נישואים מעוותים

פרק 4

ריילן
לקראת שש בערב באותו היום, אני מוצא את עצמי בדרך למשרד של אבא שלי, פעם שנייה השבוע.
מי היה מאמין
לא אני זה בטוח.
אבל הייתי מוכרח להיפטר מהמשימה הזאת שנשלחתי לבצע, אם אפשר היה לקרוא לה ככה.

כשהגעתי אל הדלת נקשתי עלייה פעמיים והמתנתי עד ששמעתי את קולו של אבי מעברה השני.
״יבוא,״ חזק וסמכותי, כמו תמיד.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחורי.

״אבא.״
״בן, תיכנס בבקשה.״
המתח באוויר היה כלכך מוחשי.
צעדתי לעבר הכיסא שניצב מולו ,
אותו כיסא שמצאתי את עצמי בו כמעט בכל פעם כשראיתי את הבן אדם.
לא ידעתי אם הוא בכלל מגיע הביתה בימים אלו, וגם לא היה אכפת לי. לפחות ככה ניסיתי לשכנע את עצמי, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא נכון.
כי היה לי אכפת.
תמיד היה לי אכפת יותר מידי,
וזו הייתה הבעיה.
הנושא של הוריי היה נקודת התורפה שלי, וזו גם הסיבה לכך שכשהאישה הזאת אמרה את מה שחשבה זה השפיע עליי כלכך. לעזאזל, אפילו לא ידעתי איך קוראים לה, אבל המילים האלו הכאיבו לי בדרך שלעולם לא אצליח להבין.

כשאיבדתי את אמא שלי בגיל 15, איבדתי גם את אבא שלי ביחד איתה.
אומנם לא באותו המובן, אבל כבר לא יכלתי לדמיין חיים בהם היחסים בינינו היו שונים והוא באמת היה נוכח.
ולפעמים גם האשמתי אותו על זה, למרות שאני יודע שלא הייתי אמור לעשות את זה.
כל אחד מתמודד עם אובדן בצורה שונה,
לא באמת יכלתי לשפוט אותו שהוא מצא את מקום הבריחה שלו במשרד, אבל הרגשתי... בודד כלכך כל הזמן.
כאילו הוא אחז בידיו חלק מהנשמה שלי ובכל פעם כשהוא הלך והתרחק ממני ככה גם אותו החלק.

״טוב, אז יש לי משהו חשוב לספר לך,״ התחלתי לומר,
והראש שלי התמלא במחשבות על הבחורה מהבר.
עד כמה ששנאתי את התגובה שלי אליה, זה גרם לי לשנוא אותה אפילו יותר, ואני אפילו לא יודע את שמה.
מה שהיא אמרה,
ראיתי שהיא התחרטה על זה אחר כך.
גם אם היא לא הבינה באיזו נקודה היא פגעה.
אבל זה לא היה משנה.
המילים נאמרו והנזק נעשה, ומאז לא יכלתי להפסיק לחשוב עלייה ושנאתי את זה.
הכרחתי את עצמי להתרכז בשיחה עם אבי לפני שאשקע עמוק יותר במחשבות עלייה.
על העיניים הבהירות האלה,
על השיער הכהה והארוך הזה,
על הקמט שהופיע במצחה בכל פעם כשחשבה על משהו לעומק,
על הגוף המהמם הזה שהיה מלא בקימורים בכל המקומות הנכונים,

תפסיק.

לא ידעתי מה קרה לי. הרגשתי שנאה כלכך עזה אליה אבל משיכה חזקה עוד יותר וזה בלבל אותי מאוד.
בראש שלי עברו הרבה מאוד מחשבות וסצנות שהייתי מעדיף לא לתאר.

״אני מקשיב.״ הקול הסמכותי של אבא העיר אותי מהמחשבות והחזיר אותי בחזרה למציאות, שבה אין שום סיכוי בעולם שאני חושב על האישה הזאת.

