה שאיבדת." אמה, ליידי מרגרט התקרבה אליה וליטפה את שערה. מגעה היה עדין ומנחם, כזה שהיא התגעגעה אליו כל כך. "עלייך להתמקד במה שיש לך ולא במה שחסר, רק כך תוכלי להיות מאושרת".
סת' הבין מה מתרחש והתרחק מעט כדי להעניק לה פרטיות.
"אני אוהבת אתכם, אני אוהבת אתכם כל כך ומתגעגעת." היא בכתה וחיבקה את הוריה. אפילו המגע שלהם הורגש הפעם מאחר שהתקרבה אל המוות יותר מדי. "זה לא הוגן, לא הייתם אמורים למות, איש מכם".
"אמבס, אני מבטיח שתמיד נהיה לצדך, גם אם את לא רואה אותנו." הבטיח אביה.
"אנחנו נהיה איתך לכל אורך הדרך, איתך ועם ליילה." המשיכה אימה ונשקה למצחה. "הגיע הזמן לחזור לחיים, ילדה שלי".
***
אמאייה טיפסה בגרם המדרגות המעוקל בארמון. הקומה האחרונה הייתה שוממה ועד עכשיו היא לא הבינה לשם מה בנו את הקומה הזו מלכתחילה, כל שהיה בה, היו מספר תאים ריקים כמו זה שכלאו בו את ליילה.
כשנכנסה פנימה, ראנוס קם כדי לפנות לה את מקומו.
"היי, מה עם אחותך?" לחש לה וליילה זקרה את אוזניה כדי להאזין לשיחתם.
"עדיין כועסת." הפטירה אמאייה.
"זה יעבור לה, אני בטוח בכך." הוא אחז בידה בעידוד וליילה הרימה את גבתה.
"הו, וואו, בהחלט קפצת על השאריות שלי, אמאייה." היא ניסתה להיראות מופתעת אבל לא הצליחה להסתיר את השעשוע שלה. "זה חדש, ובלתי צפוי." היא קמה ממקומה וצעדה בכבדות לכיוון הסורגים. "אבל אני מבינה את זה, יש לכם מכנה משותף." אצבעותיה התהדקו על המתכת הקרה שהפרידה ביניהם. "שני אנשים שגרמו למות האחיות שלהם".
אמאייה התכוונה להסתער לעברה אך ראנוס עצר אותה וליילה חייכה בנבזיות.
"מה לעזאזל, ליילה?" התעצבנה אמאייה.
"היא לא ממש עצמה עכשיו, היא מרושעת יותר." הסביר ראנוס כשהוא עוד חוצץ ביניהן. "רק תוודאי שהיא לא מנסה לברוח. יותר מזה, אני אציע לך אפילו לא לדבר איתה. היא לא ליילה שאנחנו מכירים".
"בהחלט לא." אמאייה יישרה את חולצתה וגבותיה עוד היו מכווצות בעצבנות.
למרות כעסה, היא התכוונה למסור לעבר ליילה את בקבוק המים שהביאה לה, אך ראנוס לפת את ידה לפני שהספיקה לעשות את זה. "את באמת רוצה לתת מים לאלמנטורית מים?".
"גזלתם את האלמנט שלה, זה לא אמור לחזק אותה." היא משכה בכתפיה ואז התיישבה באנחה. "ואתה צודק, היא לא עצמה עכשיו, אבל אנחנו עדיין צריכים לטפל בה." היא הושיטה לעבר ליילה את הבקבוק מבעד לסורגים. ליילה נראתה המומה לרגע וזינקה ממקומה כמטורפת כאילו לא שתתה במשך ימים. היא התכוונה לקחת את הבקבוק, אך אמאייה הזיזה אותו ברגע האחרון. "אל תנסי אותי שוב." הזהירה אותה. "אנחנו אולי חברות, אבל גם עם איך שאת עכשיו, תאמיני לי שאת לא רוצה אותי כאויבת שלך".
הפעם היה זה תורה של ליילה להתרגז, אך היא הנהנה בעל כורחה וחטפה את המים.
"בהצלחה." סינן ראנוס לעברה כשהעביר לה את מפתח התא ועזב.
ליילה התעסקה בבקבוק שבידה כאילו היה הדבר המדהים ביותר שראתה מימיה ואמאייה שקעה במחשבות מיוסרות לגבי אחותה הקטנה ששונאת אותה. כך הן העבירו את השעה הראשונה יחד, כנראה ליילה עוד פחדה מהאיום של אמאייה ובחרה לסכור את פיה.
העיגולים השחורים תחת עיניה של ליילה העידו שבחרה לא לעצום עיניים לרגע כל עוד היא כלואה. יחד עם זאת, היא נראתה מלאת חיים יותר מאשר איך שנראתה מאז חזרה לחיים, כאילו העניקו לה סיבה לחיות. רק חבל שהסיבה הייתה לשרת מכשף מרושע.
ליילה התהלכה ברחבי התא שלה, רגליה כבר נחלשו מהישיבה הממושכת בתא החנוק, שערה איבד את הברק שלו ואפילו בגדי השינה שלה נראו משומשים יתר על המידה. נראה שירדה הרבה במשקל גופה כי עורה היה גרום על עצמות הצוואר הבולטות שלה. אילו מאקו היה פה הוא היה זועם על היחס שאשתו קיבלה, או יותר נכון, אשתו לשעבר.
