-
כאשר לואי עוזב את עבודתו, החבר שלו משיג לו ראיון עבודה עם הארי סטיילס הידוע לשמצה.
לואי מסיים בתור העוזר שלו ונאלץ לבלות איתו הרבה זמן. אז מה יקרה כשהם נאלצים לחלוק חדר במלון והארי מגלה על החבלות שלו?
-
היי!
פאנפיק חדש שאני מתחילה לתרגם:)
תהנו...
- פרקתי את הפסטה והקמח שקניתי בסופר, דיברתי עם זאין הרבה יותר זמן ממה שתכננתי ומיהרתי לחזור הביתה. הבנתי שבטעות קניתי קמח ללא גלוטן שהיה יקר יותר. נאנחתי לפני שהכנסתי אותו למזווה וקיוויתי שליאם לא ישים לב.
התיישבתי ליד שולחן המטבח והוצאתי את הטלפון מהכיס האחורי, כיביתי אותו אחרי שזאין המשיך להתקשר אליי. היו לי ארבע שיחות שלא נענו ושלוש עשרה הודעות שלא נקראו ממנו. ברובם הוא מתנצל. הוא אמר שהוא רק רוצה את מה שטוב בשבילי אבל שהוא דיבר לא בסדר. נאנחתי ועמדתי לכתוב לו בחזרה כשליאם נכנס לחדר.
"הלכת לסופר?"
"כן."
"מה אתה עושה?"
"כלום, הרגע קיבלתי מייל מהעבודה על פגישה ביום שני"
הוא הנהן לפני שהתיישב מולי. הוא לקח בהיסוס את ידי והעביר בעדינות את האגודל שלו על פרקי האצבעות שלי. "אני מצטער אם התעצבנתי אתמול, אבל אני רק רוצה לתקן את זה, אתה יודע?" הוא אמר בקול רך. "אבל אני לא יכול לעשות את זה אם אתה לא משתף פעולה."
הסתכלתי מטה לחיקי בבושה, כמובן שידעתי את זה. הנהנתי בראשי כי לא ידעתי מה לומר. "כן, אני יודע. אבל אני לא יודע מה לעשות" אמרתי לו.
הוא נאנח קלות והתחיל לשחק עם האצבעות שלי. "אתה רק צריך לסמוך עליי כשאני אומר לך מה הכי טוב. אני אוהב אותך, אתה יודע את זה, אני רק רוצה לשמור עליך, אבל אני לא יכול לעשות את זה אם לא תקשיב לי."
"אני מצטער. אני יודע, הייתי צריך להקשיב. גם אני אוהב אותך" אמרתי לו בשקט.
הוא קם והסתובב אליי סביב השולחן, משך אותי מהכיסא שלי לפני שבלע אותי בחיבוק, זרועותיו החזקות כרוכות סביבי בחוזקה. טמנתי את פני בחזה שלו, נמס בניחוחו המנחם כשהוא הניח נשיקות קלות על ראשי, מטלטל אותנו קלות קדימה ואחורה.
~~
שאר סוף השבוע היה די נעים, אני וליאם הזמנו הביתה אוכל סיני והתכרבלנו על הספה, בעוד איזה סרט התנגן בטלוויזיה. היה נהדר, אבל יכולתי להגיד שהוא עדיין כועס על מה שקרה כי כששכבנו במיטה ועמדנו לישון הוא הזכיר לי מה עשיתי, וגם הזכיר לי כמה אני דפוק.
נאנחתי והתכרבלתי אליו יותר, תמיד ישן טוב יותר ככה, אבל מזמן לא הייתי כל כך קרוב אליו. הוא העביר את אצבעותיו בשערי, משך קלות כשהן נתקעו בשערי המבולגן. התכווצתי והוא מיד עצר והתנצל והעביר את ידו אל הגב שלי.
הוא שפשף עיגולים על גבי עד שנרדמתי, בשלווה בפעם הראשונה מזה חודשים.