״טוב, אז לא סיפרתי לך את זה עד עכשיו, אבל האמת היא ש...״
חשבתי איך להגיד את המילים.
״אבא, יש מישהי...״ התחלתי לגמגם ולא הבנתי מה לעזאזל עובר עליי.
״אני יוצא איתה כבר תקופה, ואני אוהב אותה. היא החברה שלי, ואני לא מוכן לוותר עלייה,״ הלב שלי פעם בחוזקה כשהכרחתי את עצמי להמשיך ולסיים את המשפט.
״נישואי השידוך שבנית עליהם? לא יקרו. אני מצטער.״
הרגשתי כאילו אני מאכזב אותו ויכלתי לשמוע את הקול של הלב שלי נשבר בחזי כשהרמתי את מבטי והסתכלתי לתוך עיניו.
העיניים שהיו ריקות,
אותן עיניים שפעם היו מלאות באושר ובשמחת חיים, בניצוץ מיוחד שתמיד אפיין את אבא שלי.
זה היה אבא שלי,
ולא הכרתי אותו בכלל.
שום דבר לא כאב לי כמו העובדה הזאת.

״מה?״
זה היה הדבר היחיד שאמר במשך דקה ארוכה.
זו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי נשאר בלי מילים וזה התחיל להלחיץ אותי.

״כן אבא, היא עובדת בטרוואן, בדיוק היום היא התחילה.״
הייתה שתיקה מעיקה למשך עוד חצי דקה לפחות לפני שהכעס השתלט על מבטו של אבי.
״אני לא מאמין שלא סיפרת לי.״ הוא אמר בקול מלא ביטחון.
״טוב אתה יודע, מבין כל העבודות שלך, לא באמת הייתה לי הזדמנות. אתה בקושי נמצא בבית לאחרונה, ואתה לא באמת פונה אליי אם זה לא נוגע לעסקים שלך.״ הייתי חייב לומר את המילים, והייתי חייב שיקשיב לי. כלכך הרבה כאב התחבא בין המילים האלה, וגם אם לא נתתי לו להשתלט על קולי, הוא היה שם ואבא שלי ידע את זה.

מתחת למעטה של כל הקשיחות הזאת, התחבא בתוכי ילד קטן שלא באמת הספיק להתבגר אף פעם.
נאלצתי לעשות הכל לבדי מגיל צעיר, וצלקות מופשטות ומוחשיות נטמעו על בשרי. שריטות שעוד לא החלימו ופצעים שעוד לא הגלידו.
הרגשתי כמעט נבגד כי כשבעודי רואה בכל יום את הפרצוף של אמא שלי במחשבות, נראה שהוא שכח ממנה לגמרי.

״טוב, אני מניח שעכשיו זה מאוחר מידי.״ הוא התעלם לגמרי מהפגיעות שהפגנתי בפניו לראשונה בחיי.
כשהבנתי לאן הוא לוקח את השיחה הזאת, הזדקפתי במקומי וזעתי באי נוחות בכיסאי.
״זה לא מעניין אותי עם מי אתה יוצא או כמה בחורות אתה מזיין. בעוד שעה בידיוק אתה פוגש את הבחורה, ואתה תינשא לה. תקשיב טוב למה שאני אומר לך כי אני לא אחזור על זה עוד הפעם.״ הוא אמר בקול חזק והמבט שלו היה כועס ופרצופו האדים.
וכשקלטתי את כל המילים שאמר, כל ההערכה שעוד הייתה בי כלפיו התפוגגה ונעלמה כלא הייתה.
נכון, לא באמת יצאתי עם הבחורה מהבר, אבל הוא חשב שכן, וזה היה פשוט נורא לראות את חוסר האכפתיות שלו בנוגע לעניין הזה. לא יכלתי להאמין שאם באמת הייתי בקשר עם מישהי והיו לי רגשות אמיתיים כלפייה הוא פשוט היה מונע ממני את זה.
לא נשארו לי מילים.

״אני שמח שהגענו להבנה.״ הוא אמר לבסוף.

״תחזור הביתה בן, תתארגן לפגישה הזאת, ואל תאכזב אותי שוב.״