ליאו הסביר לה שהם מנסים לגרום לה חוסר נוחות כדי שתראה רגש נוסף מלבד נחישות בלתי פוסקת לשרת את קיידן. אבל זאת הייתה הבחירה שלה להרעיב את עצמה, למרות שליאו ניסה להכריח אותה לאכול.
לבסוף היא נעצרה והתיישבה על הקרקע בסיכול רגליים. זרועותיה נחו על רגליה והיא עצמה את עיניה כשפתחה את פיה.
"ראיתי אותה, את יודעת?" היא אמרה. "את אחותך, בפעמים שפגשתי את קיידן היא הייתה איתו. היא ידעה שאני מלכת ארקדיה ולכן הבינה שאני מכירה אותך. היא המשיכה לשאול אותי אם אני יודעת למה עזבת אותה, למה פגעת בה ככה ואז עזבת." שפתיה של ליילה התעקלו לחיוך נבזי כשפתחה את עיניה שהכחול בהן היה כל כך קר עכשיו. "הרעלתי אותה כנגדך, סיפרתי לה שאת יודעת שהיא חיה ורצית להיפטר ממנה אחרי שראית את כל הצלקות האלו. הילדה המסכנה האמינה לכל מה שאמרתי".
אמאייה ידעה שהיא הבטיחה לליאו שהיא לא תנסה להרוג את ליילה מעצבים אך האיפוק שלה החל לנטוש אותה עם כל מילה שליילה הוסיפה. ליילה נעמדה על רגליה והתהלכה לעברה באיטיות. אמאייה הסיטה את מבטה וניסתה להתרכז במשהו אחר, אסור לה להקשיב לה, היא רק מנסה לתמרן אותה.
"זה רק הגביר את האהבה שלה לקיידן ולא הייתה לה שום בעיה להחליף אותך, אפילו במכשף זר כמוהו." ליילה המשיכה. "בסוף כולם יעזבו אותך. קודם אחותך עזבה, אחר כך ליאו נטש אותך ובקרוב, גם ראנוס יעזוב." היא התגרתה בה ואמאייה קפצה את אגרופיה וניסתה להזכיר לעצמה שאת ליילה האמיתית היא אוהבת והיא חברה שלה. "את פשוט לא טובה מספיק כדי שמישהו יישאר למענך. עכשיו כשאני חושבת על זה, לא הייתי צריכה לומר לקאסיה דבר, היא כבר שנאה אותך ממילא, פחדה ממך בגלל מה שעשית לה. אני די בטוחה שאת שונאת את עצמך".
אמאייה לא יכלה לשלוט בעצמה יותר וזה הרגע בו פרצה אל התא. ליילה הפתיעה אותה כששלחה לעברה אש כחולה, אך היא מיהרה לסור מהדרך והאש נעלמה באוויר. כנראה שהאלמנטים שלה חזרו בזמן שעבר. לרוע המזל, לאמאייה לא היה מושג כיצד גוזלים אלמנט, לכן היא תאלץ להילחם בה באמת.
אמאייה שלחה לעברה להבת אש וליילה הניפה במהירות את ידה כדי לבטל את האש. היא נצמדה בגבה אל הקיר ולא הצליחה להסתיר את הבהלה שאחזה בה.
"אני רואה שאת כבר לא מפחדת מהאש שלך".
הפעם היה זה תורה של אמאייה לחייך כי היא הצליחה להפתיע אותה בתקיפתה. הלהבה שהציתה נעה סביבה במהירות ואז נורתה לעבר ליילה. ליילה חסמה אותה והלהבות שלהן התנגשו זו בזו ונאבקו כל אחת כדי להפיל את אחת מהיריבות שיצרו אותן.
"אולי לא השתמשתי באש כבר שנים, אבל את לא נולדת אלמנטורית אש, הוד מעלתך." אמאייה התריסה כנגדה. "אין לך מושג מה נדרש כדי לשלוט בלהבה כמו שצריך." היא הגבירה את עוצמתה והאימה נגלתה על פניה של ליילה כשהאש שלה נסוגה לאחור והלהבה של אמאייה התקרבה אליה. "אש היא מסוכנת, והיא יכולה להתפשט במהירות." האש שלה צרבה את זרועה של ליילה והיא צרחה בכאב וקרסה על ברכיה.
אמאייה כמעט הפעילה את כוחה פעם נוספת אבל היא נאלצה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמה שזאת חברה שלה בה היא נלחמת, והיא לא אשמה במצב בו היא נתונה. היא התכוונה לצאת מהתא אבל גל מים הקיף אותה. תשישות החלה לאפוף אותה כשהמים הכו בה אבל היא נזכרה בשיעורה עם ראנוס ועצמה את עיניה. היא דמיינה שהמים לא נמצאים שם והכל סביבה רק אש, גופה נכנע למוח שלה והחולשה פינתה את מקומה לעוצמה שהאש תמיד העניקה לה.
האנרגיה התלקחה בעורקיה וזרמה בחוזקה אל המים. מים תמיד אמורים לכבות אש ולא ההפך, לא קיים מצב אחר. אבל האש שאמאייה הוציאה עכשיו, הייתה עוצמתית יותר מכל אש אחרת, עד שלמרבה הפלא איכלה את המים.
ליילה הביטה בה ביראת כבוד ונעמדה במהירות על רגליה. הבלבול גרם לה לעשות טעויות ואמאייה חסמה כל מהלומה שניסתה להנחית עליה. היא נדחקה לאחור וידה הונחה על בטנה.
