לשחק בדם

כל יכול (22)

-נקודת מבט מארלי-

כשאני מתיישבת על מושב המכונית היוקרתית, אני מקבלת הזדמנות שקטה להסתכל סביב, על החלל שמסביבי.

יותר משניכר שמדובר במכונית ספורט מהרמה הראשונה. ריפודי המושבים מיוצרים מעור חום ומאוד יקר, ועיצוב הפנים של המכונית עצמה דיי קלאסית ונקייה. מסך מולטימדיה מכובד בגודלו יושב באמצע, מול זוג המושבים הקדמיים, ומשקף לנהג בנוחות את כל מה שקורה בטלפון שלו.

תמיד רציתי אחד כזה גם למכונית שלי. אך לצערי אין לי מספיק כסף גם למכונית וגם לטאבלט שמשולבים יחדיו. וחוץ מזה, גם אם אמכור כליה לא אוכל לממן כזו מכונית מדהימה.

סגירת דלת קוטעת את ההתבוננות המעמיקה שלי בחלל הרכב, ותומאס רמרלו הגדול נכנס למושב הנהג. ריח משכר ויקר נודף ממנו, והוא לבוש ללא רבב.

חולצתו מכופתרת ולבנה, מבליטה כל שריר ושריר שקיימים בפלג גופו העליון. ולרגליו יושבים מכנסיים מחויטים ומרשימים שעוטפים את אגנו בשלמות. בחגורת מכנסיו יושב אקדח בתוך נרתיק עור שחור. ולבסוף, על שורש כף ידו יושב שעון יוקרה.

הוא מניע את המכונית, שמיד משמיעה נהמה שאני מניחה שמספקת מאוד אנשים שאוהבים מכוניות.
״מה שם בית הספר שאחיך לומד בו?״ הוא שואל, בעיקר לפרוטוקול, ומתחיל את הנסיעה. לעזאזל- המושב הזה ממש נוח. ״חטיבת הביניים- ׳ווילס׳״ אני מחזירה והוא מהנהן באדישות. ״גם אני למדתי שם״ הוא מציין, ועל פניי עולה חיוך נוסטלגי, איזה קטע. ״גם אני״ אני מספרת בעצמי.

איזה מוזר...חטיבת הביניים הזו מיועדת לאנשים ממעמד הביניים ומטה. זהו לא המקום הראשון שבו הייתי משייכת דווקא בין תומאס רמרלו איש העסקים והביליונר הצעיר לבין לימודים. הרי קל לי לשער שהגיע מבית עמיד בראשית דרכו.

עכשיו כשאני חושבת על זה, שום מידע שנמצא על תומאס ברשתות אינו מתעסק בעברו. ההתעסקות היא תמיד בהווה. במה הוא פועל, ומשיג בתור אדם מבוגר. שום מקום לא מחזיק ואף פיסת מידע מעברו כנער צעיר.

״אני לא זוכרת אותך משם״ אני אומרת בנימה נעימה, והוא מגחך. ״היינו בשכבות שונות כנראה״ הוא מחזיר, ואני מושכת בכתפיי. זה הגיוני. הוא אמור להיות יותר מבוגר ממני במעט.
״בן כמה אתה?״ אני זורקת את השאלה לאוויר בקלילות. ״עשרים- וחמש״ הוא משיב.

כן. כמו שחשבתי, הוא מבוגר ממני ורק בשנתיים קלות. זה מאוד מוזר שאני לא זוכרת אותו. דווקא הכרתי אנשים שלמדו מהשכבות שמעליי.
ותומאס רמרלו זה אדם שזוכרים. לא משנה באיזה גיל אתה נמצא, אין ספק שאתה תזכור אותו. ״הוא מסתבך הרבה? אחיך?״ הוא שואל לפתע, ואני מתרווחת עוד קצת במושב המפנק.

״הוא ילד מאוד טוב. פשוט-״ אני קוטעת את עצמי. אני לא יודעת באמת מהו שורש הבעיה של ארלו ומדוע הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. אבל אני יודעת שקשה לו, ואני אהיה האחרונה שתעשה לו עוד יותר רע. אני כן אהרוג אותו כשאפגוש אותו, כי בכל זאת, אני בדרך לפגישה הזאת על חשבון העבודה שלי. אבל בחיים זה לא יקרה ממול המורים שלו, והצוות החינוכי.