My personal bodyguard || jikook || (הושלם)

~אפילוג~

"אבא..." לחש ג'ונגקוק, מניח זר של פרחים ססגוניים עטופים בסרט מתנות על מצבת השיש המבריקה. "אני כאן שוב. עם אמא ועם ג'ימין כמו שהבטחתי."

"אני וג'ימין יוצאים כמעט שנה...ג'ימין הוא באמת האוצר הכי גדול שיכלתי לקבל איי פעם. הוא כל כך עדין וכל כך חמוד ויפה והצחוק שלו הוא המנגינה הכי יפה בעולם...."

ג'ונגקוק ניגב דמעה קטנה שנפלה על לחייו הסמוקות "תשמור עליו מלמעלה אבא, אני יודע שאתה צופה בנו תמיד. תאהב אותנו, תתמוך בנו...אני אבוא לכאן עוד הרבה, ביחד איתו."

ג'ימין סייע לג'ונגקוק להתרומם מהקרקע תוך כדי שהוא תומך בו בזרועותיו.
"דיברת יפה ג'ונגקוק-אה."

"ג'ימין?"

"כן קוק?"

"תבטיח לי שלא תספ-"

"-שאני לא אספר לאף אחד שבכית. בסדר." ג'ימין גלגל את עיניו וג'ונגקוק פלט צחקוק.

אמו של ג'ונגקוק הביטה בשניים בחיוך דומע, תקופה ארוכה שג'ונגקוק היה אטום כלפי הסביבה שלו. אמנם היו לו חבריו מהיחידה אך הם לא הצליחו לפרוץ את החומות שפיתח עם הזמן.

עד שהגיע ג'ימין. נער בהיר שיער עם שני כדורים כהים של אוקיינוסים עמוקים, ג'ונגקוק יכול לטבוע במבט שלו שעות.

הנער הזה שהיה רך מבחוץ ולא פחות קשה מבפנים הצליח למוטט את כל חומות ההגנה העצמית של ג'ון ג'ונגקוק.
הצליח לגרום לו לאהוב, להרגיש נאהב, הצליח להגן עליו.

וגברת ג'ון ראתה את זה.

היא ראתה את הכוכבים בעיינים של בנה כאשר ג'ימין היה נכנס לשדה ראייתו, היא ראתה איך טון הדיבור שלו נעשה רך עמו ועם הסביבה, היא ראתה חיוכים. כן, חיוכים. שג'ונגקוק החל לפזר לעולם אחרי מות בעלה.

"בואו נחזור, כבר מחשיך." היא קראה להם והם החלו ללכת רגלית לכיוון הרכב של ג'ונגקוק שחנה לא הרחק משם.

-

"ג'ימין אני יוצא היום לכמה קניות וסידורים, תחכה לי בבית בסדר?"

"ולמה שלא אבוא איתך?"

"זה יהיה סתם מתיש בשבילך....הרבה דיבורים משעממים וניירת, לא משהו יוצא דופן".

"מממ..." ג'ימין חשב אם להתעקש ובכל זאת להצטרף אך החליט שעדיף לו להשאר בבית.

"אני אתקשר לטאה ויונגי שיבואו לכאן". ג'ונגקוק הבטיח וחיוך רחב התפשט על פניו של ג'ימין.

"תודה ג'ונגקוקי אתה הכי טוב". הוא לחש בעיניים נוצצות ונישק את החבר שלו בעדינות על השפתיים. "תחזור מהר".

-

ג'ונגקוק טרק את דלת הרכב והוציא נשיפה חדה, אחר כך הוא חייך את החיוך הערמומי המוכר שלו והתניע את הרכב, שועט משם אל עבר היעד שלו.