"בבקשה עזור לי." היא מלמלה ולפתע צרחות נשמעו בראשה של אמאייה. הצרחות הבעירו את מוחה ולא בסוג האש שהיא כבר אוהבת. הקול היה חזק כל כך עד שהכאיב לה וכמעט קרע את עור התוף שלה.  היא אחזה בראשה וניסתה לעצור את הכאב אך הוא הכניע אותה על הרצפה ולפי עדכוניו של ליאו, אמאייה הבינה שליילה משתמשת בכישוף של הילד שלה. כישוף שעבר אליו דרכה מאמה המכשפה.
הקולות הרמים היו כל מה שהצליחה להתרכז בו והכאב התפשט אל כל גופה. היא ניסתה להילחם, אך זה היה חזק מדי. ליילה בעטה בה ונחלצה מהתא שאמאייה השאירה פתוח ברוב טיפשותה. הליכתה עוד הייתה מגושמת והיא כמעט נתקעה בקיר, אבל היא לא התכוונה לתת לזה לעצור אותה.
היא התעשתה וכבר כמעט יצאה מהתא אך משהו גרם לה להיעצר במקומה ופיה נפער בהלם.
"מאקו…" מלמלה ונשמעה לרגע כמו ליילה האמיתית ולא כמו האישה המרושעת שקיידן גרם לה להיות. עם כל צעד שמאקו לקח לעברה היא התרחקה והפעם הכישוף של סת' לא ניטרל את הניגוד ביניהם, לכן ליילה נחלשה. "מה אתה –".
"– מה הוא הבטיח לך?" שאל מאקו והיא ניגבה את הדם שזלג מאפה. אמאייה ראתה שזה מכאיב למאקו שהוא גורם לה לסבל רק מעצם קרבתו. ליילה נדה בראשה לשלילה ונמנעה מלענות. מסיבה כלשהי זה רק ייסר את מאקו עוד יותר. "אני מצטער, זה הולך לכאוב, אבל אני מוכרח לעשות את זה".
הוא הניח את ידיו על רקותיה והיא צרחה כשהוא עצם את עיניו. שניהם נכנסו לטראנס, אך נותרו עומדים. ליאו בדיוק נכנס לחדר וחשש הופיע על פניו אך גם תקווה.
"מה הוא עושה?" שאלה אמאייה כשהוא עזר לה לקום על רגליה. הקול הנורא הפסיק כשמאקו החליש את ליילה בקרבתו.
"הוא מגן האבן אבל גם מגן הנבחרים, הוא מנסה להגן עליה מפני הכישוף".
***
ההרגשה הייתה כאילו הלך על עננים ומאקו ניסה לייצב את עצמו בכל צעד כדי לא ליפול, למרות שהוא התהלך על קרקע מישורית לגמרי. ערפול חושים השתלט עליו. המצב כולו היה מוזר, לא שהוא יכל להשוות את זה למשהו, הוא מעולם לא היה בתת מודע של מישהו לפני כן.
לפני שהגיע אל התא בו כלאו את ליילה, סיילה הנחתה אותו כיצד למצוא את דרכו אל התת מודע שלה. זה נשמע פחות מסובך ממה שזה באמת היה ונדרש לו זמן רב עד שהצליח להיכנס לראשה. היכולת הזאת ניתנה לו מעצם היותו מגן הנבחרים.
התת מודע של ליילה היה כמו עולם בפני עצמו אשר שמימיו היו מעורפלים לגמרי בצבעים בהירים.
סערת רגשות התחוללה בתוך מאקו והוא זכר שסיילה הסבירה לו שבזמן שיהיה במוחה של ליילה הוא יחוש ברגשות שלה, יראה את הזיכרונות שלה וישמע את מחשבותיה. הוא לא חש בנוח לחדור לפרטיותה בצורה שכזאת, אך לא הייתה לו ברירה - היה עליו לגלות מה קיידן הבטיח לה בתמורה לעזרתה כדי שהוא יוכל לנסות לשבור את כישוף הנאמנות שהוטל עליה.
הזיכרונות הופיעו סביבו כאילו התרחשו ממש באותו הרגע; ליילה כנערה רצה בשבילי היער הקרוב לארמון המים, בן דודה ואחותה רצים לצידה ומנסים להשליך עליה כדורי שלג. השלושה צחקו וכשמאקו ראה את השמחה בעיני האוקיינוס של ליילה, חיוך נוצר על שפתיו.
זיכרון נוסף היה של ליילה כילדה. למרבה הפלא, שובבות הופיעה על פניה של ליילה הצעירה בניגוד לרצינות התמידית שלה. תלתליה החומים היו קצרים יותר מעכשיו אבל עיניה עוד בורקות וחיוכה זוהר. היא צעדה לגן האחורי של הארמון לצד גבר בעל המדים הכחולים והאציליים של אסטרדה. הגבר דמה לה כל כך וכשמאקו הבחין בעיטור מפקד הצבא שעל מדיו, הוא הבין שזהו אביה המנוח, הלורד פרנק סאטו.
ליילה הילדה גררה אחריה חרב כבדה וכשנעמדה מול אביה, היא התאמצה להרים אותה מול פניה. אביה לימד אותה כמה טכניקות לחימה ופרץ בצחוק כשליילה השליכה את החרב הצידה ברוגז.
ערפל לבן התלפף סביבו וכשמשך אותו לאחור, הזיכרון נעלם.
