אבודה בקוריאה

פרק ראשון

טרררררררר.... טרררררררר
היא לוקחת את הטלפון מחליקה את השעון המעורר להשתק... "רק עוד 5 דקות בבקה!" היא מתחננת לאויר היא יודעת שאין באמת מישהו שיעיר אותה. חוץ מהשעון, אבל עדיין...
פתאום היא קופצת מהמיטה, כאילו ננשכה.
"אוי, אוי אוייייש...., אני אאחר לאאא!!! וזה המורה לאנגלית לאאא לא לא לא אסור לי לאחר, היא תהרוג אותי... לאא לא לא לא לא לא!!"
היא רצה כאילו היו מחוברים לה טילים לרגליים, ציחצחה שיניים, שטפה פנים, החליפה בגדים ויצאה.
"זהו אני אספיק...! אבל משו מוזר" היא העיפה מבט על הרגליים שלה, כן היא לבשה נעלי בית של הארנבונים...
"אוייש נוו!"
היא חזאה. הביתה החליפה נעליים, לקחה מחברת, ספר, קלמר והכניסה הכל לתיק.
היא עמדה לצאת ובחרה להסתכל במראה קודם לבדוק שלא שכחה כלום....
"כן עכשיו אני מוכנה!"
מבט חפוז בשעון הראה לה שנותרו לה 5 דקות להגיע לבית הספר...
"אהה אויייי לאאא אני אאחר ללא לא לא!" היא אספה את הטלפון נעלה את הבית וטסה כאילו סוף העולם הגיע...
היא רצה את הדרך לבית הספר ובדיוק כששמעה את הצלצול היא עברה בשער, אבל זה לא מספיק.
מזווית עינה היא קלטה את המורה לאנגלית בדרך לכיתה. בין נשימה לנשימה היא רצה כל עוד נפשה בה, להגיע לכיתה, המורה קלטה אותה, היא סימנה לה בעיניים רבות משמעות של 'ראיתי אותך' . אבל לא אכפת לה הכלל הוא להיות לפני המורה בכיתה. היא המשיכה לרוץ נכנסה לכיתה, זרקה את התיק במקום הורידה כסא, ואז המורה נכנסה, היא חחיכנ לעצמה רשמה ניצחון אישי, תוך כדי שהיא משלימה את הנשימות החסרות 'פעם הבאה... אני... אקום..ב..בזמן!' היא הזכירה לעצמה את זה כל בוקר...
"שבו במקומות שלכן ונתחיל את השיעור"
היא התיישבה במקום ליד חברתה הטובה, והשיעור התחיל...
היא לא תלמידה מופרעת, היא מאד חרוצה והכל אבל בנוגע לזמנים בבוקר, זה ממש לא היא....
לעומתה חברתה- קייט. היא ההפך המושלם שלה; היא קמה מוקדם ובלימודים מחפפת... משתדלת לא מצליחה... בעוד שחברתה מעריצה מושבעת של להקות KPOP לה לא מפריעה בכלל איזה שיר תשמע...
" ok students, the lesson is over, but before you leave to your break I want to say something"
המורה אמרה 3 דקות לפני ההפסקה..
" במסגרת שיעורי אנגלית ישנו פרויקט חילוף תלמידים שנבחנתם בשבילו לפני שבוע...2 תלמידים מבית הספר הזה שנבחרו ישלחו ללמוד בבתי ספר אחרים בחו"ל ובד בבד יגיעו לכאן 2 תלמידים מחו"ל, התלמידים עם הציונים הכי טובים ישלחו... אני שמחה וגאה להודיע שאחד מהתלמידים נמצא בכיתה הזו, יותר נכון נמצאת.." היא כיוונה רת המבט שלה אליה...
היא הרגישה שנועצים בה מבט אז היא הרימה את הראש וקלטה שכולם מסתכלים עליה "מממה?" היא הסתכלה על המורה
"חלום שין" אני שמחה להודיע לך שאת אחת מ2 התלמידים שנבחרו, תגשי אלי אני אסביר לך את הפרטים כל השאר משוחררים להפסקה" היא אמרה והיא התקדמה אליה...
היום עבר מהר בדרכה הביתה היא חשבה על כל מה שהמורה הסבירה לה- הכל מסובסד ומוכן, היא רק צריכה לעלות על המטוס להיוץ במשך חודשיים באמריקה ואחכ היא תחזור הביתה עם תעודת הצטיינות...
היא התחילה לחבב את הרעיון... 'נשמע נחמד דווקא הרעיון הזה'... זה לא שיהיה לה מישהו שהיא תחסר לו... היא בין החנוניות הגדולות בבית הספר, אין לה חברות חוץ מקייט. גם משפחה אין לה- המשפחה שלה מתה בתאונה שקרתה ביום ההולדת שלה.. היא היחידה שנשארה.. ועד היום היא לא חוגגת יוהמ בגלל זה...
היומיים הבאים היו קשים בעבורה.. היא הייתה צריכה להכין מזוודה לקנות דברים לדאוג לתקציבים לאשרות לברר הכל -איפה תלמד ואיפה תשהה.. הכללל. אבל זה הגיע סוף סוף היום שהיא חיכתה לו, היא כיוונה שעון ו.. הלכה לישון...
טרררררררררר טררררררררר
היא החליקה את השעון כדי לכבות אותו... "עוד 5 דק.." היא אמרה כהרגלה. אבל השעון המשיך לצלצל. היא לקחה את הטלפון וקלטה את המורה מתקשרת אליה, היא התיישרה מהר וענתה
"כן?"
" תזדרזי יש גם צ'יק אין ןהכל שלא תאחרי את המטוס..."
"כן כן אני כבר יוצאת"
היא מיהרה להתארגן, לקחה רת המזוודה התיקים הדרכון הכל ותפסה מטנית לשדה התעופה...
הכל הלך מהר וזריז היא הספיקה! היא לא איחרה סוף סוף!
הם סיימו את הצ'ק אין ואת כל ההכנות..
בזמן שהן חיכו המורה הסבירה לה שוב הכל כאילו שהיא לא שמעה את זה לפני כן...
לפני שהן נפרדו המורה הביאה לה מעטפה
"תפתחי את זה רק כשהמטוס ימריא ולא דקה לפני, אוקיי??"
"בסדר" היא הבטיחה...
היא עלתה למטוס
"אנחנו ממריאים..." הדיילת קראה וכשהם היו בשמים היא פתחה את המכתב;
"לחלום שין היקרה...
חלו בעיות בחילוף התלמידים ובמקום תלמיד מאמריקה נשלח תלמיד מקוריאה הדרומית...
את בדרכך לשם.. יחכה לך שם מישו שיעזור לך... מצטערת שלא הודענו לפני כן.. מקווה שתסתדרי שם בקוריאה..
שלך בית הספר..."
...
למשך חודשיים שלמים היא אמורה להיות בארץ לא מתוכננת עם שפה לא מוכרת ובלי שום יכולת הבנה... המסע מתחיל...