מפחדת לאהוב אותך

סופיה

~היי לפני שנתחיל את הפרק השמח שתיקראו את הטריגרים שבתיאור הספר אם עוד לא קראתם כי יש כאן כמה🫶🏻~

המתנתי לתורי להיכנס לאולם שבו נערכים אודישנים לתצוגת אופנה.
נכנסתי לאחד מתאי ההלבשה הרבים להחליף לביקיני.
החלפתי מהר, שחררתי את שיערי הבלונדיני מהגולגול שהיה אסוף בו, ונעלתי את נעלי העקב.
יצאתי מהתא כשאישה חסרת מנוחה פנתה אלי.
״היי, אצתרך שתחתמי על המסמך הזה לפני שאת נכנסת. אם תחתמי זה אומר שאת ללא איפור, או כל דבר אחר שמשנה את צורת הגוף/ הפנים שלך.״ היא סידרה את משקפיה והושיטה לי את הדף, ועט.
חתמתי על הדף בהסכמה.
״תתני אותו לשופטים כשתיכנסי לחדר...״ אמרה ועברה בפזיזות לדוגמנית הבאה.
״מספר שבע, תורך!״ שמעתי מישהו מודיע בכריזה.
זאת אני!
פתחתי את הדלת ונכנסתי.
״שלום,״ חייכתי חיוך עם שיניים, ועמידה שלפי דעתי הייתה מושלמת.
״שלום גם לך, שבע.״ השופט בכן את גופי ללא בושה.
הוא גרם לי להרגיש לא נינוחה.
הושטתי לו את הנייר שבידי.
״נצתרך שתעמדי שם.״ השופטת הג׳ינג׳ית הצביעה לי על במה קטנה.
״אל תבהלי אנחנו רק לוקחים כמה תמונות.״ הצלם הנחמד אמר כשסידר את המצלמה.
הנהנתי אליו בחיוך.
״איך קוראים לך?״ שופטת בלונדינית שאלה בקול מתוק.
״סופיה.״ חייכתי אליה.
״סופיה, מה?״ השופט הבן שאל.
״סופיה וולדוף.״ אמרתי והם רשמו.