כעת נראה לפניו זיכרון אחר, פחות ישן. מאקו מהזיכרון עמד על בימה מרוחקת, הלחץ וההתרגשות ניכרה בעמידתו הזקופה ובשריריו המתוחים. לקראתו צעדה האישה היפיפייה ביותר שמאקו אי פעם הניח עליה את עיניו. ליילה הייתה עטופה בשמלת הכלולות הלבנה בעלת העיטורים הזהובים והעדינים. רגשותיה זרמו אליו והוא חש באושר שלה אך גם בחשש שרק בדיעבד הבין מדוע הרגישה בו - באותו זמן היא תכננה להשמיד את האבן בניגוד לרצונו של מאקו, היא פחדה שאם יגלה על כך הוא ישנא אותה לנצח. כמה היא טעתה, על אף איך שהתנהג אחרי שגילה, הוא אף פעם לא שנא אותה ואף פעם לא ישנא.
הפעם ערפל אפור הופיע סביבו. מצב רוחו התקדר והוא הבין שהגיע לנתיב העצב. הייתה זאת שעת לילה ופעם נוספת ליילה הופיעה כילדה בזיכרון. השובבות נעלמה מעיניה, גם השמחה והנחישות. ארשת פניה הייתה חתומה לגמרי, אבל מאקו חש ברגשות האמיתיים שלה - היא הייתה שבורה בעקבות מות אביה שעוד היה טרי באותה תקופה. היא נעמדה בפתח חדרה של אמבר ועיניה של אחותה היו אדומות מדמעות, לחייה סמוקות ושפתיה נפוחות.
"אנחנו נהיה בסדר, אמבס, אני מבטיחה לך." ליילה התקרבה אליה והניחה את ידה על של אחותה הקטנה. קולה היה יציב והרעד שחלף בו היה קטן ולא מורגש כמעט כלל. "אנחנו נעבור את התקופה הזאת".
"קל לך להגיד!" אמבר משכה באפה והתנערה מאחיזתה. "את אדישה למותו כאילו אף פעם לא אהבת אותו, כאילו הוא מעולם לא היה".
הכאב שליילה חשה כרגע היה עצום כל כך עד שנורה אל מאקו בחוזקה. היא נעמדה שוב ליד הדלת ואצבעותיה התהדקו סביב תליון האמטיסט שלה שסימל את החיבור שלה ושל אחותה. לפני שעזבה היא אמרה, "לילה טוב, אמבר".
היא נמלטה משם במהירות ויצאה אל גן הארמון. האוויר הקר הכה בפניה אך לא היה לה אכפת. כשהשומרים האסטרידנים התלוו אליה היא מחתה על כך בהינד כף ידה. השניים העבירו ביניהם מבטים מאוכזבים, כאילו ידעו על כאבה והתחננו לעזור לה.
ליילה התמוטטה כנגד קיר הארמון והתיישבה על הרצפה. הדמעות לא איחרו לבוא ולא הפסיקו אפילו לרגע.
היא הוציאה מכיס מעילה איור מקופל בו הופיעה דמותה של אביה המנוח ומאקו פער את עיניו בציפייה - זה כבר הזיכרון השני שמאקו ראה שקשור באביה של ליילה, יכול להיות שזה הדבר שקיידן הבטיח לה בתמורה לנאמנותה? שהוא יקים את אביה לתחייה?.
"אני מצטערת, אני כל כך מצטערת, אבא." קולה רעד ולחייה נשטפו בדמעות נוספות. "אני מנסה לעזור למשפחה שלנו, לטפל בהם כמו שאתה טיפלת, אבל אני לא מצליחה. אנחנו זקוקים לך ומתגעגעים אליך כל כך." היא יבבה. "לא הצלחתי לעזור לאמבר, אני לא כמוך ולעולם לא אהיה אפילו חצי ממה שהיית, אני פחדנית ועלובה".
ליבו של מאקו נשבר כשראה כך את אהובתו. כשכבר לא יכל עוד לרסן את עצמו, הוא יצא מהצללים וניגש אליה בזהירות.
"את לא פחדנית." אמר לה והיא נרתעה בבהלה.
"מי אתה?" היא קמה במהירות על רגליה, ידה נשלחה באינסטינקט אל חגורת שמלתה בה גם אז כבר הייתה חרב.
"אני לא יודע איך להסביר לך את זה." הוא אמר. "בבקשה, אני יודע שזה מוזר לבקש, אבל אני רוצה שתסמכי עליי, לפחות לדקות הקרובות".
ליילה ייצבה את נשימותיה, היא קיפלה את האיור של אביה והחזירה אותו לכיסה. ידה עזבה את המקום בו החרב נמצאה והיא צעדה לעברו.
"אני סומכת עליך." אמרה ובלבול נגלה על פניה. "למה אני סומכת עליך? אני בכלל לא מכירה אותך".
"כי עמוק בפנים את יודעת שתמיד אגן עלייך." הוא השיב ומחה את הדמעות מעיניה.
מאקו סקר את הילדה שגם בצעירותה הייתה רצינית כמו האישה שכבר למד להכיר ולאהוב. בזיכרונות הקודמים שראה בהם אותה כילדה היא הייתה שונה, עיניה קרנו מאושר, היא התנהגה כילדה ולא כבוגרת ורצינית. השינוי בה חל כשאיבדה את אביה, האדם שהעריצה כל חייה. מאקו רצה להחזיר לה את האושר לחיוך, את החיות לעיניה ואת האהבה לליבה.
