נישואים מעוותים

פרק 6

ריילן
לבוש באחת חליפות המעצבים היותר יקרות שלי בצבע שחור כהה וקודר, מצאתי את עצמי עושה את הדרך למסעדה עם מצב רוח זהה.
באמת, כבר לא ידעתי מה לעשות או איך לחשוב. בעיקר כשאת הראש שלי מילאו תמונות של הבחורה מהבר. היא שיגעה אותי. בראש שלי היא הייתה כלכך קשובה וצייתנית אבל כמו שידעתי מהמציאות רק מפגישה אחת איתה, ידעתי שהיא ההפך הגמור מזה. היא ידעה לעמוד על שלה, ולא התכופפה בשביל שום דבר ואף אחד.
טוב, כמעט שום דבר.
ראיתי את המבט שהיה לה על הפנים כשביקשתי תמורה. וכמו שכבר ידעתי, היא הייתה כמו ספר פתוח. יכלתי לקרוא אותה בקלות כלכך וידעתי שהיו לה מניעים נסתרים מאחורי המעשים והבחירות שלה. ואמנם עדיין לא הבנתי מה הם, אבל התכוונתי לגלות.
בחצי השעה האחרונה שביליתי ברכב שלי בנסיעה ממשרדו של אבי אל המסעדה החדשה בקצה העיר, רצון עז השתלט עליי. רצון לדעת עוד.
עלייה.
הרגשתי כאילו היא כישפה אותי עם אחד המשקאות ששפכה עליי היום בבר כי לא יכולתי להבין מה לעזאזל קורה לי.
ובכל זאת, עדיין כעסתי על מה שהיא אמרה.
ויותר מזה, כעסתי עלייה כי הייתה לה השפעה כזאת עליי.
אני אהיה כנה עם עצמי, כבר הרבה מאוד זמן עבר מאז שמישהי גרמה לי להתנהג ככה, כמו צעיר מאוהב טיפש, גם אם זה היה רחוק מאוד מהמציאות. כי זה היה.
ואחרי הפגישה עם אבא, הרגשתי מתוסכל אפילו יותר. כבר לא ידעתי מה אני יכול לעשות כדי למנוע את הקללה האיומה הזאת שאלוהים הטיל עליי. לא הבנתי למה בן אדם לא יכול לחיות את החיים שלו כרצונו וחייב להישלט על ידי אנשים. בן אדם מבוגר, שנשלט על ידי אבא שלו. נו באמת. אם זה היה נחשב הוגן בעיניו כבר לא ידעתי איך לדבר איתו.

הדפתי מעליי את כל המחשבות והחששות שעוד היו לי ולקחתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי אל המסעדה, בציפייה לפגוש את אשתי לעתיד.
אולי היא לא תהיה עד כדי כך גרועה.

ציפיתי לפגוש בפנים חדשות, אבל כשראיתי מי ישבה לבד בשולחן ערוך לשניים בפינת המסעדה, כמעט נפלתי לרצפה.

מה לעזאזל

הבחורה מהבר.
זאת שרדפה את מחשבותיי בשעות האחרונות, השיבה לי מבט מבועת, עם עיניים פעורות. הייתי בטוח שהפרצוף שלה שיקף בדיוק את מה שאני הרגשתי מבפנים. אבל אני הייתי מיומן יותר בלשמור על התגובה שלי, ולקח לי כמה שניות בלבד כדי להתעשת, לפני שצעקנו יחד בקול רם.

״מה לעזאזל?!״

״מה אתה עושה פה?!״ המבט שלה האדים.
״אני יכול לשאול אותך את אותה השאלה בדיוק!״ צעקתי עלייה והרגשתי את הדם עולה גם לראשי שלי.

״לא... זה לא קורה לי.״ היא מלמלה בקול חלש והתחילה להיכנס לפאניקה.
עמדתי קפוא במקום, לא יודע מה לעשות או לומר.
היא הרימה את מבטה ונעצה בי את עיניה הבהירות שעכשיו נראו רדופות.
״אתה...״ היא שחררה נשימה נרעדת לפני שהשלימה את המילים.
״אתה הבן של רוברט?״ למשמע שמו של אבי עברה בי צמרמורת לא נעימה בכלל, שהזכירה לי יותר מידי זכרונות שהייתי מעדיף לשכוח.

הנדתי את ראשי בחיוב, עדיין מכחיש בראשי את מה קורה פה.

״זה לא יכול להיות...״

״טוב גם אני לא באמת שמח לראות אותך.״ אמרתי בקול רועד, כי נמאס לי פשוט לעמוד שם בלי לעשות כלום ולתת לה להתנהג ככה, זאת אומרת,
כאילו הייתי עד כדי כך נורא? האגו שלי מאוד נפגע מזה והרגשתי נחוש להציל את הכבוד העצמי שלי, או את מה שנשאר ממנו.

״אידיוט. זו זכות לראות אותי. הזכות שלא תהיה לך בעוד כמה רגעים כי אני עפה מפה.״ היא ענתה ונראתה כועסת כלכך שזה היה כמעט מצחיק, אם הייתי יכול להתעלם מהזקפה שתפסה את רוב תשומת ליבי.
היא הייתה לבושה בשמלה אדומה בוהקת שהדגישה את קו מותניה הצרים ואת כל הקימורים שפינטזתי עליהם במשך היום. ועם כמה ששנאתי להודות בזה, היא הייתה לוהטת.
סקסית בטירוף.

היא התחילה לאסוף את הדברים שלה ולקום ממקומה בתא הקטן שבו ישבה, ותחושת האשמה הזו ששנאתי יותר מכל שטפה אותי. הרגשתי צורך בלתי נשלט לעצור אותה. להגיד לה להישאר.
״היי, אני מצטער. לא הייתי צריך להגיד את זה, בבקשה, בואי נשב ונדבר. אנחנו יכולים לפתור את זה.״ לא הבנתי איך זה שמצאתי את עצמי מתנצל בסוף אחרי כל השטויות שהיא הוציאה מהפה שלה במשך היום הארור הזה, אבל באותו הרגע כבר לא היה אכפת לי. לא מהכבוד העצמי שלי ולא מהאגו. רק רציתי שהיא תישאר.
היא נעצה בי מבט כלכך קר, שגרם לי להתחיל לפקפק בכל מה שחשבתי שידעתי בקשר אליה.
ולא משנה כמה ניסיתי לפענח אותה, באותו הרגע היה נדמה לי שלעולם לא אצליח, וזה גרם לי להרגיש ייאוש שמעולם לא חוויתי.
בסופו של דבר היא התרצתה, הנידה בראשה וחזרה לשבת.
התיישבתי גם אני מולה ולקחתי נשימה עמוקה.

זה הולך להיות ערב ארוך.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז הסיפור מתחיל לאט לאט להתקדם! אני מבטיחה שיש למה לצפות.
אשמח מאוד לשמוע את דעתכם עד עכשיו! אני מנסה לשפר את הסיפור כמה שאני יכולה וזה יעזור לי מאוד אם תצביעו ותגיבו מה אתם חושבים.💞