מאז שהגעת

פרק 1

לוסי:
אחרי דקה שנראתה כמו נצח, אית׳ן התניע.
הוא לא נתן לי לפספס את נחרת אי שביעות הרצון שלו,
אבל התעלמתי. הוא אוכל את הדייסה שבישל לעצמו.
אחרי דקה הוא רוטן, וכעבור כמה שניות הוא רוטן שוב.
אלוהים אדירים, איזה תינוק.
״תגמור עם זה כבר ותגיד את זה,״ אמרתי לבסוף
״לאבא שלך יש חברה של עורכי דין, אבא שלך עורך דין.
אין איזה חוק כזה של ״אסור לפרוץ למכוניות של אנשים אחרים״ או משהו כזה?״
איזה תינוק בכיין , אני באמת גאה בעצמי על כך שלא העפתי
לו סטירה.
״יכול להיות, אבל מה שבטוח זה שיש חוק נגד גניבה.״ אמרתי במתיקות.
״אל תאשימי אותי בזה שאין לך מזל...״ הוא עוד מכחיש. הוא רואה שאני מתעצבנת והחיוך חוזר לו לפנים.
אני.שונאת.את.החיוך.הזה.
״תסתום את הפה שלך כבר.״ אני אומרת ומגלגלת עיניים.
״תכריחי אותי.״ הוא אומר ומקפיץ את גבותיו.
החרא הקטן הזה מתגרה בי.
אני די בטוחה שעל הפנים שלי יש את ההבעה הכי נגעלת שמישהו ראה מימיו. כרגע.
אבל אני לא אתן לו לומר את המילה האחרונה.
״היית מת.״ כל הכבוד לוסי, מאוד בוגר.
נראה כאילו התשובה שלי מאוד משעשעת אותו. אני שונאת להרגיש ככה.
שלא צוחקים איתי, כי זה אחרי הכל סתם הצקות. אלא עלי.
הוא ממלמל משהו ושמעתי ״מת״ ו״אושר״ , רוב הסיכויים שהוא דיבר על המוות שלי.
אני כבר לא מתייחסת אליו כי הגענו לבית הספר, אני ממהרת לברוח מהאוטו שלו אבל הוא נועל את הדלתות.
״מה אתה עושה? אני ממהרת.״ שאלתי בטון הכי מאופק שיכולתי לגייס.
״את יודעת, יחסית לתדמית ״הילדה הטובה״ שאת מציגה את מאוד לא מנומסת. מה עם ״תודה אית׳ן״ ״יום טוב אית׳ן״ חשבת על זה?״
הוא אמר. אני לא יודעת אם הוא רציני או סתם מתגרה בי , אבל אני ממש ממהרת ולכן זו הסיבה ההגיונית היחידה שאמרתי את זה, ״כן, טוב סליחה. אני ממהרת יום טוב ותודה על הטרמפ.״ מלמלתי והוא פתח את המנעול של הדלתות.
״אין בעד מה , קיטי. יום ראשון ללימודים מוצלח.״ עכשיו נזכרתי למה בחיים לא הודתי לו. מטומטם.
הוא קורא לי קיטי מאז גיל 11 , בגלל ש-שון החבר הכי טוב שלי. צחק עלי שיש לי את אותו שם כמו לחתולה שלו ואית׳ן שמע.
אני שונאת שהוא קורא לי ככה, והוא יודע את זה.
אני חושבת שהוא ניזון מהסבל שלי , נו, כמו השדים האלה.
אני טורקת את הדלת של האוטו שלו הכי חזק שאפשר.
הלוואי שישבר משהו.

אני מגיעה לכניסה של בניין כיתות י״ב,
ורואה את חברי הטוב ביותר, שון איטו.
שון הוא ממוצא אסייתי,
שיער שחור קצר,
עיניי חיפושית
והוא 185.
כולם פה גבוהים משום מה, 168 זה לא כל כך גבוה אבל גם לא נמוך.
״התחלתי כבר לדאוג שתחטפי התמוטטות עצבים ולא תגיעי.״ הוא חייך אלי, אנחנו החברים הכי טובים מגיל 5. דחפתי ילד שהציק לו ומאז הכל היסטוריה.
אנחנו הפכים גמורים.
אבל אתם יודעים מה אומרים. הפכים משלימים.
״אית׳ן קוץ בתחת גנב לי את הצמיגים,״ רטנתי , אית׳ן מאחורינו ושנינו מודעים לזה.
״אז איך הגעת?״ שון שואל ויש דאגה בקולו.
אני מחייכת חיוך מרגיע ועונה. ״התנבתי לו למכונית ולא הסכמתי לצאת, אז לא הייתה לו ברירה והוא הסיע אותי.״ עכשיו החיוך שלי זדוני.
שון מתחיל לצחוק ואז גם אני, ומכיוון שהצחוק שלנו מוזר הוא גורר הרבה מבטים.
״טוב, בוא נלך. עוד 4 דקות מתחיל הטקס וגברת שרמן תהרוג אותי אם אאחר ואתה צריך למצוא מקום לשבת.״ אמרתי לשון והתחלנו ללכת.
״אנחנו בכיתה י״ב , עוד פחות משנה אנחנו מסיימים בית ספר.״ אמר לפתע שון.
״אני יודעת. זה מטורף , נכון?״
״לגמרי.״ הסכים שון.
״לגמרי.״ חזרתי אחריו.
והלכנו לכיוון אולם הספורט, אל טקס פתיחת שנת הלימודים.

__________________
זה הפרק הראשון , מקווה שהנהנתם ממנו ❤️