הוא נאלץ לכרוע על ברכיו כדי להגיע לגובה הילדה שהייתה ליילה. "את לא פחדנית, ליילה." הוא ליטף את שערה בידו והיא נשכה את שפתה התחתונה כשהבחינה שידע את שמה. "את אחד האנשים האמיצים ביותר שהכרתי אי פעם. את טובת לב ולא אנוכית כלל, אלא תמיד שואפת לעשות מה שטוב לכולם, גם אם זה אומר לוותר על הרצונות שלך".
הוא התכוון לשכנע אותה שכשהסכימה לקבל את עזרתו של קיידן ולתת לו את נאמנותה זה פגע באנשים, לכן עליה להשתחרר מהכישוף שלו. אבל לפני שהספיק להמשיך בדבריו, הזיכרון התפוגג במהירות.
הזיכרון הבא היה קצר במיוחד ובכל זאת כאב למאקו לראות אותו. בזיכרון הזה, אחיו הבכור התוודה על רגשותיו כלפי ליילה. ליילה פקפקה בנכונותו להישאר בארמון האש למענה וליאו ענה שעשה זאת בעקבות בקשת אחיו. כבר אז מאקו היה צריך לנחש שהייתה לו סיבה נוספת להישאר. הוא אהב את ליילה, הוא לא רצה שתישאר לבד, אבל גם הודה באוזניה שהוא לא תכנן להתאהב בה, הוא לא תכנן לעשות משהו שיעצבן את מאקו, במיוחד כשרק חזר כדי ליישר את ההדורים איתו.
ליאו רכן לעבר ליילה והעביר תלתל אל מאחורי אוזנה. מאקו לא הצליח להבין מה הרגשות שליילה הזרימה אליו - בלבול מעורב במבוכה שהתבטאה גם בלחייה הסמוקות, ולבסוף גם אכפתיות. אף שלא הרגישה כמו ליאו, היה אכפת לה ממנו, היא העריכה את כל מה שעשה למענה והחלה לראות אותו באור שונה. בעיניה הוא כבר לא היה אויבה אלא בעל הברית שלה. שפתיו של ליאו כבר כמעט הוצמדו לשל ליילה אבל בסוף היא הסיטה את ראשה.
הפעם מאקו לא חיכה לשום ערפל, הוא התרחק מהזיכרון בעצמו. זה רק עיכב אותו והסיח את דעתו. הוא עדיין היה בטוח שההבטחה של קיידן לליילה הייתה קשורה לאביה, אבל לא הבין מדוע הזיכרון הקודם התפוגג לפני שהייתה לו ההזדמנות לשכנע אותה. אילו רק יכל למצוא את הזיכרון בו פגשה את קיידן לראשונה הכל היה נפתר מהר יותר.
מאקו, שלא נתן את תשומת ליבו בדרכו, הגיע לנתיב חשוך במיוחד. ערפל כחול כצבע שמי הלילה הכהים התפרש בחלל וכשנשימותיו הפכו למהירות ושריריו נמתחו, הוא הבין שהגיע לנתיב הפחד.
צרחה נשמעה באוויר ומאקו רץ בעקבותיה. כשנעצר לבסוף הערפל זינק מעלה וחשף את הצוק הנישא. דמות צורחת נפלה מהצוק ומאקו פעל במהירות. עמידתו במקום המדויק ביותר אפשרה לו להציל את הדמות. כשלבסוף נחתה בין זרועותיו הוא זיהה שזו ליילה. עיניה נפקחו באיטיות ומצחה עוד היה מכווץ בבעתה גם כשראתה שנחתה בבטחה.
"ליילה?" מאקו מצמץ פעמיים והוריד אותה.
"מאקו!" היא התנשפה בהקלה ומיהרה לחבק אותו. ליבה הלם במהירות והוא ליטף את גבה כדי להרגיע אותה. "פחדתי נורא".
"אני יודע. אני מצטער שלא יכולתי לעזור לך, אני יודע כמה פחדת ולא הייתי לצידך מספיק בתקופה הקשה הזאת".
ליילה התנתקה ממנו ובחנה אותו בבלבול. "על מה אתה מדבר? הרגע הצלת אותי".
מאקו התנשם והוציא מכיס שמלתה את תליון האמטיסט. "לא אני הצלתי אותך".
עיניה התבוננו בתליון כלא מאמינות. "ראנוס," הבינה. "הוא בטח הניח את זה בכיס שלי כשהוא…".
היא נעצרה אבל לא היה צורך שהיא תמשיך, גם את הזיכרון הזה הוא ראה אבל בחר להתעלם מקיומו.
"כשהוא נישק אותך?" השלים אותה מאקו.
היא השפילה את ראשה ומאקו הפנה לה את גבו. זה לא היה הזיכרון שחיפש, כל מה שנגרם לו מהזיכרון הזה היה אשמה. אשמה על כך שלא הצליח להגן עליה כשנפלה מהצוק אל מותה, אשמה שלא בירר מה מצבה הנפשי לאחר שחזרה לחיים. עד שהיא העזה לספר לו על סיוטיה בהם היא נופלת מהצוק שוב ושוב, לא היה לו מושג שהיא עוד חיה בפחד ומאקו נזף בעצמו על זה. היא הרגישה בנוח לספר לליאו אבל לא לו.
