לילי וג'יימס לנצחי נצחים

פרק 23

"אני מקווה שלא אכפת לך אבל אני לא רוצה לבוא כמשרתת יווניה. כבר יש לי תחפושת והכל מתוכנן." לילי אמרה לכתפו. הוא התרחק.

"ומהי?" הוא שאל בסקרנות.

"לא מספרת לך." היא חייכה חיוך מרושע. ג'ורדן נשען קצת יותר קרוב אליה.

"בבקשה?" הוא עשה פרצוף.

"לא." לילי אמרה מלפני שג'ורדן נישק אותה. היא לא הרגישה כלום שהוא עשה זאת, היא הרגישה שהיא בוגדת בג'יימס. אבל למה שתעשה זאת? הוא אידיוט והוא בדיוק גמר איתה, היא חשבה. הערב כשלילי חזרה, חדר המועדון היה ריק. היא לקחה את הספר שהשאירה שם והלכה ישר למיטה, כולם ישנים אז היא ניסתה לישון גם היא.

בחדרי הבנים כולם עוד היו ערים, סיריוס, רמוס ופיטר עבדו על כמה קונדסים. באחת המיטות, בה קנט וסופי היו, הכילות היו סגורות ואטומות מרעש, ככה שאף אחד לא ישמע מה קורה שם.

ג'יימס היה בצד השני של החדר, מכה את שק האגרוף. הוא תמיד עשה זאת ברגע שהיה צריך לחשוב. כמו שסיריוס תמיד אומר "כשאתה בספק, תוציא את השק." ג'יימס הרביץ לו כאילו שזה לא היה עניינו של אף אחד.

הוא היה צריך להוציא את הכעס שלו בקשר ללילי ואביו. הוא לא באמת התכוון לומר ללילי מה שהוא אמר והוא קיווה שהיא ידעה זאת. הוא יודע שלילי רוצה לגמור עם ג'ורדן, אבל הוא לא יכל לתת לה, לא עכשיו בכל מקרה. בקשר לאביו, הוא עדיין כעס עליו. אביו היה כל כך עקשן, אימו תמיד אמרה לג'יימס שג'יימס כמוהו, אך הוא היה בספק.

הוא לא היה עקשן, אבל אימו תמיד גלגלה את עיניה כלפיו ואמרה "כמו האבא, כך הבן." ג'יימס שנא שהיא אמרה את זה. אביו יכל להיות פתוח לפעמים, אבל ברגע שזה הגיע לעתידו של ג'יימס הוא תמיד רצה שילך למשרד הקסמים ויעקוב אחריו; אבל ג'יימס לא רצה את זה, הוא רצה להיות שחקן קווידיץ' מקצועי. הוא ידע שאביו יהיה מאוכזב, אבל הוא רצה לעשות זאת בדרכו.

סיריוס הביט בג'יימס בזמן שהכה את השק בעצבים. לאחר כמה זמן, הוא הרים את ידיו ונאנח.

"אני חייב לצאת." הוא אמר, מעיף את הכפפות והולך לעבר מזוודתו.

"לאן אתה הולך?" רמוס שאל בסקרנות.

"אני צריך לדבר עם מישהו." הוא אמר, לובש חולצה ולוקח את גלימת ההיעלמות שלו.

"הוא הולך לראות את האישה המסתורית!" פיטר צייץ. ג'יימס גלגל את עיניו.

"אתה עומד להפסיד קונדס טוב, קרניים." סיריוס אמר, מצביע לעבר מיטתו של קנט. ג'יימס לא אמר כלום; הוא פשוט שם את הגלימה ועזב את החדר. הוא רץ לחדר המועדון, עלה לחדר של לילי והתחמק פנימה. הוא ידע שהמיטה של לילי הייתה האחת שליד החלון. הוא הלך לעברה בזהירות כדי שהרצפה לא תחרוק. הוא יכל לשמוע בכי חנוק מגיע ממיטתה.

הוא הזיז את הכילות ויכל לראות את לילי שוכבת שם, עיניה עצומות אך דמעות זורמות על פניה. זה שבר את ליבו לראות אותה בוכה בגללו. ג'יימס הזדחל לצידה; הוא במהירות כישף קסם אוטם קול מסביבם.

"למה היית חייב לעשות לי את זה? למה היית חייב לגרום לי להתאהב בך?" היא לחשה לאוויר, אך קפצה כשקיבלה תשובה.

"אני מצטער." ג'יימס אמר לה. לילי פתחה את עיניה לראות שאף אחד לא היה שם, אך היא ידעה שג'יימס היה שם, למרות שלא ראתה אותו. רק אז הוא גילה שהיא לא יכולה לראותו והוריד את הגלימה.

"אני מצטער שצעקתי עליך." הוא אמר, מזיז שיערה מפניה.

"אני מצטערת שגרמתי לך לצעוק עלי." לילי אמרה. ג'יימס נשען ונישק את שפתיה. כשהוא התרחק היו לו חיוך קטן על פניו.

"זה יותר טוב." היא לחשה.

"אהבת את זה, הא?" הוא אמר ונישק אותה בתשוקה. הוא נשכב על המיטה לצידה וקירב אותה אליו, ידיו מלטפות אותה מעלה כלפי מטה בגבה מתחת לחולצה שלבשה; הוא החל לנשק את צווארה. לילי התחילה לנשום בכבדות ודחפה את ג'יימס ממנה. הוא נשך את כתפו וקפץ כאילו ננשך.

"לחשוב על משהו אחר. קווידיץ'... 2+2=4..." הוא הביט בלילי ומהר הביט ממנה. "קווידיץ'... דמבלדור... פרופסור מקנוגל... איוווו!" הוא קרא כשתמונה מאוד מגעילה הופיעה בראשו.

"ששש!" לילי אמרה, מנסה לא לצחוק בפניו. הוא התיישב על המיטה, מנער את ראשו ומנסה להוציא את התמונה ממנו. לפתע הדלת נפתחה וסופי וקנט נכנסו; למזלם של לילי וג'יימס הצד שהיה פתוח היה מול הקיר.

"אלוהים, תודה בשביל כלום, אידיוטים." סופי אמרה כשהיא הובילה את קנט למיטתה.

"תסתמו!" קלאודיה צעקה עליהם מהמיטה שלה. זה היה הדבר האחרון שנשמע מהם כיוון שסופי מלמלה כישוף אוטם קול.

"עדיף שאני אלך לראות מה ה-'אלוהים, תודה בשביל כלום, אידיוטים' עשו עכשיו." ג'יימס משך בכתפיו. הוא נשען ונישק את לילי על ראשה ואז קם והסתובב, והסתובב עוד פעם.

"והתאהבת בי בזכות קסמי והמראה שלי." ג'יימס קרץ לפני ששם את הגלימה עוד פעם. לילי ניסתה שלא לצחוק בזמן שעזב. היא סגרה את הכילה ונסחפה לתוך שינה חסרת חלומות.