אלינור
״סליחה, מה?״
שמעתי את המילים אבל המוח שלי סירב להבין אותן.
״שמעת אותי.״ הוא אמר בקול מתנשא, ובאותו רגע כלכך שנאתי את הפרצוף היפה שלו שרציתי לסטור לו.
הרגשתי כאילו עולמי חרב עליי.
לא ידעתי מה לעשות או למה התכוון. מצד אחד, משהו בבחור הזה אמר לי שהוא משוגע לגמרי, אבל הצד האחר אמר שאני באמת ממש צריכה את העבודה הזאת.
תעשי את זה בשביל אמא. היא סומכת עלייך.
הייתי מוכרחה לעשות את זה.
אמא הייתה חולה מאוד והטיפול היה יקר.
נכון שגדלתי בבית בו לא היה חסר לי שום דבר,
והכל היה כלכך מתוק ומושלם עד שאבא עזב.
עזב כדי לחיות את החיים שלו כרצונו, כלומר להחליף נשים כמו גרביים ולהיסגר במשך כל שאר הזמן במשרד שלו, שקוע בעסקה חדשה. אז כן, הוא עזב אותנו וניתק כל קשר, ולא עבר יותר מידי זמן עד שאמא נשארה כמעט בלי שום דבר.
עכשיו, כשהיא הייתה חולה ובקושי יכלה לטפל בעצמה, ואני הייתי רחוקה מכדי לעשות זאת, הייתי מוכרחה להשיג את העבודה הזאת, במיוחד כשידעתי שאף אחת אחרת לא תוכל לקבל אותי במצבי בלי תעודת בגרות.
אלוהים, אני אפילו לא בגיל החוקי לשתייה ואני עובדת בבר, אבל אם זה המוצא היחיד לא היו לי שום תלונות.
ועכשיו, הגבר הזה יושב מולי ודורש את התמורה ל ״טוב ליבו״.
כן ממש.
ידעתי שזה הולך להגיע אבל לא באמת הבנתי מה הוא יכל לרצות ממני.
״תקשיבי, אני רואה שאת צריכה את העבודה הזאת,
אני לא מכיר אותך אבל אני יכול לעזור לך. את רק תצטרכי לזייף איתי זוגיות, זה הכל.״
זה הכל?!
אני בטוחה שהפרצוף שלי כרגע שיקף את מה שהרגשתי בפנים,
כאילו המוח שלי עומד להתפוצץ מכמות המידע הזאת שהוא לא יכול להכיל.
רק שאלה אחת עברה לי בראש באותו הרגע אז פשוט שאלתי אותה והיא לא הייתה נשמעת כמו שציפיתי.
״אתה באמת שואל את זה? למה שתצטרך מישהי כמוני לזייף זוגיות כשאתה בקלות יכול לקנות איזו זונה מהכסף של אבא שלך?!״ התחלתי לצעוק עליו, אבל במקום לראות את האש הזאת בעיניים שלו שרדפה אותי משהו במבט שלו כבה.
לא הייתי צריכה להגיד את זה, יכלתי להישבע באותו רגע שהוא נראה כאילו כמעט נפגע מהמילים שלי, ונגעלתי מעצמי אבל זה פשוט נפלט ממני ולא יכלתי להביא את עצמי להתנצל בפניו.
במקום להגיב להערה שלי הוא פשוט אמר לי בטון הכי קר ונוקשה ששמעתי אי פעם: ״תעשי את זה, או שאני מפטר אותך ולא תדרכי במקום הזה יותר לעולם.״
הוא כבר לא הביט בי בהתנשאות או בהערכה,
אלא כמעט ב... שנאה?
זזתי בכיסאי באי נוחות שהשתלטה עליי,
ופתאום הרגשתי אשמה.
שנאתי את ההרגשה הזאת, ועדיין לא יכלתי להתנצל למרות שזה מה שהמוח שלי צרח עליי לעשות. המילים פשוט לא יצאו.
הרגשתי לא נעים, וזה מה שגרם לי לשאול את השאלה הבאה.
״ל... כמה זמן?״ המבוכה השתלטה על קולי.
״כמה זמן שאצטרך.״ הוא ענה כמעט מייד.
לא ידעתי מה לעשות, ויותר מידי מחשבות עברו לי בראש באותו רגע, אז פשוט אמרתי ״בסדר״.
ואז הבנתי מה אמרתי.
YOU ARE READING
נישואים מעוותים
Roman d'amourכשנישואים נכפים על שני אנשים שלא נפגשו מעולם, נוצרת מערכת יחסים קצת מעוותת. הם נחושים להוכיח לעולם, ובעיקר לעצמם שהם לא מתאימים. אבל המתח ביניהם ברור כלכך, שנהיה קשה לעמוד בפני הפיתוי. זו רק שאלה של זמן עד שמישהו מהם יישבר, והם יודעים את זה. בעצם זה...