הפעם הגיע לנתיב חיובי יותר אשר הערפל הצהוב שלו משך אותו פנימה לזיכרון שמח ושלו במיוחד. אולם, כשנכנס עמוק יותר, הבין שלא היה זה זיכרון, אלא תקווה, דמיון וציפייה לעתיד ובזה הרגע הבין שזה מה שחיפש עד עכשיו.
ליילה הייתה בחדר שינה בשמלת בית. היא ישבה על מיטה בה שכב ילדון קטן. פניו היו השילוב בין פניה של ליילה ופניו של מאקו ומאקו עצר את נשימתו כשהבין מה מתרחש פה.
ליילה סיימה את השורה האחרונה באגדת ילדים מוכרת שנהגו לספר ברחבי יבשת אלקדר.
"לילה טוב, הארי," היא נשקה לראשו וניגשה אל הדלת. "תזכור שאביך ואני אוהבים אותך יותר מכל דבר אחר".
"גם אני אוהב אתכם." חייך הילד ומשך את השמיכה מעליו. הלפיד הקטן שחובר לקיר הסמוך למיטה והיווה מנורת לילה, החל לאבד את אורו והילד הניף את ידו וכיבה את האש לגמרי בעזרת האלמנט שלו. "לילה טוב, אמא".
ליילה יצאה אל מסדרון הארמון וכמעט קפצה במקומה כשראתה את מאקו.
"אז זה מה שהוא הבטיח לך." הבין מאקו.
"ששש, הארי רק הרגע הסכים לישון סוף סוף." היא היסתה אותו וגררה אותו לאחת המרפסות בארמון. "על מי אתה מדבר?".
"קיידן, הבטיח לך שבתמורה לנאמנותך נקבל חזרה את הילד שלנו." הוכיח אותה ובניגוד לזיכרונות הקודמים, ליילה הזאת ידעה בדיוק על מה הוא מדבר.
"לא רציתי שתגלה על זה." היא השפילה את ראשה. "זאת הייתה הבחירה שלי ואני שלמה איתה".
"אז את מבינה איפה אנחנו עכשיו".
היא הנהנה לחיוב. "אתה נמצא בתוך הראש שלי, אתה מנסה לגרום לי לוותר על הנאמנות שלי לקיידן." אמרה והוא חיכה שתיענה לדרישתו אך היא רק נאנחה. "מאקו, בדמיון בו אנחנו נמצאים עכשיו יש משהו שונה מכל הזיכרונות שלי שראית עד עכשיו".
כשבחן אותה לרגע קצר הוא הבחין מיד מה שונה. היא הייתה שלווה פה, מאושרת כפי שמעולם לא זכה לראות אותה. הרוגע שלה התבטא בחיוך החם שלה ולמרות שבדמיון הזה היה לילה, הוא ממש יכל לראות את ההילה הזורחת סביבה. לרגע הוא כמעט התפתה לנטוש את התוכנית, להניח לה לקרון ככה מאושר ולקבל את הדבר שרצתה יותר מכל.
הוא לקח את ידה בידיו והביט עמוק אל תוך עיניה. "אני יודע כמה את רוצה את הילד הזה, האמיני לי שגם אני רוצה שהוא יחזור אלינו. אבל זה לא אמור להיות ככה".
ליילה השתחררה מאחיזתו והשעינה את ידיה על מעקה המרפסת. המבט בעיניה היה מרוחק כשהביטה על רחבי ממלכת ארקדיה שנפרשה לעיניהם.
"אני יודעת, אבל בכל זאת הסכמתי לזה. אתה צריך להכיר אותו כדי להבין למה אני לא יכולה לוותר עליו." אמרה בגאווה הורית. "הארי הוא ילד מקסים, הוא חכם, מתוק ואדיב, בדיוק כמוך. אני מאושרת ולא מוכנה לעשות משהו שיסכן את האושר הזה, גם אם זה אומר שעליי להיות נאמנה לקיידן".
"יש לך מושג בכלל כמה אנשים נפגעו כבר מידיו של קיידן? כמה סבל היו צריכים לעבור רק כדי שיקבל את מבוקשו?" קולו הפך נוקשה. "את בכלל זוכרת מה עשית למענו?".
ליילה נשכה את שפתה התחתונה ושלחה אליו מבט עצבני. "אין לך זכות לומר לי שאיני נוהגת כשורה או שאני אנוכית! להזכירך, היית מוכן לקחת כוחות עצומים כדי להחזיר את אמך לחיים".
"בדיוק! ואת זו שהראתה לי את הדרך הנכונה," הזכיר לה. "את לא אנוכית, אני יכול להבין את המניעים שלך, מגיע לך להיות מאושרת אחרי כל מה שהקרבת." המילים האלו גרמו לה להירגע אבל זה רק הכאיב לו יותר מפני שהיה המשך לדבריו, "אבל אני חושב שהבן שלנו יהיה גם כמוך - אחד כזה שמעמיד את טובת הכלל לפני טובתו." הוא אחז בלחייה כדי שתישיר אליו את עיניה. "את באמת חושבת שהוא יהיה גאה בך אם יגלה מה עשית כדי שהוא יחיה? הוא יאשים אותך, הוא יאשים את עצמו".
דמעות נקוו בעיניה והיא דחפה אותו לאחור. "הפסק עם זה, זה לא הוגן".
הוא הכאיב לה בדבריו ועל אף שלא רצה לעשות את זה, זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לה לראות את הדברים כמו שהם באמת.
