Fighting the game of life

chapter 21

לייף הביט בוונדי שלא פצה את פיו מאז שהגיעו לאולם. הוא לא יכול היה לראות את חברו ככה, זה הכאיב לליבו ואף ידע שזה ישפיע על משחק הפתיחה של הליגה. אך לאחר כל האירועים האחרונים, לאחר שמצא עוד מטרה בחייו מלבד המשחק, לא היה אכפת לו מדבר מלבד חברו שלא הוריד את עיניו מהכדור.

עיניו עברו לסיימון שצעד הלוך ושוב באולם, בוחן כל צעד שלהם והוא קיווה שלא יפנה לוונדי אחרת הוא יתערב ואם המצב יקצין אז יכריז על כך שלא יעלה לשחק היום.

הוא ניסה להבין למה איאן הגיב ככה ודחה אותו בצורה מכוערת שכזו אבל לא הצליח, לא היה לו סיכוי ועם כמה שכעס על הגבר שעבד אצל אביו, הוא לא יכול להאשים אותו כשהוא לא יודע מה עומד מאחורי הכעס שלו.

למרות שניסה להתרכז בכדור שנזרק לנואה, עיניו לא יכלו שלא לחזור לוונדי כשהיבובים שלו נשמעו באמצע הלילה, לאחר שכולם הלכו לישון.

אחרי שוונדי יצא מהמועדון, הוא התקשר לנואה ומת'יו שיאספו את כולם לפני שיצא אחריו ונשאר לצד חברו כשנהרות הדמעות לא הפסיקו לזרום על פניו.

אם היו שואלים את לייף מה תהיה נקודת השבירה של וונדי, הוא מעולם לא היה יכול לנחש שזה יהיה גבר טרנסג'נדר שגדול ממנו בכמה שנים בודדות אך כנראה עם תיק כבד מאוד על הכתפיים.

הערב שהיה אמור להיות של וונדי לאחר זכייתה של דאווילארט, הפך בין רגע למוקד הכאב שלו כאשר ניסה לדבר בכנות ועל זה לייף הכי כעס. כמה חסר רגישות אפשר להיות? גם אם תגובתו של איאן הייתה שלילית, הוא לא היה צריך להגיב כפי שהגיב. אם רק היה דוחה אותו בלי לצאת עליו כך, אולי וונדי היה נפגע פחות.

"טוב, חבר'ה, התאספו כאן," קרא סיימון לבסוף. חברי הקבוצה התקדמו אליו והתקבצו סביבו בחצי מעגל. "אני מקווה שנחתם מספיק כי הגיע הזמן לחזור לשגרה ובכל הכוח. בעוד חמש שעות נפתחת רשמית את העונה ואחרי כל האימונים שעברתם, אני שמח לומר שאתם מוכנים למשחק היום ובתקווה למשחקים הבאים." החברים הנהנו, כרגיל שקטים ליד המאמן החדש שלהם מהסיבה הידועה כבר, הוא לא היה צ'ייס.

הם הביטו זה על זה, מחפשים לחץ או חרדה לגבי המשחק היום וכמובן שלחץ היה, אך הייתה גם התרגשות, אותה התרגשות של חזרה למגרש בכל הכוח.

לייף בחן את וונדי שסגר את עיניו בחוזקה ועיסה את רקתו והוא רצה לחבק אותו ולעודד, מבין שזה כנראה מהדמעות שהזיל כל הלילה.

"אוקיי, אתם משוחררים לבנתיים. נפגש פה עוד שלוש שעות אז לכו לנוח ולאכול משהו קל לפני שתעלו על מדים ייצוגיים." שוב הם הנהנו, רק מחכים למנוחה קלה לפני המשחק. "ואל תשכחו לשתות כמו שצריך, חם היום." וכך הם שוחררו, קודם כל לציידניות ואז כל אחד לדרכו.

לייף התיישב על הספסל ובחן את קבוצתו כשהוא נזכר לפתע במילותיו של פייטר. הוא הבטיח לו שיגיע לבית החולים היום לעשות בדיקות דם ותהה האם עליו לעדכן את המאמן שלו, הרי גם אם הוא לא האדם האהוב עליו בעולם, הוא עדיין המאמן שלו.