לשחק בדם

גיבסוניות (31)

-נקודת מבט מארלי-

אני מעבירה אצבעותיי על בד השמלה שצמודה לגופי כמו עור שני. היא שחורה, ומבליטה את קימוריי כהוגן. מה לעזאזל לובשים לפאקינג דייט עם איש העסקים המאיים בעולם? יש לי עוד עשרים דקות עד שאדון ׳אני מחליט ואת פשוט מפנימה את זה׳ מגיע לפתח דלתי, ואני באמת לא יודעת מה אני עושה עם עצמי.

ראשי דואב ממחשבות בלתי פוסקות על חיי, על ההחלטה ההיא סוף סוף לשים את עצמי פעם באף פעם בחזית עיניי, ולצאת עם גבר שאני איכשהו רואה בו- משהו. מעוות ככל שהיה, אך משהו קיים.

דלת חדרי נפתחת בעדינות, ומייב נכנסת עם תאו המעולף שישן על זרועותיה. היא מתקדמת בשקט למיטתו, ומכניסה אותו בעדינות בלתי נדלית אלייה. לאחר דקה קצרה היא מכסה את הפעוט הישנוני בשמיכה, ומסתובבת אליי. מעבירה את מבטה הנוקב לאורך כל גופי, ושומרת על שתיקה שמאחוריה עומדות הרבה מילים.

אני שולחת בה מבט ויוצאת מהחדר, מעדיפה שלא ננהל שיחה שעלולה להעיר את אחי הקטן שרק עתה נרדם. הדלת נסגרת מאחורינו, ונשיפה מחוסרת כוחות יוצאת מגופי כשזרועותיה של מייב משתלבות על החזה שלה.

״את באמת עושה את זה?״ היא מצייצת לאחר דקה קטנה שרק טרחה להביט בי בשקט. אני מסיטה את מבטי, בעצמי עוד לא מצליחה לעמוד מול האמת. אני ותומאס כלכך שונים אחד מהשנייה. שזה כמעט ומופרך העובדה שהוא מסתכל עליי. ולא, זה לא מגיע מחוסר ביטחון כלשהו. אלו רק העובדות. גברים כמוהו מחפשים נשים במעמדם.

הם רוצים מישהי שמבינה באורך החיים הבזבזני, מישהי שתשאר באחוזה הענקית שלהם, ותטפל בשלושת ילדי השמנת שלהם. לכן, זה לא הגיוני לי שדווקא עיניו נפלו עליי. זה כלכך מוזר שאני עוד לא מצליחה לעכל את זה בכלל.

״מארי-״ היא אומרת, וקוטעת את עצמה. ״אני מאחלת לך בהצלחה״ היא מסיימת לבסוף. אני מהנהנת הנהון בודד לפני שפוסעת בדרכי אל הסלון. יש עוד דקות קטנות עד שיגיע תומאס לפתח ביתי, ולעזאזל אולי אני קצת מקווה שהוא יבריז? אני נלחצת רק מהמחשבה לשים מסביבנו תווית כלשהי, משהו כלשהו.

על הספה משתרע בנוחות ארלו, צופה בתוכנית ספורט. כששומע את נקישות נעלי העקב שלי, הוא מתיק את מבטו מן המסך, ומעביר אותו אליי. אני מעקמת שפתי באי נוחות כשמבטיו מתחילים להיות מעיקים וניכר שהוא רוצה להגיד משהו, אך שותק לחלוטין. ״מה?״ אני נובחת לבסוף. הוא מושך בכתפיו, חיוך ידעני עולה על שפתיו כשהוא מחזיר מבטו לטלויזיה.

אני נטועה במקומי, נשאבת איכשהו למשחק הכדורגל שמרצד על המסך. המחשבות רצות עוד מרתון בראשי לפני שאחי מדבר, ומעיר אותי מהבהייה בדמויות שרצות על הדשא. ״את לא שלמה עם מה שאת עושה מארלי״ הוא אומר בטון נמוך ואני נועלת את לסתי בשקט. ״על מה אתה מדבר?״ אני תוקפת מעט. לא מבינה למה בני משפחתי כלכך מעורערים עם הסיטואציה.