לשחק בדם

הוא ואני (49)

-נקודת מבט מארלי-

השעה היא שעת ערב מוקדמת, ותומאס וארבעת אחיי הקטנים נכנסים בקולות דיבור ושמחה לתוך הבית. אני שומעת אותם מהמטבח, ומניחה את כוס המים שלי על השולחן, יוצאת לקבל אותם. מילה ותאו החמודים רצים אליי, כל אחד בקצב שונה לפי מה שאורך הרגליים שלו מאפשר בעבורו, ואני מתכופפת אליהם, מחבקת את שניהם לחזהי.

״איך היה יום הכיף עם תומי?״ אני מתעניינת בחיוך. כשתומאס אמר לי שהוא לוקח את הילדים ליום כיף, שמחתי. חשבתי שזה ייתן להם עוד איזושהי הזדמנות להתחבר יותר. ״היה ממש כיף!״ מחזירה מילה וקוברת את ראשה בכתפי.

״באמת היה כיף,״ ממשיך אותה הנרי. ״פעם הבאה תצטרפי אלינו גם, מארלי״ הוא אומר, ותומאס מהנהן בהסכמה מאחוריו. ״לגמרי.״ קולו העבה מעביר במורד גבי צמרמורת עמוקה, שגורמת לחיוך קל לעלות על פניי.

אני מתרוממת מהילדים, ותומאס מתקרב אליי, אוחז בגבי ומקרב את גופי אליו. שפתינו נפגשות לנשיקה רכה, והוא מחבר בין מצחינו.

״איך היה היום שלך?״ אני מתעניינת בלחישה, וחיוך עצל עולה על שפתיו. ״כשאת בזרועותיי, הרבה יותר טוב, פיורה.״ מילותיו פורטות על ליבי ואני מנתקת את מצחינו, קוברת את ראשי בחזהו ושמחה כשזרועותיו עוטפות אותי בנחמה. היום שלי לא היה פשוט, ונוכחותו מקלה בקצת על ראשי שכבר כואב ממחשבות-בעיקר שליליות כתוצאה מהעובדה שאני מובטלת עכשיו.

אני שומעת ברקע את ארלו לוקח את הילדים מעלה במדרגות, כנראה ופוגש בקומה למעלה את אלינור, שלבטח מתחילה להכין את הילדים לשינה.

לאחר דקה אני מרימה את ראשי מחזהו, ועינינו נפגשות. אני נועלת שפתיי, והוא מביט בי כאילו ומבין כבר לבד שמשהו עובר עליי. ידו מוצאת את עצמה על לחיי, מערסלת אותה בעדינות ובחום. ״התפטרתי היום״ אני אומרת לפתע, כאילו וחייבת לתלוש את הפלסטר מהפצע.

הבעתו של תומאס נרגעת. ״זה הכל?״ הוא שואל, ואני מהנהנת באיטיות. ״זה נורא.״ אני אומרת במרירות. הוא מיד מניד בראשו. ״זה לא, מארלי.״ הוא מחזיר ברצינות. ״אמרתי לך, ואגיד לך שוב. מה ששלי, שלך.״ הוא אומר, ומעביר את ידו לכיסו האחורי, שולף משם את הארנק שלו. אני מכווצת גבותיי כשרואה אותו שולף משם את כרטיס האשראי שלו, ומעביר אותו אליי.

״תומא-״ אני ממהרת למחות, אך הוא משתיק את מילותיי בשפתיו החמות ודוחף את ארנקו היישר בחזרה לכיסו. ״שיהיה לך. זה שלך מעכשיו. הקוד הוא שמונה, תשע, אחת עשרה.״ הוא אומר לאחר שהשפתיים מתנתקות, ואני מנידה בראשי. ״תומאס זה המון״ אני אומרת בהלם ומביטה בכרטיס השחור לחלוטין ששמו של האדם שאהבתי במיוחד מתנוסס עליו.

״את המון״ הוא מחזיר לי, ואני רק מביטה בעיניו הטובות. ״ומה יהיה איתך?״ אני שואלת בדאגה, והוא מגחך מהשאלה הטיפשית שלי. ״אני מבטיח לך שאני לא ארעב ללחם, מארלי.״ הוא אומר בטון רגוע. ״אני אוהב אותך, וחשוב לי שיהיה לך את זה. אל תתביישי לשלוף את זה בכל הזדמנות שרק יש לך. שמעת אותי?״ הוא אומר לי בקולו העבה, אך אני רק שומעת את תחילת המשפט. וחיוך חם עולה על שפתיי.