אלינור
עדיין הייתי בהלם מהשיחה שקיבלתי באותו היום לקראת חמש אחר הצהריים.
אחרי כמעט שנתיים של שתיקה מהצד שלו, שמעתי שוב מאבא שלי.
בהתחלה, המספר שלו לא היה שמור בטלפון שלי ולא זיהיתי את קולו, עד שהתחיל לדבר עליי.
למרות המצופה, הוא לא שאל לשלומי וגם לא מה איתי.
לא,
כי מה שהוא אמר גרם לי לעצור את כל מה שעשיתי באותו רגע.
״אלינור, זה אבא. אני יודע שלאחרונה לא יצא לנו לדבר הרבה...״
בלשון המעטה.
״רציתי שתדעי שקבעתי לך פגישה עם הבן של רוברט,״
זיהיתי את השם. רוברט היה אחד אנשי העסקים הגדולים ביותר בעיר אם לא בארץ, ובכל זאת לא הבנתי מה הקשר שלו אליי.
״אז ככה, סגרנו כמה דברים... והוחלט שאת תינשאי לבן שלו בסוף החודש הבא.״ כשהוא אמר את זה, כמעט נפלתי לרצפה.
אמרתי לו ללכת להזדיין.
כי מי הוא חושב שהוא,
יכול להתקשר אליי אחרי כמעט שנתיים של נתק גמור, ולהודיע לי על חתונה עם אדם שלא ראיתי מעולם? הוא פשוט חי בסרט.
אבל אז, כשבאתי לנתק את השיחה, הוא הוציא את הקלף האחרון שהיה ברשותו. שידע שזה היה הדבר היחיד שהיה יכול לגרום לי בכלל לחשוב על זה.
אמא.
הוא ידע על המחלה שלה, אבל הוא לא עשה דבר בעניין כל השנה הנוראית הזאת שעברה על שתינו.
וכמו שמאופיין לאבא שלי, הוא ניצל כל אמצעי אפשרי ברגע שרצה להשיג משהו.
הוא אמר שאם אלך לפגישה המטופשת הזאת הוא ישלם על כל הטיפולים שלה.
נכון, תכננתי לעבוד קשה מאוד בחודשים הקרובים ולקרוע את התחת כדי להשיג את כל הכסף הדרוש, אבל הייתי חייבת להודות באמת שכאבה לי יותר מכל.
היא לא השתפרה.
להפך,
מצבה הלך והתדרדר בכל יום שעבר,
והפחד הכי גדול שלי הוא שכשאהיה מכונה, יהיה מאוחר מידי.
בפעם השנייה היום, חשבתי על החיים שיכלו להיות לי וחשבתי לוותר ולהקריב את הכל בשבילה.
תעשי את זה בשביל אמא.
היא סומכת עלייך.
אל תאכזבי אותה.
בכל מצב אחר, הייתי מעדיפה למות מאשר לבקש מאבא שלי טובות, אבל זה היה שונה.
והייתי כלכך נואשת באותו רגע.
הוא כבר היה מוכן עם כרטיס האשראי, והרגשתי שאני מאבדת את השפיות שלי.
ואז הוא הפיל את עולמי בשנית,
כשסיפר לי שבמשך כל הזמן הזה, הקשר שלו עם אימי נשאר.
״לא באמת חשבת שאני יכול לעזוב ולהתנתק ממכן לגמרי, נכון?״
אבל זה בדיוק מה שעשה,
וכשהבנתי שכל הזמן הזה הוא היה מדבר עם אמא ועם הרופאים, היה מודע למצבה הרע ועדיין לא עזר לה בשביל לנצל אותי עכשיו, שנאתי אותו אפילו יותר.
אבל גרוע יותר, כשהבנתי שאיתי הוא אפילו לא חשב לדבר, ובי הוא בכלל לא התעניין, נשבר לי הלב.
״אני מצטער, ילדה, אבל המצב שלה הולך ומחמיר ואת יודעת את זה. בלי הטיפולים האלו, הסיכויים שלה...״
הוא לא השלים את המשפט.
הוא גם לא היה צריך, כי באותו רגע הגעתי להחלטה.
כל הרגעים שלי ושל אמא ביחד עברו בראשי.
מהילדות שלי, כשהייתי יוצאת מהמקלחת והיא הייתה מעצבת לי את השיער בצמות לפי השינה,
כשישבנו בבית הקפה השכונתי עם עוגה וסיפרתי לה על הבנים בשכבה,
וכשבכיתי על אחד מהם היא תמיד היחידה שהייתה שם בשבילי ונגבה לי את הדמעות.
כן, הייתי צריכה לדבר איתה. לא הבנתי איזו סיבה בעולם הייתה לה להסתיר ממני את הקשר שלה עם אבא שלי, אבל היא הייתה ותמיד תהיה המשפחה שלי.
אני אעשה הכל בשבילה, גם אם זה יבוא על חשבון העתיד שלי והחיים שלי כי לא יכלתי לדמיין עולם בו היא לא נמצאת.
״אני אגיע לפגישה.״ אמרתי וניתקתי את השיחה.
לקחתי את הדרך הארוכה הביתה, והרגשתי שחלק קטן מהלב שלי נשבר.
והמחשבה האחרונה שעברה בראשי לפני שהתחלתי להתארגן למסעדה בה הייתי אמורה לפגוש בשבע את בעלי לעתיד הייתה... על איזו פיסה מהנשמה שלי הרגע וויתרתי?
YOU ARE READING
נישואים מעוותים
Romantiekכשנישואים נכפים על שני אנשים שלא נפגשו מעולם, נוצרת מערכת יחסים קצת מעוותת. הם נחושים להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמם שהם לא מתאימים. אבל המתח ביניהם ברור כלכך, שנהיה קשה לעמוד בפני הפיתוי. זו רק שאלה של זמן עד שמישהו מהם יישבר, והם יודעים את זה. בעצם זה...
