נכנסת לחיי שוב {1}

חלק 17

היי אז הנה עוד חלק שנגמר במתח..
פרק ממש קצר.. סליחה

זואי

אני ושרה חזרנו הביתה מלוק השעה הייתה 1:46 בלילה זאת אומרת בוקר. זאק הוריד אותנו בבית ואז הוא נוסע לתחנת משטרה לטפל במה שקורה אם לוק נכנסתי לחדר קברתי את עצמי בשמיכות וניסיתי להירדם. השעה הייתה כבר ארבע בבוקר ושרה כבר היתה ישנה החלטתי לא ללכת לבית הספר מחר זאת אומרת היום, שכבתי במיטתי בהיתי בתקרה שעות במחשבות שלא פוסקות האם לוק בסדר? הוא כועס עליי? הוא ישתחרר משם? הוא יחזור אליי? אני ארגיש שוב את שפתייו הנעימות והחמות על עורי? לא הצלחתי להירדם מרוב לחץ, השעון המעורר צלצל והודיע שהשעה היא 8:00 בבוקר.. הייתי כבר אמורה לצאת לכיוון בית ספר אבל אני לא בטוחה שהייתי יכולה אפילו לקום מהמיטה. שרה דפקה על דלת חדרי ונכנסה במהירות "זואי את הולכת לבית ספר?" זייפתי שיעול ולחשתי בקול צרוד "אני חולה מאוד אני לא אבוא היום" זייפתי שיעול שוב לא רציתי שהיא תדע את הסיבה האמיתית לכך שאני לא רוצה לקום מהמיטה שלי ואני רוצה רק לבכות על הכרית כל היום ולא ללכת לשום מקום "טוב תרגישי טוב אם קרה משהו תתקשרי אליי טוב?" היא חייכה אליי חיוך מתוק "טוב תודה" חייכתי חיוך כושל בחזרה אליה היא יצאה וסגרה את הדלת, אחרי כמה דקות שמעתי את דלת הבית נסגרת והבנתי שהיא יצאה לבית ספר. השעה הייתה כבר 12:35 בבוקר ועדיין לא קמתי מהמיטה לא לאכול לא להתקלח לא אפילו סתם ללכת לשירותים לא היה לי חשק לזוז רק בהיתי בנקודה אחת בקיר במשך יותר מ 5 שעות ובכיתי על הסיכויים שלוק לא בסדר שהוא לא יחזור אליי שהוא כועס עליי ומאשים אותי שסיבכתי אותו בזה מה שבאמת היה נכון אם לא הייתי יוצאת אם ליאם הכל היה בסדר ולוק לא היה מרביץ לו ואז ליאם לא היה צריך להגיש נגדו תלונה. דפיקה חזקה בלתי פוסקת נשמעה בדלת ולא הבנתי מי זה, הרי שרה בבית ספר, ואבא שלי… טוב הוא אבא שלי זה לא הוא, אולי בלה לא היא בלימודים, אולי ל..ליאם, לא אין סיכוי  אני מקווה שלא אז… מי זה? קמתי חסרת כוחות מהמיטה והדפיקות בדלת לא הפסיקו להישמע מיהרתי במעט כוחותיי לדלת ופתחתי אותה, הבן אדם האהוב עליי בעולם הופיע "ל..לוק?" "gofo שלי" הוא חייך וקירב אותי אליו לחיבוק חם הוא ליטף את ראשי ונשק לו הייתי צריכה את זה הייתי צריכה אותו כל כך דמעות החלו לרדת על לחיי בלי שליטה "gofo שלי למה את בוכה מי גרם לך לבכות אני יהרוג אותו" הוא שאל בשיא הרצינות והדאגה "אף אחד אני פשוט… תדע ש.. אני.. אני אוהבת אותך לוק מאוד מאוד בכל ליבי אתה היחיד שבגללו אני מחייכת אתה הסיבה שאני קמה כל בוקר לא קמתי שניה מהמיטה מהמחשבה שתישאר שם ושאולי יקרה לך משהו אני אוהבת אותך כל כך אני מאוהבת בך בטירוף תישאר איתי תמיד תבטיח לי לא משנה מה יקרה אני לא יכולה בלעדיך אז אני מבקשת בבקשה בבקשה אל תעזוב אותי שוב" נאנחתי שהוצאתי כל שעל ליבי כל מה שלא הייתי מוכנה להודות בו הודיתי בו מלפניו ניסיתי להדחיק את הרגשות שלי כלפיו כי הוא היה חברי הטוב ביותר לשעבר והוא לא יודע שזאת אני הוא לא זיהה אותי תמיד פחדתי בגלל זה שבגלל זה הוא לא יאהב אותי בגלל זה אני עדיין מפחדת אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר שחררתי הכל ורק חיכיתי לתשובתו "שוב? לעזוב אותך שוב? מתי עזבתי אותך gofo?" הוא לחש בקול עדין הרמתי את ראשי כדי להסתכל לו בעיניים לא התכוונתי לשקר לו יותר לא רציתי בהיתי בעיניו בעצב ומשכתי בידו כדי להכניס אותו פנימה התיישבנו על הספה והוא התיישב מולי התחלתי לנסות להסביר לו אבל לא מצאתי את המילים "א..אנחנו מכירים כבר אני זואי זואי מרקס. מהגן עד כיתה ז אני הייתי החברה הכי טובה שלך. ואז עברת לאיטליה ולא דיברת איתי יותר" דיברתי ודמעות התחילו בעיני "ה..התקשרתי בכל יום אליך ב..במשך שנה לא הפסקתי, כל יום באותה שעה ולא ענית.אז בסוף ויתרתי ולא התקשרתי יותר. א..אחרי 3 וחצי שנים שלא ראיתי אותך פתאום נכנסת לכיתה ולא ידעתי מה לעשות, שישבת לידי לא זיהית אותי בכלל, כל הזמן חשבתי שתדע, שתבין שזאת אני אבל לא, לא הבנת. אז גם לא אמרתי לך, כי חשבתי שתעזוב אותי שתפסיק לאהוב אותי בגלל זה ואני אוהבת אותך לוק אני באמת באמת כל כך אוהבת אותך ואני מצטערת אני ממש ממש מצטערת" זה כל מה הצלחתי לומר