"אין לך זכות להגיד את זה אחרי שעזבת את המלוכה." עכשיו היה זה תורה להוכיח אותו. "אני מרגישה שאני משתגעת." היא אחזה ברקותיה כאילו ראשה עמד להתפוצץ מכאב, אך היה זה כאב נפשי ולא פיזי. "אתה לא יודע איך זה, אף פעם לא נהרגת. חזרתי לחיים, חשבתי שאני אירפא והכל יהיה בסדר, שאני אוכל להמשיך הלאה. אי אפשר להתקדם מדבר כזה. המוות מילא אותי באפלה אין-סופית, בעצבות וייאוש. רציתי למצוא בך נחמה, באהבה שלך, אבל עזבת. הילד שלנו הוא התקווה היחידה שלי להחזיר לנשמה שלי את האור שנגזל ממנה".
המילים שלה פגעו למאקו ישירות בלב וזה רק העצים את האשמה על כך שנאלץ לעזוב אותה.
"ליילה," אצבעותיו רפרפו על זרועה. "הייתי חייב לעזוב, הייתי מוכרח לגרום לך לשנוא אותי".
"למה?" ליילה הזדעזעה. הרי עד לא מזמן היא תלתה את תקוותיה בכך שיהרגו את קיידן וסת' יהפוך את הכישוף שלו לקבוע.
"אנחנו לא יכולים להשתמש בחרב".
"כבר אמרת את זה, אבל חשבתי שיש לך תוכנית אחרת להרוג את קיידן".
מאקו נענע את ראשו לשלילה ונשען בגבו על מעקה המרפסת. "להכניס אותו לתרדמת כדי שהוא לא יהווה איום יותר. אי אפשר להרוג אותו, רק חרב האזמרגד מסוגלת לעשות את זה. אבל אני לא מסוגל לתת את מה שצריך כדי ליצור אותה".
היא נעמדה מולו בגבה מורמת. "אני לא מבינה. אז קסמה של החרב עדיין פועל. למה שיקרת לי?" הירח הטיל את אורו על פניה היפות של ליילה וגם עכשיו מאקו הבחין בכמה היא פגועה מכך שעזב אותה. הוא ידע שהיא לא תזכור כלום ממה שקורה פה, אבל הוא היה מוכרח לומר לה את האמת פעם אחת, כדי שיוכל להשתחרר מעול האמת אפילו אם רק לרגע. והוא נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהוא השתוקק לראות את האהבה בה נהגה להביט בו, פעם אחת אחרונה.
"כדי להגן עלייך." הוא הפנה אליה את מבטו. "אני תמיד אגן עלייך, ליילה. אילו הייתי מגלה לך שהחרב עוד פועלת, היית מנסה להפעיל אותה. גם במחיר חייך היית מנסה לעצור את קיידן מלקבל כוחות נוספים, נכון?".
היא השפילה את ראשה כאילו נתפסה על חם והוא אחז בלחיה כדי לאלץ אותה להשיב לו את מבטה.
"זה אחד הדברים שאני אוהב אצלך, אבל לא אוכל להעמיד את חייך בסכנה. כבר איבדתי אותך פעם אחת, אני לא מוכן לאבד אותך שוב. גם אם זה אומר שלא תהיי שלי וגם אם זה אומר שתשנאי אותי".
הוא סיפר לה על תהליך יצירת החרב לפיו צריך להשתמש בכל דמן שלה ושל אמאייה. ליילה שילבה את ידיה ופיסות הפאזל התחברו במוחה כשאמר לה שידע שפירוש הדבר שלא יוכלו להיות יחד - כי כל עוד קיידן נמצא בין החיים, סת' לא יוכל לבצע את הכישוף שיאפשר להם להיות ביחד באופן קבוע.
"אבל הוא עדיין יוכל להמשיך לבצע את הכישוף של שעון החול." התעקשה ליילה והצביעה על מפרק כף ידו בו הופיע הקעקוע של שעון החול. בכל פעם שהיו זה בקרבת זו וסת' בחר להפעיל עבורם את הכישוף שמחליש את האלמנטים שלהם, שעון החול בידם הסתובב והראה להם עוד כמה זמן נותר עד שהכישוף יגמר. "אנחנו נוכל לחיות ככה, נוכל לגרום לזה לעבוד, רק בבקשה, אל תעזוב אותי שוב." קולה נשבר ודמעות חדשות הרטיבו את עיניה. "בבקשה, מאקו, אני אוהבת אותך".
ליבו החסיר פעימה כשאמרה לו את המילים האלו והרכות והאהבה נשקפו מעיניה הכחולות. הוא כל כך התגעגע לראות אותה מביטה בו כך, אך הוא נאנח באכזבה כשידע שזה רק לזמן קצר.
"גם אני אוהב אותך. יותר מכל אחד אחר שאהבתי בחיי." אמר לה והיא התאמצה לחייך עד שהשלים את דבריו, "לכן אני לא יכול לאפשר לך לחיות חיים כאלו. את תאלצי לבלות את כל חייך בבילוי של רגעים בודדים עם בעלך, אלו לא חיים נורמליים, מגיע לך הרבה יותר מזה".
היא התכוונה להתווכח אך נראה שהוא נחוש בדעתו להיצמד לתוכנית שלו.
