לשחק בדם

שיתוף פעולה (51)

-נקודת מבט לא ידועה-

נעלי המעצבים שלי פוגעות ברצפה כשאני יוצא מרכב הספורט הנמוך, מעביר את המפתחות לעוזר האישי שלי. האדם מרכין את ראשו בכבוד כשאני מתחיל להתקדם לכיוון מרכז הטיפולים.

ידעתי שהאישה ההיא נמצאת שם. ידעתי שהיא זקוקה בכל נפשה לקבל את מה שמגיע לה. ובעיקר ידעתי, שהיא כה אכולת נקמה ורצון להפיל את האויב שלי, שהיא תהיה טיפשה במידה ולא תסכים להצעה שאשים לה על השולחן.

כשאני פותח את דלת המרכז, רוח קרירה של מזגן פוגעת בפניי, ומצננת אותן. אני מתקדם במהלך הלובי השקט המעוצב בגוונים חמימים. חלונות רבים ועציצים ירוקים מאפיינים את המקום.

ניכר שהאחראים כאן עשו הכל בשביל להכניס אור למבנה. כנראה חלק מתהליך הריפוי שהאנשים הזקוקים לו, עוברים כאן.

כל מיני אנשים ישובים בלובי, מביטים בי במבטים מתעניינים כשאני מתקרב אל פקידת הקבלה היושבת מאחורי דלפק גדול ורחב העשוי עץ כהה. שיערה מתולתל וארוך, מתגלגל בעדינות לאורך גופה המלא. עיניה חומות, וננעצות בי בהפתעה כשהיא רואה את דמותי למולה.

״איך אני יכולה לעזור, אדוני?״ היא שואלת בטון ענייני. אני מכחכח בגרוני ומתיישר בסמכותיות. ״באתי לפגוש מטופלת שלכם. גרייס מונרוי.״ אני אומר לפקידה, שמביטה בי במעט צרות עין. ״מה אתה בשבילה אדוני? אני רשאית להפגיש רק בני משפחה.״ היא אומרת בגבה מורמת במעט חשד. ״אני בן הזוג שלה.״ אני משיב לה בחזרה. גבתה התוהה של הפקידה עדיין לא נזנחת מהבעת פניה כשמשלבת אצבעותיה על שולחנה.

״אז למה לא ראיתי אותך כאן לפני? הגברת מונרוי משתקמת כאן כבר תקופה ארוכה מאוד, אדוני.״ היא אומרת. מדגישה נקודה מאוד חשובה. אני מרגיש כיצד עצביי מתחילים לדגדג את כל גופי בעצבנות. אני פאקינג צריך לראות את האישה הזאת. אני צריך לדבר איתה. ואני פאקינג חייב את מה שיש לה לתת לי. אני נועל לסתי באיפוק.

״ובכן..אני איש עסקים לא קטן, גברתי. כל התקופה האחרונה הייתי בחוץ לארץ, ולצערי, לא הספקתי לבקר את אהובתי.״ אני משיב לשאלתה הנוקבת בבטחון. האישה ממשיכה להביט בי לשניות אחדות, לפני שנשימה מוחזקת משתחררת מגופה, והיא מרימה אצבעתה המורה למולי, מסמנת לי להמתין.

היא פונה לטלפון שנמצא מלפניה ומתקתקת בו כמה מספרים, לפני שמרימה אותו אל אוזנה. סנטרה מורכן מעט כשמבינה שהשיחה נענתה. ״כן. יש לי ביקור לגברת גרייס מונרוי. מחלקה שבע. כן. אין בעיה.״ שיחתה מסתיימת והיא מורידה את שפורפרת הטלפון מאוזנה, ומצביעה בזרועה על דלת עץ לבנה שמאחוריה.

״תמשיך במסדרון כל הדרך ישר. על דלת הביקורים ישנו המספר עשר. בהצלחה.״ היא מברכת, ואני מהנהן בתודה, ניגש אל הדלת הלבנה. כשאני פותח אותה אכן מסדרון ארוך נגלה לפניי, ודרכי לא ארוכה לפני שדלת מספר עשר מופיעה למולי.