POV הארי
שמעתי דפיקה בדלת שלי ולואי נכנס עם הקפה, בדיוק בזמן כמו תמיד, "בוקר טוב אדוני" הוא בירך אותי כמו בכל בוקר.
הרמתי את מבטי ממסך המחשב שלי והבחנתי בחיוך קטן על שפתיו. נראה היה שהוא במצב רוח טוב, חייכתי קצת על זה.
"בוקר טוב" אמרתי בחזרה, הוא נראה מופתע שעיניו הפעורות וגבותיו המורמות היו מה שהסגיר אותו. אני לא באמת יכול להאשים אותו, לא בדיוק הייתי ידידותי כלפיו.
אמרתי לו ללכת לעבודה והוא מיד מיהר לחזור אל השולחן שלו.
כששעת ארוחת הצהריים הגיעה, קמתי מהשולחן שלי ויצאתי החוצה. שמתי לב ללואי שעדיין יושב ליד השולחן שלו, מקליד משהו במחשב שלו, גבותיו מכווצות בריכוז, אולי הוא איבד את תחושת הזמן. כחכחתי בגרוני והוא הרים את ראשו למעלה, עיניו התרחבו לשנייה לפני שחזר למצבו הרגיל.
"אתה יכול לקחת את הפסקת הצהריים שלך עכשיו" אמרתי לו.
הוא הנהן בחיוך שפתיים הדוק, "כן, אני יודע. אני רק רוצה לעשות את זה קודם כדי שלא אצטרך לעבוד מהבית הלילה."
"אה, בסדר, נתראה אחר כך" אמרתי לו והלכתי לכיוון המעליות. החלטתי להזמין סושי שאוכל לקחת בחזרה למשרד.
כעבור עשרים דקות עברתי שוב ליד שולחנו של לואי עם שקית הנייר הקטנה שלי בידי וראיתי אותו עדיין עובד. כיווצתי את גבותיי וניגשתי אליו. "האם אכלת?"
הוא הרים את מבטו אלי שוב ושתק לרגע לפני שהשיב. "לא, כמעט סיימתי עם זה, ואז אני אעשה לעצמי קפה" אמר.
"אתה לא מתכוון לאכול משהו?" שאלתי אותו.
הוא הניד בראשו, "לא, אני בסדר. אני רגיל לזה, אני לא ממש רעב".
הו, למה הוא מתכוון? האם הוא תמיד מדלג על ארוחת הצהריים?
"אתה רגיל לזה?"
"כן" הוא הסתכל בחזרה על מסך המחשב שלו, מעמיד פנים שהוא קורא משהו. "עבדתי כל ארוחת צהריים בשבועות האחרונים כדי שאוכל לעשות יותר עבודה", הסביר, כאילו זה לא היה עניין גדול.
"אתה לא אמור לעבוד בהפסקה שלך, לואי." אמרתי לו. הוא הביט בי במבט מוזר לרגע לפני שהסיט את עיניו למסך פעם נוספת. הבנתי ששוב קראתי לו בשמו הפרטי. לעזאזל! למה אני ממשיך לעשות את זה?
הוא רק משך בכתפיו וחזר להקליד במקלדת שלו, "לא אכפת לי".
ובכן, צריך להיות לו אכפת, אין סיכוי שזה בריא, חשבתי. הרגשתי אשמה על שנתתי לו כל כך הרבה עבודה. הורדתי את עומס העבודה שלו מאוד בשבועות האחרונים, לא חשבתי שהוא כל כך עסוק. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, הוא תמיד עשה הרבה יותר מהר דברים ממה שהוא צריך, ובגלל זה תמיד יש לי זמן לתת לו עבודה נוספת. הצטערתי נפשית על שלא שמתי לב לזה קודם.
"טוב, אתה רוצה לאכול איתי סושי?" הצעתי.
הוא הביט בי בעיניים פעורות, "אה. אממ, בסדר."
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