...
האודישן עמד להסתיים והיה נשאר רק שהם יתנו לי את התוצאות.
״את מושלמת,״ השופטת הג׳ינג׳ית התחילה לדבר וחייכתי בשמחה.
״אבל, את פשוט לא רזה מספיק...״ סיימה את המשפט והשתדלתי להשאיר את החיוך על הפנים שלי.
״אם תרזי, תתקבלי.״ אמרה בפשטות.
״אני יכולה לעשות את זה.״ הנהתי לאט, ותחבתי את שיערי מאחורי אוזני.
״יופי, נקסט!״ אמרה ויצאתי מהאולם.
נכנסתי לתא הלבשה על סף בכי והחלפתי חזרה לבגדי.
יצאתי מהבנין והתחלתי ללכת חזרה הביתה.
ניסיתי לעצור את הדמעות מלגלוש אבל פשוט לא יכולתי.
בקושי אכלתי בימים האחרונים בשביל זה.
חשבתי שהגעתי לגוף החלומות.
הבטן שלי כאבה מרעב.
כל כך בניתי על לאכול במסעדה כאן ליד, אבל עכשיו פשוט חלפתי על פניה בבושה.
הרגשתי כל כך מושפלת כשניגבתי את הדמעות וזרים בהו בי כאילו אני איזו הצגה.
״אני צריכה מונית.״ התקשרתי לקו של המוניות.
״אין לנו מוניות כרגע.״ הנציגה אמרה וניתקה לי.
פשוט ניתקע לי.
״ליאו?״ התקשרתי בקול בוכה.
״מה קרה?!״ נבהל.
״כלום! אני פשוט צריכה שתאסוף אותי, בבקשה.
אין מוניות, ואני תקועה...״ מלמלתי בטלפון.
״תשלחי לי מיקום, נוני. אני עכשיו יוצא.״ אמר.
״תודה.״ ניסיתי לא להשמע בוכה כשניתקתי את השיחה ושלחתי לו מיקום.
תוך חמש דקות הוא עצר מולי עם הפורשה היוקרתית שלו.
הוא יצא לפתוח לי את הדלת.
כבר הייתי יחסית רגועה כשהגיע.
״מה קרה?״ הוא שאל וזה גרם להכל לצוף שוב.
התחלתי לבכות.
הוא חיבק אותי בעודי מלכלכת את חולצתו הלבנה בדמעות שלי.
הוא ליטף את שיערי.
״תספרי לי מה קרה שם.״ דרש.
״אני לא רוצה.״ אמרתי והוא הבין מזה שכן קרה משהו.
הוא גרר אותי איתו פנימה.
״מי פאקינג פגע בה?!?! אני עומד להרוג אותו!״ הוא הסתהר פנימה והבהיל את כל הדוגמניות.
״די, תפסיק!״ אחזתי בזרועו.
״זה המזדיינים מאחורי הדלת, נכון?״ הוא העיף את הדלת והתפרץ פנימה.
״לא יכולתי להכנס לראות מה קורה.
זה היה מביך מדי.
״מה אתם אמרתם לה?״ הניח את ידיו על השולחן שלהם ודרש לדעת.
״ילד, צא מכאן!״ השופטת הג׳ינג׳ית דרשה.
״החברה הכי טובה שלי יצאה מכאן בוכה, ואני דורש לדעת מי הטיפש שפגע בה.
״ליאו, תפסיק!״ נכנסתי פנימה.
״היא? טוב שהיא בוכה... אולי זה אשכרה ישפיע עליה לאכול פחות...״ השופט הבן מלמל באומץ, מה שזיכה אותו באגרוף לפנים מליאו.
״יחתיכת-״ ליאו הסתער עליו אבל השומרים רצו פנימה תוך כדי שהם דוחפים אותי הצידה כדי להוציא משם את ליאו.
השופטות מיהרו לעזור לשופט, שככול הנראה שבר את האף.
כבר שמעתי את סירנות המשטרה בחוץ...

...
ההורים של ליאו שילמו כדי להוציא אותו מהכלא.
ועכשיו הוא ישב איתי בשולחן מאיים עליי שאם אני לא אוכל משהו הוא יעשה נזק במסלול המרוצים של הארמון- שיש לי בו תחרות נוספת בקרוב.
״אני לא יכולה! נכון שאני לא אחזור לשם, אבל אם אני לא טובה מספיק בשבילם, אני לא טובה בשביל אף אחד! זאת הקריירה שלי! אני אוכל מחר, מבטיחה.״ אמרתי.
רום נכנס לחדר.
״אני שמעתי כל מה שקרה, ואם את לא תוכלי ת׳פאקינג אוכל עכשיו, אני עומד להרוס לך את כל הקריירות שלך.
ואת יודעת טוב מאוד שאני יכול!״ איים עלי בטון הכי מפחיד ששמעתי.
גלגלתי אליו עיניים באומץ.
״אני מצווה עלייך לאכול, נבלה קטנה.״ אמר.
״מצווה?״ גיחחתי.
״אתה לא יכול לצוות עלי כלום!״ נעמדתי מולו.
״רוצה להתערב? את בארמון שלי.״ אמר ודחף אלי את הצלחת.
״קדימה.״ אמר בניצחון.
״הרמתי את הכף באי רצון מוחלט ודחפתי את האפונה לפה שלי.
״ילדה טובה.״ התישב מולי וצפה בי אוכלת.
״אני שונאת אותך!״
״את לא צריכה לצעוק, אני שומע אותך מצויין.״ אמר כשדחפתי עוד כף לפי.
״לך תזדיין!״ סיננתי בין שיניי, והוא גיחך.