לשחק בדם

מארי (53)

-נקודת מבט תומאס-

בניין המשרדים שבדרך כלל עמוס בגברים בחליפות,ובנשים בלבוש מהודר ואלגנטי-שקט וחשוך, ורק המאבטחים מסתובבים בנחת בסביבה, מוודאים שאין אף אדם שלא מורשה, שנמצא כאן.

וויולטה שלצידי לוחצת על כפתור המעלית, שנפתחת מיד בפנינו. אני מסתכל לצדדים לפני ששנינו נכנסים פנימה, לוחצים על כפתור הקומה השביעית, שבה משרדינו שוכנים. כשדלתות המעלית נסגרות מאחורינו, וויולטה מביטה בי במעט חשש.

״מה זה יכול להיות, תום?״ היא תוהה בנשיפה קשה. אני רק מביט בה בשקט, לא ממהר להסיק מסקנות. כנראה שזהו עוד עניין זניח שניקולאס לוקח ברצינות מידי- כמו תמיד. אני אטפל בזה בדקות אחדות, ואחזור לחום גופה של מארלי שלי השוכבת במיטתי.

דלתות המעלית נפתחות, ואני וויולטה פוסעים במסדרון הארוך לכיוון המשרדים. מן המשרד הראשי, המשרד שלי, יוצא ניקולאס, מתקדם
לכיווננו. רוחו סוערת במיוחד. ״מה קורה איתך?״ שואלת וויולטה כשהוא מגיע לפנינו. פניו אדומות, וניכר שהוא לחוץ.

״הייתה שריפה, באחד מהמפעלים שלנו.״ הוא מנחית את הבשורה מיד. ״איזה פאקינג מפעל?״ שואלת וויולטה בפה מעט פעור. ״הנשק,״ אומר ניק בניעור ראש. ״זו הצתה מכוונת.״ אני מהנהן לנוכח חדשותיו. מופתע. מעולם לא היה אדם שהיה אמיץ מספיק בשביל לנסות להיכנס לי בין הגלגלים. אז מכאן, ועד ללפוצץ עסק שמכניס לי הון עתק, ישנם הרבה דברים בדרך.

פניו של ניקולאס לא מרפות, ואני מכווץ גבותיי. ״מה עוד יש?״ אני שואל בקול עבה וקר. הצמרמורת המגעילה שעוברת בעמוד שדרתי, מתווה לי שיש כאן עוד משהו, עוד משהו חמור יותר מכל מה שחשבתי שיכול להיות. ״מארלי,״ מתנשף ניק. אני מזדקף כתגובה כמו כלב שמירה עצבני. ״מה איתה?״ אני שואל בארסיות. ״אמא שלה.״ מתקן את עצמו ניקולאס.״היא משכה את כל הכספים מהחשבון בנק שלה. חשבון שהיא השאירה בשביל הילדים.״ הוא אומר, ומעביר ידו על זקנו בעניין מר.

״היא לא הייתה מושכת כסף סתם. נכון תומאס?״ הוא שואל אותי שאלה רטורית לחלוטין. ואני רק מניד בראשי. שותק. ״המשיכה של הכספים, והפיצוץ של המפעל, הם לא צירופי מקרים, תום.״ הוא אומר בכבדות. לפני שעוד מילה יוצאת מפיו, הטלפון שלי מצלצל בחוזקה בחדר. אני מסמן לו באצבעתי שימתין לרגע, ושולף את המכשיר.

מזהה את מספרו של ארלו. ארלו? אני נענה לשיחה. מיד נשמעות דרך הקו צעקות, ובכי. בכי רב. ״ארלו?״ אני שואל בדאגה. ״מה קורה שם, ארלו?״ אני שואג בהלם. מרגיש כיצד הלב שלי מפמפם בחזהי ללא הפסקה. מאיים לצאת מבית החזה שלי ולהתאבד על הרצפה.

״תומאס!״ קורא ארלו. נשימותיו העמוקות והכבדות נשמעות עד אליי. ״מה פאקינג קורה, ארלו?״ אני שואל, וכבר עוזב את אחותי והעוזר האישי מאחוריי, מתקדם במהירות לכיוון המעליות. ״זאת,״ הוא משתעל, נחנק. ״ארלו!״ אני קורא לו. לוחץ על כפתור המעלית במהירות שלא חשבתי שקיימת. ״מה קורה שם?!״ אני צועק מעבר לטלפון. ״זאת אמא שלי, תומאס.״ הוא אומר. וקולה הבוכה של מילה נכנס לשיחה. ״היא מחזיקה אקדח, תומי!!״ היא צועקת בבהלה ובהיסטריה. אני מדמיין את הדמעות המרות מכתימות את לחייה ונסער כולי.