לשחק בדם

המונרוי האחרון (48)

-נקודת מבט תומאס-

אני נוסע לבית הספר של ארלו, לאחר שהבטחתי לו לפני יומיים, שאדאג לילדים הצעירים לטיפול לאחר הסיטואציה הקשה שעברו עם אמא שלהם. אני חונה את המכונית ממול שערי התיכון, שמיד נפתחים, ומאות תלמידי ותלמידות חטיבת ביניים יוצאים החוצה לאחר סיום יום הלימודים.

לאחר דקות ארוכות אני מזהה את פניו של ארלו, הולך לצד חבורת ילדים, בנים ובנות- בני גילו. אני צופר פעם אחת, גורם לו להרים את הראש לכיווני. הוא מזהה את המכונית ונפרד לשלום בזריזות מהחברים, שמתפעלים מהמכונית השונה מהנוף.

ארלו מגיע, פותח את דלת מושב הנוסע ומחליק פנימה בהבעה קשה. ״מה אתה עושה כאן?״ הוא שואל בנימה מעט תקיפה. אני מניע את הרכב בנונשלנטיות. ״באתי לאסוף אותך. אנחנו ניסע עוד רגע למסגרות של מילה, הנרי ותאו וניקח את ארבעתכם לטיפול.״ אני מחזיר, וארלו מגחך לצידי.

״אני לא צריך את זה״ הוא פוטר את עצמו מהסיטואציה, ואני זורק מבטי לכיוונו לפני שמחזיר אותו לכביש. ״אם תבוא בגישה כזאת זה לא יועיל לאף אחד. בעיקר לא לעצמך.״ אני אומר לנער העקשן שלצידי. ארלו מצידו מגלגל עיניו, אך נותר שקט לחלוטין בזמן שאני מבצע את הנסיעה הלא כל-כך מוכרת לכיוון בית הספר של הנרי ומילה. לאחר כבערך חצי שעה, המכונית שלי נעצרת מול השער, ואני פונה לנער הרגזן שלצידי.

״לך תביא אותם״ אני יורק פקודה. ארלו גורר את התחת העקשן שלו מחוץ למכונית, ונותן לי לחכות ככמה דקות ארוכות, שבהן אימהות ממורמרות צועקות עליי להזיז את הרכב כי זה מפריע לדרך, אני רק מגלגל את עיניי, מזכה כל אחת מהן במבט מפחיד, שגורם לעיניהן לפעור בהלם ולרגליהן לברוח הרחק הרחק ממני.

ארלו והילדים נכנסים לשדה ראייתי. ארלו אוחז בתיק הוורוד של מילה, שמדברת איתו בנועם, בעוד שהנרי הולך לצידם בשקט מוחלט עם תיק הגב שלו בידיו. השלושה מגיעים לקרבת הרכב ואני משחרר את חגורת הבטיחות שעד עכשיו הייתה על גופי, ויוצא לכבודם.

מילה ממהרת אליי כשרואה אותי, בעוד שהשניים הנותרים משתרכים אחריה. ״תומי!״ היא קופצת לזרועותיי, ועוטפת את צווארי בידייה הקטנות. בזמן זה, עוברות חבורת נערות למולנו, שמביטות בארלו ובי במבטים מעוניינים.

״לא ידעתי שאבא שלך כזה חתיך, ארלו״ אחת מהן, ברונטית, אומרת לארלו בקול מתקתק. ניכר עליה שהיא לא היצור הכי חכם שניתן למצוא בקרבת האנושות. ארלו מגלגל עיניו בגועל בתגובה. ״אל פאקינג תעליבי אותי, אמילי.״ הוא אומר בבוטות, והבלונדינית שלצידה, צוחקת ומכה את החברה שלה במבוכה.

״אמילי בואי כבר!״ היא מפצירה בברונטית שעדיין נוטשת מבטיה בי ובמילה שעל ידיי. השתיים, ועוד כמה בנות, ממהר ללכת מן השטח, ובזמן זה ארלו עולה לרכב בעוד שאני עוזר למילה והנרי להתמקם במקומותיהם.