לשחק בדם

הסתגלויות (56)

-נקודת מבט מארלי-

מדדים שונים נלקחים מגופי כאשר הרופא דואג לעשות לי בדיקה מקיפה באיזור הפציעה, ותומאס עומד ממש לצד מיטת הטיפולים שלי, מפקח על כל מה שקורה בסבר פנים קרות וקשוחות. הרופא מכסה את אזור הפצע המכוער בהחלט שלי בשמיכה, ומתרומם ממני, מכסה אותי בשמיכה. מעלה חיוך עדין ומנומס על פניו.

״הפצע שלך מחלים יפה, גברת מונרוי.״ הוא מתחיל. ואני מהנהנת בהקשבה. ״הפוריות שלך עדיין פגומה במיוחד, והסיכויים שתוכלי להיכנס להריון באופן טבעי, הינם נמוכים מאוד. הכדור שנורה, פגע פגיעה חמורה ברחמך, ולצערי, לא משנה מה נותר היה בידיי לעשות, עדיין הפגיעה נותרה חמורה.״ הוא נושם עמוקות כשמסביר לי על פציעתי ואני נושמת עמוקות יחד איתו, מנסה להרגיל את עצמי בראש לרעיון ההוא, של קושי רציני בהבאת ילדים באופן חלק בעתיד.

״עיקר הפציעה שלך הינו בחלל הרחם, ולאוו דווקא בביציות שלך. את עדיין פורייה, מעט פחות כעת מאישה אחרת, אך הביציות שלך עדיין יכולות בעזרת עזרת מעבדה עקבית, לייצר עובר. לסחוב תינוק ברחמך, לא תוכלי, אך להביא אחד ביולוגי בפונדקאות הינה אופציה שאינה נשללת מבחינתך.״ הוא מסיים את דבריו, ואני מנידה בראשי בכבוד ולתודה.

״תודה רבה, דוקטור.״ גם אני וגם תומאס מברכים אותו כשהוא עוזב את החדר שלי, והשקט הנעים שהוא מותיר אחריו, עוזר למחשבותיי לנוח מעט. הידיעה, שאימי, בלחיצה קשה, דנה אותי לחיים מלאים בשלילת גופי להבאת ילד לעולם בצורה טבעית ורגילה, מעט קשה לי. קשה לי שהיא הרגישה את הזכות לשלול ממני דברים. למרות ששללתי מעצמי די והותר מאז לכתו של אבי לפני כבר כשנתיים וחצי, הייתה לי קשה המחשבה על כך שאת הילד הראשון שלי תסחוב אישה אחרת.

״מה עובר לך בראש?״ קולו של תומאס מלטף את אוזניי, ואני רק מביטה בו בעיניי העייפות, מזיזה מעט את ישבני על המיטה, ומסדרת לו מקום דל לצידי. הוא מגחך מעט. ״אני לא חושב שיש כאן מקום לשנינו, יפייפיה,״ הוא מחזיר לי, אך כשאני נותרת שותקת, ומעלה חיוך קטן על סף שפתיי, הוא מוותר וחולץ את נעליו היקרות, ועולה על מיטת בית החולים הקטנה, תופס חלק ניכר בהחלט ממנה. אך עדיין יש מקום לשנינו.

אבא שלי נהג להגיד שברגע שיש מקום בלב, יש מקום להכל. זרועותיו הגדולות עוטפות את גופי בעדינות כזו בלתי נדלית ואני מסכימה לעצמי לעצום את עיניי, לתת למחשבותיי ולראשי הדואב לנוח כשאני עופפת בריחו של שאהבה נפשי, ופשוט לנוח.

*

רעשים של דלת נפתחת מעירים אותי, וקוטעים את שינתי. אני פוקחת את עיניי, מביטה בכל ארבעת אחיי, ללא מייביס המתוקה שאני משערת שעובדת, נכנסים בדלת.

מלווים בוויולטה רמרלו, האוחזת תיק ספורט גדול, כנראה הביאה דברים בשבילי ובשביל תומאס. שעדיין ישן עמוקות לצידי. כשהוא שומע את רעשי הדיבורים הקלים של אחיי, עיניו מתחילות להיפתח, והוא מתרומם מהשכיבה על צידו, מתמתח.