מאז שהגעת

הקדמה

_____________
היי, זה הספר הראשון שאני כותבת. מקווה שתהנו ממנו 💗💗
_______________

לוסי:
חרא.
היום הראשון ללימודים ואין לי צמיגים ברכב.
עוד 20 דקות מתחיל יום הלימודים, ובתור ראש מועצת התלמידים אני פותחת את טקס פתיחת הלימודים.
אבל אין לי איך להגיע.
יש לי הרגשה שאני יודעת מי אחראי לזה שאין לי צמיגים, רק חשבתי עליו. והוא יוצא מהבית שלו ומחייך אלי חיוך מתגרה
אני.שונאת.אותו.
״חשבתי שהשכונה הזאת אמורה להיות בטוחה, אולי אני אתחיל לשים את ה- ׳ ג׳יפ רנגלר SPORT S' שלי במחסן.״ הוא מדגיש את שם הרכב בכוונה.
עם כל מילה החיוך שלו גדל, הוא ידע. כולם ידעו. שזה היה הרכב שאני רציתי.
למרות שבחוגים שלנו לעבוד בגיל 17 כשאתה עדיין נמצא בתיכון נחשב לזה שאתה עני או שאתה רוצה לבייש את ההורים שלך.
אני אף אחד מהם.
מגיל 12 התחלתי לחסוך : בייביסיטר, דוגיסיטר, ניקיון, מלצרות, ועוד הרבה עבודות.
כרגע אני עובדת במאפיה נחמדה ליד בית הספר.
ההורים שלי אמנם אמידים מאוד , אבל לא מרקע עשיר והם חינכו אותי לעבוד בשביל הכסף שלי ולהשיג דברים בעצמי.
כל יום אני מודה להם על החינוך הזה כי אם לא זה הייתי יוצאת כמוהו,
אית׳ן תקוע לי קוץ בתחת.
אני לא עונה לו. זה לא שווה את זה.
אני קרעתי את התחת שלי בשביל הג׳יפ הזה והוא ביקש מההורים שלו . בגלל שהוא שכב עם המורה וקיבל 85 במבחן אז הם קנו לו, הרי זה המבחן הראשון שהוא עבר מאז כיתה ז׳.
אני שוקלת את האפשרויות שלי : ללכת ברגל לא בא בחשבון. השיער שלי יהרס, ההורים שלי מזמן בעבודה ואני בת יחידה.
זין על זה.
הוא לקח לי את הצמיגים, הוא יתן לי טרמפ.
הוא נכנס לרכב , אני צריכה להיכנס מבלי שישים לב.
אני ממהרת לרכב שלו ונכנסת כאילו הוא שייך לי.
מורידה את התיק , מסדרת את המראה , מכוונת את הטמפרטורה של המזגן לכזו שאני רוצה ומסדרת את המושב.
דברים שאני יודעת שיעצבנו אותו.
״מה לעזאזל נראה לך שאת עושה?!״ תודה לאל, החיוך ירד סוף סוף מהפנים המעצבנות שלו.
״טוב, מכיוון שלקחת לי את הצמיגים אז אתה כנראה נחוש מאוד להיות בחברתי ולהסיע אותי לבית הספר, יכולת לבקש אתה יודע.״ עכשיו החיוך שלי גדל.
כמה שאני שונאת אותו.
״צאי.״
״לא יקרה, עכשיו סע.״ אני אומרת בהבעה זחוחה.

_____________
אז זה היה הסוג של הפרק הראשון!! אשמח אם תכתבו לי בתגובות מה דעתכם❤️