מאז שהגעת

פרק 3

לוסי:
"מה לאזעזל עובר על שניכם?!" דרשתי לדעת.
הסתכלתי על כל אחד מהם לסירוגין, אך אף אחד לא ענה אז פניתי ללנסלוט.
"מה קרה כאן הרגע, לנסלוט?" הדגשתי את שמו
אית'ן הביט בו במבט מאיים, כאילו סותם את הפה שלו בטלפתיה.
"ש-שום ד-בר" לנסלוט גמגם, וגלגלתי עיניים. איזה נמושה.
החלטתי לפנות לאית'ן "מה זה היה?" שאלתי, למרות שידעתי שכנראה לא אקבל תשובה.
"לא עיניינך" ענה ביובש
סליחה?
"אתה רציני??" שאלתי, לא מאמינה למשמע אוזניי.
"כמו התקף לב." ענה בחיוך שיכור
איזה בן של זונה.
אני.שונאת.אותו
"ברצינות? אנחנו דיברנו, ומשום מקום, באת והרבצת לו. מה הבעיות שלך? אתה מקנא או משהו?" הסיכוי שהוא יקנא שואף לאפס, אבל כרגע כל מה שיש לי זה להתגרות בו.
אית'ן הסתכל עליי כאילו הייתי מסטיק שנדבק לסוליית הנעל שלו. "היית מתה"
אם הייתי יכולה הייתי ממרביצה לו,
אבל אני מתחשבת בעובדה שהוא בערך כפול מהגודל שלי, ומניחה לזה.
אני עדיין מחזיקה את שניהם בצווארונים,
ויכול להיות שזה בגלל ששתקתי כבר שתי דקות ועל פניי מבט רצחני, אבל שון הגיע 'להרגיע' אותי, והחברים הסתומים של אית'ן באו לקחת אותו.
התאומים, וויליאם (וויל) ובלייק דייוויס.
לוויל יש שיער בלונדיני ו- wolf cut.
עיניים כחולות.
מטר 82.
לעומת זאת לבלייק יש שיער בלונדיני קצוץ,
עיניים כהות, כמעט שחורות
והוא מטר 83 (הבדל משמעותי)
"אין צורך לרצוח אף אחד," וויל אומר בטון מרגיע
כן, כאילו שזה עוזר. מהצד, שון מוסיף "בואי לוסי, תרצחי אותו ביום אחר"
"אנחנו נמשיך מפה," אומר בלייק ושניהם לוקחים- סליחה, גוררים משם את אית'ן.
כשהם מתרחקים אני מסתובבת ללנסלוט
"נמושה" אני אומרת בקול כל כך קר, שהיה יכול להקפיא את הגיהינום.
שון פורץ בצחוק שיכור, ואני נזכרת שהוא איתנו.
לא בדיוק איתנו, אבל הוא פה.
"בוא הנה" אני קרואת לשון, והוא מתקרב כדי שאתמוך בו.
אנחנו הולכים לכיוון הרכב, ושון שר "לא הייתי מוותר, לא פחות ולא יותר" וצובט את הלחי שלי כמו דודה.
"מסכן לנסלוט, גם אני הייתי מגמגם אם הייתי בסיטואציה כזו. גם את וגם אית'ן המכוער הזה עליי" שון ממלמל לאחר ההופעה המרגשת שלו.
"הוא לא כזה מפחיד" אני מוחה.
"כי לך הוא מראה את הצד הנחמד שלו, כמה רומנטי." שון עושה צורה של לב עם ידיו.
"רומנטי בתחת שלי. ואני לא חושבת שיש לו צד נחמד.
אם אתה חושב כך אתה יותר שיכור משחשבתי." צחקתי על שון.
"טוב ,טוב. מה שתגידי. בסוף תהיו נשואים עם שלושה ילדים וכלב.
בחיים שלך לא שמעת על אנמיז טו לוברז?" שון עם מבט לגלגני,
"שמעתי על מה?"
" אנמיז טו לוברז." שון הסתכל עלי כאילו נחתתי מהירח.
" את יודעת כמו בספרים\סרטים\סדרות , שהוא "שונא" אותה אבל בתכלס אוהב אותה."
פרצתי בצחוק ולחצתי על המפתחות לפתיחת הדלת של האוטו.
"אתה צוחק עלי נכון? שום אהבה ושום נעלים. הבן אדם שנא אותי מהרגע שהגיע לפה."
"תחשבי על זה , מה בנים עושים כשהם מחבבים מישהי?" שאל שון, עדיין שיכור מהתחת.
"מציקים לה." הוא גם ענה לפני שהספקתי למצמץ.
נכנסנו לאוטו והנעתי אותו.
"שון, אני מזכירה לך שזה אית'ן שהכניס לי צפרדעים מתות לתיק, לקח לי את הבגדים אחרי שיעור ספורט, ואז הייתי צריכה להסתובב בבגדים מסריחים כל היום, ואותו אחד שהפיץ שמועה שביליתי את הקיץ במכון גמילה מסמים."
"טוב, אז לקחתם את זה קצת רחוק..."
"קצת?" שאלתי בטון כועס ויצאתי מהחניה המאולתרת.
" קצת זה למשוך למישהי בשיער, קצת זה להלשין שלא הכנתי שיעורי בית.
זה לא קצת.
הוא הרס וממשיך להרוס לי את החיים." אמרתי בקול כועס וקצת פגוע.
" צודקת , סליחה." שון מיהר לבקש סליחה כי הבין שעבר את הגבול.
"קצת הגזמתי . אני מאשים בזה את האלכוהול." ניסה שון להתבדח.
"צודק אל תשתה כל כך הרבה בפעם הבאה." חייכתי חיוך קטן.
"לא יקרה אבל שאפו על הניסיון." צחק שון
ואני הצטרפתי לצחוק.
"טוב, אני רוצה לשמוע את אמינם ולא לדבר על אית'ן תקוע לי קוץ בתחת, אתה בעניין?" שאלתי
"ברור!" צעק שון ונכנס לספוטיפיי
"איזה שיר את רוצה?" שאל שון
" תביא את הטלפון אתה שיכור מידי בשביל זה." צחקתי על שון.
ושמתי את " kill you"
אני ושון שיחקנו את עצמנו גנגסטרים והתחלנו לשיר.