"נראה שכבר קיבלת את ההחלטה עבורי, לא?" היא חשקה את לסתותיה בכעס. "אז למה לא סיפרת לי? למה בחרת לומר שאתה עוזב כדי להתרחק מהמלוכה? גרמת לי לחשוב שאני לא טובה מספיק כדי שתישאר למעני".
"זה היה פשוט יותר ככה." הודה, למרות שזה היה אמור להיות פשוט יותר עבורה בלבד ואילו אותו זה הרג מבפנים. "רציתי לגרום לך לשנוא אותי כדי שתשלימי עם המצב שלא נוכל להיות יחד. אם היית יודעת את האמת היית מבזבזת את חייך בחיפוש אחר פתרון אחר".
היא משכה באפה והרפתה את כתפיה. "אז למה בחרת לספר לי עכשיו?".
מאקו העביר תלתל אל מאחורי אוזניה ורכן לעברה כדי לנשק אותה. להפתעתו, היא התמסרה לנשיקה ואף עלתה על קצות אצבעותיה כדי להגיע לגובהו. ידיו נחפרו בתלתליה הרכים והוא שאף מהם את ריח היסמין שכל כך התגעגע אליו. עורה היה עדין תחת מגעו וטעם פירות היער שבפיה ממכר כל כך. הנשיקה הייתה נואשת משני הצדדים, שניהם רצו לעשות את זה כל כך הרבה זמן ורק עכשיו הם הרשו לעצמם.
לבסוף מאקו התנתק ממנה והמשיך ללטף את לחייה. "אנחנו בתת המודע שלך." קולו היה כבד כששיחק בתלתל משיערה. "כשנחזור למציאות, את לא תזכרי דבר ממה שסיפרתי לך, את תמשיכי לשנוא אותי".
"לא." היא יבבה ומחתה את דמעותיה. "לעולם לא אשנא אותך, אני לא מסוגלת. האמן לי, מאקו, גם אם אני אומרת את זה במציאות, אני אף פעם לא מתכוונת לכך".
היא חיבקה אותו והשעינה את ראשה על חזהו. זרועותיו עוד העניקו לה ביטחון, ריח האוקיינוס שלו עוד הרגיש לה כמו בית ומגעו היה מנחם כמו תמיד. הם התרפקו זה על זו דקות ארוכות, כאילו ידעו שלעולם לא יוכלו שוב להחזיק אחד בשנייה, זו הייתה פרידה.
"את תהיי אמא נהדרת," הוא לחש לאוזנה וליבה נצבט בכאב כי ידעה שכשתהיה אמא זה לא יהיה לילדים שלו. דבריו ממקודם הגיעו אליה, הוא צדק, הבן שלה יהיה מאוכזב ממנה אם יידע מה עשתה כדי להשאיר אותו בחיים. זאת לא הדרך להילחם על חיי ילד, זה לא צודק. "ואני יודע שהילדים שלך יתגאו בך, כמו שאני גאה בך וכמו שהורייך גאים בך מלמעלה." הוא התנתק ממנה ומחה את דמעותיה האחרונות. "אבל הגיע הזמן לחזור למציאות, את לא חושבת?".
ליילה הנהנה וחיוך עצוב הופיע על שפתיה. מאקו הניח את אצבעותיו על רקותיה בחוסר רצון, כאילו לגזול ממנה את ההזדמנות הזאת, פירושו לגזור עליה חיי צער אין סופי. ראייתה היטשטשה וכל מה שקרה בתת מודע שלה נשאר שם כשהתעוררה לבסוף.
ראשה כאב כשפקחה את עיניה, כאילו נחבטה בקיר קשיח. כשהרימה את ראשה, הבחינה שהתמוטטה אל זרועותיו של מאקו כששניהם על הרצפה. זה הסביר את החולשה שאפפה אותה, שכן סת' לא הפעיל את הכישוף שלו.
עיני הענבר שלו פגשו בשלה והוא נעמד והושיט לה את ידו אך היא התעלמה ממנה ונעמדה לבד. היא הצטערה על זה כמעט מיד כשהסתחררה וכמעט מעדה שוב, אך הוא ייצב אותה במקומה. ראשה בער ופעם בחוזקה והיא התפללה שהכאב יפסיק.
"אתה צריך להתרחק." הורה לו ליאו שהחליף אותו וביקש מליילה שתיתמך בו כדי לא ליפול.
בעל כורחו, מאקו נסוג לאחור ועם כל צעד שעשה הרחק ממנה, החולשה התפוגגה יותר. ידו של ליאו רפרפה על כתפה ועיניו נורו אליה כשהנמיך מעט את צווארון חולצתה.
"ליאו!" היא השתחררה מאחיזתו בכעס.
"הירגעי, נסיכה! לא ניסיתי לעשות לך כלום." אמר והקלה שטפה את עיניו כשפנה אל אחיו הצעיר. "זה עבד".
"מה עבד?" שאלה ומיששה את רקותיה הדואבות. היא עוד הייתה תשושה כל כך ולא היה לה מושג מה קרה בשעה האחרונה. כל מה שזכרה היה שנלחמה באמאייה וכמעט הצליחה לברוח, אבל דבר כלשהו עצר אותה וגרם לה לאבד את הכרתה - או שזה לפחות מה שהיא חושבת שקרה.
"מה אתה עושה כאן?" היא פנתה אל מאקו.
"הוא מציל אותך." הפטיר ליאו.
"ממי?".
הפעם היה זה תורו של מאקו לענות, "מעצמך".